יום רביעי, 24 בפברואר 2016

יום שלישי את יודעת / שאלות המפתח החשובות ביותר לקראת סופר טיוזדיי




יום שלישי הקרוב (הראשון במרץ), הוא יום שבו העולם יעמוד מלכת. אנשים בארה"ב ובעולם כולו יעזבו לרגע הכל ויעצרו את שגרת חייהם. בעוד שליבם מחסיר פעימה הם ייגשו עקב בצד אגודל למכשיר הנייד שלהם, ילחצו בזהירות על המסך וימלאו את חובתם המוסרית ביותר – לאחל לסבתא שלי יומולדת שמח.

אחר כך הם יפתחו טלוויזיה ויבדקו מיהם המנצחים הגדולים של "יום שלישי הגדול" - Super Tuesday (להלן: "סופר טיוזדיי"). היום שבו הדמוקרטים והרפובליקנים יחלקו צירים רבים יותר מאשר בכל יום בחירות אחר. בסך הכל הדמוקרטים יעניקו 865 צירים בעוד שאצל הרפובליקנים 624 צירים יהיו מונחים על הכף. מדובר בקרוב לשליש מסך הצירים במרוץ. בשתי המפלגות יתקיימו פריימריז ב-12 מדינות (כמעט באותן המדינות בשתי המפלגות). שיטת הבחירות ביום הזה חוזרת למתכונת פרופורציונית ולא "המנצח לוקח הכל", אבל פערים משמעותיים עשויים להיווצר לטובת מועמדים מסוימים ולרעת אחרים. אחרי היום הזה, לא יהיו יותר תירוצים. המציאות תטפח על פניהם של אלו שאינם חזקים כפי שחשבו ותמריץ אחרים אל עבר המועמדות.

להלן סיכום מצבנו לאור השבוע האחרון. בצד הדמוקרטי, הילארי חילצה ניצחון דחוק אך משמעותי בנבאדה והיא צפויה להביס את סאנדרס בדרום קרוליינה. בצד הרפובליקני, טראמפ השאיר למתחרים אבק בשתי המדינות הנ"ל, אבל נשירתו המתבקשת של ג'ב בוש לאחר דרום קרוליינה מאותתת שמעמדו של רוביו צפוי להשתדרג. אי אפשר להפריז בחשיבותו של סופר טיוזדיי, אשר ככל הנראה יבהיר לנו אחת ולתמיד מי יהיה המועמד הנבחר ומי יהפוך להערת שוליים מחוסרת ציטוט בוויקיפדיה. אם כן - לקראת היום הגורלי הזה, להלן מספר שאלות מפתח שלדעתי עשויות להכריע אל עתידם של חלק מהמועמדים ושל המרוץ כולו. היות והמרוץ הרפובליקני הוא אובייקטיבית סבוך יותר, עיקר הפוסט יתייחס אליו.

בניכוי שליש / האם טראמפ מסוגל לשבור את תקרת הזכוכית?
קארל רוב, לשעבר סגן ראש הסגל של ג'ורג' בוש הבן, הוא האדם שמסמל יותר מכל את הממסד של המפלגה הרפובליקנית. בנוסף, הוא גם ללא ספק אומן השכנוע העצמי הגדול ביותר בפוליטיקה בארה"ב. בערב הבחירות האחרונות לנשיאות, כאשר הערוץ "פוקס ניוז" הכריז שאובמה זכה במדינת אוהיו, רוב (פרשן בערוץ) התחרפן בשידור חי. הוא טען שלא ניתן להכריז על ניצחון במדינה שטרם ספרה את הקולות במרבית מחוזותיה וקרא תיגר על צוות האולפן. בחצי השעה שלאחר מכן ניסה הצוות להסביר לו שמרבית המחוזות שטרם נספרו באוהיו הם בעלי אופי דמוקרטי מובהק ולכן אובמה הבטיח את ניצחונו במדינה. רוב סירב להתעשת, ולאחר שהסביר בפעם העשירית מדוע על פי החישוב שלו מדובר בטעות, שאלה אותו המגישה מייגן קלי: "האם זה אמיתי או שמדובר במתמטיקה שאתה עושה בתור רפובליקאי על מנת להרגיש טוב עם עצמך?". ביום שלמחרת, הציע הקומיקאי ג'ון סטיוארט ל"פוקס ניוז" לאמץ את הציטוט של קלי כסלוגן הרשמי של הערוץ.

שלוש וחצי שנים חלפו מאז אותו רגע בלתי נשכח ורוב החליט לחזור לסורו. הפעם מושא פרשנותו המפוקפקת הוא שנוא נפשו דונלד טראמפ, אשר מאיים להפקיע ממנו ומיתר הממסד את השליטה במפלגה הרפובליקנית. בערב בו טראמפ זכה בדרום קרוליינה והבטיח לעצמו את 50 ציריה (הרבים ביותר שחולקו עד כה למועמד אחד), טען רוב שטראמפ נמצא דווקא בדרך למטה. הוא הסביר שהיציאה של ג'ב בוש מהמרוץ תטרוף את הקלפים, שטראמפ ירד בשבוע החולף בסקרים הלאומיים ובעיקר: שהוא (טראמפ) לא מסוגל לחצות את רף השליש מסך הקולות (33.3% - קרוב לאחוז הקולות שצבר בקרב כלל המצביעים עד כה). את ההד לטענה זו ניתן היה לשמוע גם בדבריו של מרקו רוביו. לכשנשאל מדוע הוא אינו תוקף את טראמפ, טען רוביו כי "70% מהבוחרים הבהירו כי הם לא מעוניינים לבחור בטראמפ", וכי לכן מטרתו היא להתמקד באותם 70% מהקולות על מנת לזכות במועמדות.

אין ספק שאותו שליש ממצביעי המפלגה מהווים מבחינתו של טראמפ את קו פרשת המים. אם הם לא עזבו אותו אחרי שהאשים את הנשיא לשעבר בוש באחריות לאסון התאומים, ובכך ששיקר לציבור באשר להימצאותו של נשק להשמדה המונית בעיראק, נראה שהם כבר לא יעזבו אותו לעולם. השאלה היא האם הוא מסוגל להגדיל את אחוז התמיכה בו ולנוע לעבר ה-40% ומעבר. ההישגים המרשימים בניו האמפשייר, דרום קרוליינה ונבאדה יוצרים תחושה שישנה מגמה של סחף לעברו. אם תחושה זו אכן תתממש, יהיה לרפובליקנים קשה מאוד להתכחש לו ואולי הם סוף סוף יקבלו אותו. אבל אם הוא יוותר "תקוע" על שליש, אפילו אם ינצח, עדיין הממסד ירגיש שיש סיכוי להיפטר ממנו. במסגרת תסריט זה, סביר שלחץ אדיר יופעל על כל מועמד ששמו אינו רוביו לצאת מהמרוץ (במקרה של קרוז, זה ילווה במבול של פרסומות שליליות). המטרה תהיה לאחד את אותם שני השלישים הנותרים סביב רוביו. חשוב לזכור שאחרי סופר טיוזדיי, עוברות שוב הבחירות אצל הרפובליקנים למתכונת של "המנצח לוקח הכל", מה שעשוי לאפשר לרוביו להדביק את הפער שייווצר עד אז.

טראמפ אמנם ינצח בסבירות גבוהה במרבית מדינות סופר טיוזדיי, אבל אני מציע לבדוק את אחוז התמיכה הממוצע לו יזכה בכל המדינות, ואז אפשר יהיה להעריך טוב יותר לאן הרוח באמת נושבת.

אמת דיברתי / האם קרוז יצליח להתנער מתדמית השקרן?
זוכרים את מופע הנפל של רוביו בעימות שהתקיים מספר ימים לפני הפריימריז בניו האמפשייר, בו הוא חזר על אותה שורה שוב ושוב? אחרי אותו אירוע, נשאה אשת התקשורת רייצ'ל מדו מרשת "MSNBC" מונולוג מעניין. טענתה העיקרית הייתה שבפוליטיקה ייתכן מצב ייחודי בו מתקפות שליליות על מועמדים הן אפקטיביות במיוחד - כאשר אירועים אובייקטיביים שקורים לאותם מועמדים עולים בקנה אחד עם אותן מתקפות. היא הסבירה שבקיאותו של רוביו בנושאים רבים יצרה רושם שהוא סוג של רובוט שמשנן משפטים, וכי היותו נעדר אופי אמיתי עלול לפגוע בתפקודו כנשיא. בין אם מקבלים הערכה זו ובין אם לא, אי אפשר להתעלם מן ההלימה בינה ובין הופעתו הכושלת של רוביו באותו עימות. רוביו כמובן אינו הראשון שנופל לאותו פח. לכריס כריסטי תמיד הייתה תדמית של ביריון, ולכן "פרשיית הגשר" (אותה הזכרתי בפוסט קודם) לא עשתה עמו חסד. מושל טקסס לשעבר ריק פרי מלכתחילה לא נראה כמו העיפרון הכי חד במגירה, ולכן תקרית ה"אופס" שלו בעימות הרפובליקני לפני ארבע שנים עלתה לו במועמדות. הילארי מצטיירת כלא אמינה בעיני רבים ולכן המתקפות על כך שקיבלה סכומי עתק כדי לנאום בפני ראשי המערכת הבנקאית נופלות על אוזניים כרויות. לשמחתו של רוביו, מועמד נוסף במרוץ הנוכחי נפל לאחרונה לאותה מיטת סדום, ואותו מועמד הוא לא אחר מאשר טד קרוז.

אם קראתם את הפוסט "כולם שונאים את טד", כנראה שכבר הבנתם שקרוז הוא אחד שלא בוחל באמצעים, אבל בפריימריז עד כה הוא שובר אפילו את השיאים של עצמו. בבחירות המקדימות באיווה, שני טריקים שנויים במחלוקת סייעו לו לרשום ניצחון מפואר. הטריק הראשון נגע למועמד בן קארסון. ערב הבחירות, דיווחה רשת CNN שקארסון החליט לחזור לביתו שבפלורידה ולא להישאר במדינה עד לחשיפת תוצאות הבחירות. הרשת גם העלתה תהיות לגבי המשך מועמדותו, אך לאחר מכן הבהירה כי אין לה מידע המאשר שהוא פורש. המטה של קרוז, שהתחרה עם קארסון על קולות השמרנים והדתיים במדינה, קפץ על המציאה. הוא הפיץ כרוזים רבים המצטטים את רשת CNN, תוך שהם כמובן משמיטים את החלק המבהיר שהוא לא פורש מהמרוץ, ואף מרמזים כי הוא דווקא כן פורש. רבים מהקולות של קארסון עברו לקרוז באותו ערב. לאחר הבחירות, טען קרוז שרשת CNN היא שאחראית לאי ההבנה, וכי מטה הבחירות שלו לא עשה דבר שאינו כשר. הטריק השני נגע לבוחריו של קרוז עצמו. כמה ימים לפני הבחירות עלה ריק טיילר, מנהל הקמפיין של קרוז, על מונית באיווה ושאל את הנהג למי בכוונתו להצביע. הנהג השיב שאין בכוונתו להגיע לקלפי. לאחר מכן שאל אותו טיילר למי היה מצביע לו היה הולך לקלפי והנהג השיב - "לקרוז". לאחר אירוע זה, הקמפיין של קרוז סימן שכונות "ידידותיות" לקמפיין שלו ושלח להן מיילים בעלי הכותרת האדומה "עבירת בחירות". תוכן המייל הסביר שהוא נשלח לאור אחוזי ההצבעה הנמוכים הצפויים באותו אזור מגורים וציין כי היסטוריית ההצבעה של כל אדם היא מידע שנאגר על ידי המדינה. המיילים מעולם לא טענו שאי הצבעה היא עבירה, אבל הכותרת המאיימת והטקסט האמביווילנטי יצרו בהחלט את הרושם הזה. בעקבות אותם מיילים, המצביעים השמרנים נעו בכמויות אדירות לקלפי.

בעימות שלאחר ניו האמפשייר, כאשר מעלליו של קרוז באיווה כבר היו נחלת הכלל, הוא הותקף מכל עבר. טראמפ ורוביו כינו אותו בפשטות "שקרן" וקארסון אמר ש"בקמפיין של קרוז שוררת תרבות שאפשרה לאנשי המטה שלו לנצל את הסיטואציה". בתרגום חופשי משפת מנתח המוח עדין הנפש, "קרוז הוא שקרן בן שקרן". מכאן ואילך זה כבר הפך להיות מוטיב חוזר. כל מתקפה של קרוז כלפי טראמפ או רוביו נענתה בתשובה פשוטה אחת: "הוא משקר". לאחר שטראמפ איים שייתבע את קרוז על השמצה עקב אחד מתשדירי הבחירות שלו, נאם קרוז במשך 45 דקות על כך שהוא מזמין את טראמפ לתבוע אותו ושהוא מתכוון לבצע את החקירה הנגדית בעצמו.

"ילקוט הכזבים" של קרוז הגיע בתזמון מזעזע: שבוע לפני הבחירות בדרום קרוליינה. כפי שהסברתי בפוסט הקודם, אחוז המצביעים השמרנים בדרום קרוליינה הוא מהגבוהים בארה"ב. קרוז היה אמור להרוויח מכך, שכן בכל נושא הוא אולטרה-שמרן, ויש לו גם קבלות כדי להוכיח זאת. הבעיה היא שמתוקף שמרנותם, המצביעים בדרום קרוליינה חובבים גם את הדיבר התשיעי, "לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר". אם כן, השמרנים ממעמד גבוה הלכו לרוביו, השמרנים ממעמד בינוני-נמוך הלכו לטראמפ וקרוז נותר קירח מכאן ומכאן, וכך קרה שהוא התגלגל רק למקום השלישי.

כעת, הפנים הם לעבר סופר טיוזדיי. 7 מתוך 12 המדינות שיצביעו הן מדינות דרום שמרניות, כולל טקסס  - שמטעמה קרוז משמש סנאטור. אם קרוז לא ירשום הישגים משמעותיים, לא תהיה עוד למועמדות שלו תוחלת אמיתית. לאחר שנתפס בשקר בוטה נוסף אשר נגע לרוביו, ותוך ניסיון להלבין את תדמיתו האישית, קרוז פיטר את מנהל הקמפיין שלו והתנצל. לאחר סופר טיוזדיי נדע האם לקיחת אחריות זו שיפרה את מעמדו, או שמדובר במעט מדי ומאוחר מדי.

בנעליו של שמעון פרס / האם רוביו מסוגל לזכות לפחות במדינה אחת?
במהלך שבוע שעבר, הוזמנתי להתארח בתכנית "לונדון את קירשנבאום" (דקה 36:54). בתכנית, דיברתי בין היתר על ניקי היילי, מושלת דרום קרוליינה לה הוקדש הפוסט האחרון, ועל חשיבות התמיכה שלה במועמד כלשהו למרוץ. בערך שעה וחצי לאחר ההופעה, הפנה הקורא זיו רובינוביץ' את תשומת ליבי לכך שהיילי הכריזה על תמיכתה ברוביו. הודעה זו הייתה ככל הנראה המסמר האחרון בארון הקמפיין של ג'ב בוש, שהיה זקוק לתמיכתה של היילי כמו אוויר לנשימה. לאחר שנודע כי בוש נותר רביעי עם מספר חד ספרתי של אחוזי תמיכה, הוא הודיע על פרישתו. הנשירה של בוש הייתה כמובן חדשות נהדרות מבחינתו של רוביו. כעת הממסד הרפובליקני לא יהסס להתייצב מאחוריו, ויעניק לו את מלוא התמיכה הכלכלית והתקשורתית. ג'ון קייסיק, נציג הממסד היחיד שנותר במרוץ פרט לרוביו, איננו באמת יכול לקרוא עליו תיגר, אם כי הוא עדיין צפוי לשחק תפקיד מעניין במחזה הזה (על כך בהמשך). תורמים רבים אשר רצו לסייע לרוביו אבל חששו מנקמנותה של שושלת בוש, יוכלו כעת לעשות זאת ללא חשש. מעל הכל, יומיים בלבד לאחר דרום קרוליינה, התפרסם דיווח לפיו רוביו צפוי לזכות בתמיכתו של מיט רומני, מועמד המפלגה בבחירות הקודמות. רומני הוא התגלמות הקונצנזוס במפלגה, וגיבוי שלו יבהיר יותר מכל את נכונות הממסד לשים על רוביו את כל הז'יטונים.

המחנה של רוביו שופע אופטימיות. העובדה שהוא טרם ניצח ולו במדינה אחת לא הדירה עד כה שינה מעיניהם. עד כה היה להם תירוץ משכנע - הקול המתון התפלג בין ארבעה מועמדים (שלושה בדרום קרוליינה לאחר פרישתו של כריסטי) ובנבאדה לאף אחד לא היה זמן להתארגן אחרי דרום קרוליינה. אם כן, לכאורה כעת לא צפוי שום דבר לעמוד בדרכו. ואולם, קיימת בעיה אחת שעשויה לפוצץ את בלון השמחה: הסקרים מראים שרוביו לא צפוי לנצח באף אחת מ-12 המדינות שמצביעות בסופר טיוזדיי. יתרה מכך, הוא אפילו לא מוביל בפלורידה, המדינה שמטעמה הוא משמש כסנאטור, אשר תלך לקלפיות שבועיים מאוחר יותר. למעשה, המדינה היחידה שבה רוביו מוביל בקושי (2%) נכון להיום היא יוטה, בה הבחירות יתקיימו אי שם בסוף מרץ.

ההיסטוריה גם ככה נמצאת לצדו של טראמפ. כל מועמד שניצח בעבר בפריימריז הרפובליקניים גם בניו האמפשייר וגם בדרום קרוליינה זכה בסופו של דבר במועמדות. אפשר אולי איכשהו לקבל את הטענה שהבחירות הללו הן ייחודיות, ושבקונסטלציה מסוימת גם מועמד שלא זכה עד כה באף מדינה יכול באופן תיאורטי לנצח. טענה שקשה הרבה יותר לקבל היא שמועמד שלא זכה ולו במדינה אחת לרפואה אחרי סופר טיוזדיי יכול עדיין לכבוש את הפסגה. הטיעון השגור בפי תומכיו של רוביו הוא שרוביו הוא הבחיר ביותר (מלשון בחירה), אם יגיע לקרב ראש בראש מול הילארי קלינטון. הסקרים הלאומיים אמנם מגבים טיעון זה, אבל ללא תמיכה עממית כלשהי ברוביו מצד הבוחרים, הטיעון מאבד מחשיבותו. לו הייתי חבר צוות בקמפיין הבחירות של רוביו, הייתי ממליץ ליתר חבריי להסתער "עם הסכין בין השיניים" על שתיים מהמדינות שמשתתפות בסופר טיוזדיי (פרט לטקסס, בה אין לו סיכוי לסיים ראשון). בלי תוצאה כלשהי להתהדר בה אחרי הראשון במרץ, המועמדות עלולה פשוט לחמוק לו מבין הידיים.

עלילות ג'ון במערב התיכון / האם קייסיק יוכיח שיש טעם שיישאר במרוץ?
חובבים תיאוריות קונספירציה? אם כן, הגעתם לחלק העסיסי ביותר בפוסט הזה. רבים שואלים את עצמם מדוע ג'ון קייסיק עדיין במרוץ. נכון, הוא אמנם הגיע למקום השני והמכובד בניו האמפשייר, אבל ההישגים שלו בכל יתר המדינות הם בלשון המעטה צנועים. התשובה לשאלה זו היא שקייסיק נמצא בנישה מעניינת מאוד. הרבה לפני שבוש וכריסטי סיימו את חלקם במרוץ, קייסיק היה המרוויח הגדול מפרישתו של מועמד ממסדי אחר, מושל ויסקונסין סקוט ווקר, אי שם בספטמבר. הסיבה היא פשוטה: העזיבה של ווקר מותירה את קייסיק, מושל אוהיו, כמועמד היחיד משתי המפלגות שמייצג את המערב התיכון של ארה"ב. הציפייה של הקמפיין שלו היא להיות תחרותי בפריימריז שיתקיימו בכל המדינות באזור הזה. עד אז, הוא שואב רוח גבית מהתקשורת שמחבבת את מזגו הטוב (והנדיר לעומת שאר האופציות) ואת תדמיתו המתונה.

עד כאן הכל טוב ויפה, אבל עוד לא היה בהיסטוריה מועמד שזכה בבחירות המקדימות בזכות המערב התיכון בלבד. בנוסף, גם ב"מגרש הביתי" שלו, הוא צפוי במקרה הטוב להגיע רק שני לטראמפ. די ברור שקייסיק לא משחק כדי לנצח, אלא כדי להיות המועמד לסגנות הנשיאות. הנפגע העיקרי מנוכחותו המתמשכת של קייסיק הוא רוביו, שחייב לספק הופעה מוצלחת במערב התיכון כי יש לו שם יתרון על פני קרוז. נטל של מועמד אחד הוא נכס של מועמד אחר, וטראמפ עשוי להיות המרוויח הגדול של מכל הסיפור הזה. בהינתן שאף מועמד לא יצליח לצבור את מספר הצירים הדרוש כדי לכפות ניצחון, אנחנו נלך לוועידה הרפובליקנית בלי הכרעה. שם קייסיק צפוי לבצע את המהלך הנועז הבא: לנטוש את הממסד ולהעביר את תמיכתו לטראמפ. הכל כמובן בתמורה להצבתו כמספר שתיים בטיקט. במהלך זה יש הגיון אלקטורלי לקראת הבחירות הכלליות. אוהיו היא אחת המדינות החשובות ביותר ואף רפובליקאי מעולם לא זכה בנשיאות מבלי לזכות בה מול הדמוקרטים. מעבר לכך, בהינתן שתסריט זה אכן יתממש, העסקה תהווה הכרת תודה מתבקשת לקייסיק אשר יסייע לטראמפ להמם את הממסד בנוק אאוט שהוא כה זקוק לו. אין זה מקרה שהם כמעט ואינם תוקפים זה את זה.

לתכנית השאפתנית הזו יש אתגר אחד משמעותי והוא כמובן אתגר המציאות. בכדי להבין אותו, רצוי לבחון את מפת המערב התיכון:


המדינות האדומות והכחולות הן מדינות המערב התיכון בארה"ב. כשמסתכלים על המפה, התהייה הראשונה שעולה היא עד כמה "אפקט קייסיק" יהיה משמעותי. הוא אמנם מציג מספרים יפים בסקרים באוהיו וגם במישיגן השוכנת מעליה, אבל מה לגבי כל השאר? ככל שנעים מערבה, הדומיננטיות של קייסיק נעשית פחות טריוויאלית. מדינת המערב התיכון היחידה שהולכת להצביע בסופר טיוזדיי היא מינסוטה, והיא תהווה נייר לקמוס מצוין. אחוז דו-ספרתי של תמיכה בה, והתזה לפיה קייסיק יכול להעניק לטראמפ את הניצחון על מגש של כסף מקבלת חיזוק משמעותי. אחוז חד-ספרתי, ואפשר להחזיר את בקבוקי השמפניה למקרר, לפחות לעת עתה. אם יתברר שקייסיק יכול להוות פקטור רק במדינת הבית שלו ובמדינה הסמוכה לה, המשמעות תהיה שהוא איננו באמת שונה מכל מועמד אחר במרוץ. רוביו יחלוף על פניו בקלילות בכל מקום אחר וימצב את עצמו לקראת הוועידה הרפובליקנית כאלטרנטיבה היחידה לטראמפ.

אפשר להניח שעיני כולם יופנו לעבר טקסס, בה קרוז ינסה להגן על הבית, אבל אני מציע להתמקד דווקא במינסוטה. מתוך כל 12 המדינות, היא אולי זו שתספר את הסיפור המעניין ביותר.

מילה לסיום על הצד הדמוקרטי
שימו לב לטקסס בקרב בין הילארי לברני. המדינה השנייה בגודלה בארה"ב היא היהלום שבכתר בסופר טיוזדיי, ועבור סאנדרס היא עשויה להיות נקודת אור משמעותית. הוא אמנם הפסיד לקלינטון בנבאדה, אבל רשם יתרון של 8% בקול ההיספאני. במקביל, לא מן הנמנע שמעמדו בקרב המצביעים האפרו-אמריקאים ישתפר נוכח התמיכה לה זכה באחרונה מצדן של דמויות כמו הבמאי ספייק לי והראפר קילר מייק. בסמוך לפריימריז בנבאדה, התפרסם קטע וידאו המתעד את מעצרו של סאנדרס על ידי כוחות משטרה במהלך הפגנה כנגד הסגרגציה של השחורים בראשית שנות ה-60. הקטע יסייע לו בהפרכת הטענה שהוא "לא נכח" במאבק לזכויות האזרח. שתי הקבוצות הללו תהיינה קרדינליות בפריימריז ב"מדינת הכוכב הבודד". 45% מכלל האוכלוסייה במדינה זו היא בעלת הזדהות היספאנית כזו או אחרת, ו-12% הם אפרו-אמריקאים. בקרב מצביעי הפריימריז הדמוקרטיים, הנתח ששתי הקבוצות הללו תופסות גדול הרבה יותר. מבחינתו של סאנדרס, מדובר בקרב בעלייה. ב-2008 רשמה הילארי בטקסס את אחד הניצחונות המרשימים הבודדים שלה על אובמה, ויש לה בסיס תמיכה חזק במדינה. הפתעה מצדו של סאנדרס תשלח שוב את הקמפיין של קלינטון לשולחן השרטוטים, שנייה אחרי שכבר היה נדמה להם שהעסק גמור.
רוצים לקבל עדכון בכל פעם שיוצא פוסט חדש?
הזינו את כתובת המייל שלכם בפינה הימנית העליונה של המסך ולחצו submit. הפילים והחמורים בדרך אליכם.


פוסטים קודמים
"בחירתה של ניקי" - מיהי האישה שיכולה להכריע את הפריימריז הרפובליקניים בדרום קרוליינה
"היום שאחרי הילארי- מהי תכנית ב' של המפלגה הדמוקרטית
"כולם שונאים את טד" - על המנצח הגדול באיווה שמטריף את שתי המפלגות
"ארבעת הלא כל כך מופלאים" - על ניו האמפשייר ומועמדי הממסד הרפובליקני
"Yes She Can?" - על הצרות של הילארי קלינטון
"בים בם תירס חם" - על הבחירות המקדימות של הרפובליקניים באיווה

יום שלישי, 16 בפברואר 2016

בחירתה של ניקי / מיהי האישה שיכולה להכריע את הפריימריז הרפובליקניים בדרום קרוליינה





תוצאות הפריימריז בניו האמפשייר לא יכלו להיות פחות מוצלחות עבור הממסד הרפובליקני. התסריט המועדף מבחינתם, קרי בריחה של מרקו רוביו קדימה ופיגור משמעותי של שאר המועמדים הממסדיים אחריו, לא התממש. העימות הרע של רוביו רגע לפני הבחירות עשה את שלו, והוא סיים רק במקום החמישי. ג'ב בוש, שרבים במפלגה התייאשו ממועמדותו וקיוו שיפנה את הבמה אחרי ניו האמפשייר, הראה סימנים של תקווה וסיים במקום השלישי. הכסף והתמיכה של דמויות מרכזיות במפלגה, אשר יכלו לסייע לרוביו במאבק בטראמפ ובקרוז, יישארו כעת באמתחתו של בוש. כתוצאה מכך, הקול המתון במפלגה ימשיך להיות מפוצל. ג'ון קייסיק היה ללא ספק הפתעת הערב במקום השני, אבל אני מציע להיזהר לפני שמסמנים אותו כפייבוריט להמשך. קייסיק השקיע זמן רב בניו האמפשייר בגלל שידע שהוא אינו מוכר מחוץ לאוהיו (שם הוא משמש כמושל) והסקרים במדינות הבאות לא מנבאים לו כיום הצלחה יתרה, בדיוק בגלל הסיבה הזו. לא מן הנמנע שאחרי "יום שלישי הגדול" (Super Tuesday), כאשר ייערכו פריימריז ב-14 מדינות במקביל, הוא ימצא את עצמו ללא אופק משמעותי. ההתקדמות היחידה מבחינת הממסד הייתה פרישתו של כריס כריסטי, מושל ניו ג'רזי. כריסטי סיים במקום השישי בפער ניכר וכשל בניסיונו להיצמד לשאר מועמדי הממסד. כך הצטמצמנו מ"ארבעת הלא כל כך מופלאים", ל"שלישיית מה קשור". וכן – כמעט שכחנו שקיים גם אחד בשם דונלד טראמפ, שניצח בפער אדיר וריסק את כל התחזיות הקודרות שיוחסו לו אחרי איווה.

הפנים הם כמובן לכיוון דרום קרוליינה אשר תקיים פריימריז ביום שבת הקרוב (ה-20 לחודש). לקראת הבחירות, חשוב לזכור שמדובר במדינה הגדולה ביותר בהתמודדות עד כה. לשם השוואה, אם באיווה חילקנו 30 צירי מפלגה בין המועמדים ובניו האמפשייר 23, בדרום קרוליינה יש בקופה לא פחות מ-50 צירים. יתרה מכך, הבחירות בדרום קרוליינה, נערכות בשיטת "המנצח לוקח הכל" (בדומה לבחירות הכלליות), מה שמגדיל עוד יותר את חשיבות זהות הזוכה. מעבר למשמעות הטכנית, קיים גם הקונטקסט ההיסטורי: רק פעם אחת ב-40 השנים האחרונות הזוכה בדרום קרוליינה לא זכה במועמדות המפלגה הרפובליקנית. זה קרה בדיוק לפני 4 שנים למועמד ניוט גינגריץ'. הקרבה הגיאוגרפית של מדינת המוצא שלו (ג'ורג'יה) והופעתו המוצלחת בעימות המקדים עיוותו במעט את ה"חוקיות" לפיה דרום קרוליינה היא שקובעת את זהות הזוכה.

גם אם מניחים את כל העובדות הללו בצד, הבחירות בדרום קרוליינה הן הרבה יותר מעוד שלב בפריימריז הרפובליקניים. עבור אמריקאים רבים, דרום קרוליינה היא הסמל של ארה"ב השמרנית והכפרית, זו שהפסידה במלחמת האזרחים (1861-1865). סגן הנשיא ג'ון סי קלהון, המנהיג הרוחני של הדרום והחסיד הגדול ביותר של העבדות, הגיע ממדינה זו ושימש כסנאטור מטעמה. יריות התותחים הראשונות אשר בישרו את פרוץ המלחמה נשמעו באי פורט סאמטר השייך לה. מעל הכל ניצבת העובדה הבאה: עד לפני חצי שנה, דגל הקונפדרציה (איחוד מדינות הדרום שפרשו מארה"ב ממש לפני המלחמה) התנוסס מעל אחוזת המושל של דרום קרוליינה (!!!). עבור האפרו-אמריקאים בארה"ב, דגל זה מסמל את העבדות ואת הסבל הבלתי אנושי הגלום בה. עבור מרבית אזרחי ארה"ב, הדגל מקושר בעיקר לבגידה במולדת. בכל זאת, עבור תושבי דרום קרוליינה אותו דגל בדיוק היווה עבור מקור לגאווה ולמורשת תרבותית שלא תסולא בפז. אנחנו עוד נחזור לדגל הזה כאן בהמשך.

המועמדים הרפובליקנים נואשים לזכות בפריימריז האלה, או לפחות להשאיר בהם רושם מוצלח ככל שניתן. הימים האחרונים מלווים בחיזורים בלתי פוסקים אחר הפתחים של דמויות פופולריות המזוהות עם הימין הפוליטי של דרום קרוליינה. ג'ב בוש כבר זכה בתמיכתו של לינדזי גראהם, הסנאטור מטעם המדינה שעד לא מזמן היה בעצמו מועמד לנשיאות. טד קרוז יכול להתהדר באהדה של ג'ים דמינט, סנאטור לשעבר מדרום קרוליינה, שקרוז נחשב בעיני רבים לממשיך דרכו. דבר אחד בטוח: אף מועמד עדיין לא זכה בתמיכתה של הפוליטיקאית החשובה מכולם, האישה שתושבי דרום קרוליינה ורבים במפלגה נושאים אליה את עיניהם – ניקי היילי, מושלת המדינה.

מיהי ניקי היילי
ניקי היילי (במקור נימראטה ניקי רנדווה), בת למהגרים הודים בני הדת הסיקית, נבחרה בשנת 2011 להיות מושלת דרום קרוליינה מטעם המפלגה הרפובליקנית. היא בסך הכל בת המיעוטים השלישית בהיסטוריה אשר נבחרה לתפקיד המושל באחת ממדינות הדרום (קדמו לה דגלאס ווילדר בווירג'יניה ובובי ג'ינדל בלואיזיאנה), והיא האישה הראשונה שמגיעה להישג זה. סיפור חייה מזכיר את זה של מרגרט תאצ'ר: גם היא התגייסה בעודה ילדה על מנת לסייע בחנות של הוריה וגם היא עשתה את דרכה משם אל שדולות העסקים המקומיות ומשם - לפוליטיקה. גם השקפתה הפוליטית דומה לזו של תאצ'ר. היא דוגלת באדיקות בעקרונות השוק החופשי ובמעורבות ממשלתית מינימלית, כמו גם בערכי משפחה. למרות גילה הצעיר (44) וסגנונה הצנוע, כוכבה דורך הרבה מעבר לגבולות מדינתה. סיפור חייה הייחודי והפופולריות לה היא זוכה מבוחריה, אלה הפכו אותה לאחת מהדמויות החשובות ביותר בזירה הארצית כיום. לראייה, באחרונה היא נבחרה להגיש את התגובה לנאום מצב האומה של הנשיא אובמה, משבצת השמורה בדרך כלל לכישרונות העולים של המפלגה הרפובליקנית.

את הפופולריות שלה כמושלת חייבת כנראה היילי למושל הקודם מארק סנפורד – ולאו דווקא בנסיבות שבהן הוא היה רוצה שיוקירו לו תודה: סנפורד התחיל גם הוא כמושל פופולרי ואף הוזכר כמועמד עתידי לסגנות הנשיאות, אבל במהלך שנת 2009 המניות שלו היו בצניחה חופשית. הכל התחיל בחודש יוני של אותה שנה, כאשר סנפורד נעלם לשבוע ומיקומו לא היה ידוע לציבור, לאשתו או לסגן המושל. בטרם היעלמותו, סנפורד אמר לסגל שלו שהוא יוצא להליכה בשביל האפלצ'ים, אבל השביל שהוא עלה עליו באמת היה זה שיוביל להרס נישואיו. התקשורת חשפה כי במהלך אותו שבוע סנפורד טס לארגנטינה על מנת לבלות עם המאהבת שלו. מאוחר יותר הסתבר שסנפורד מימן את כרטיס הטיסה ואת השהות במלון בכספי משלם המיסים (הוא הכחיש זאת תחילה ולאחר מכן החזיר את הכספים לקופת המדינה). העובדה שסנפורד נהג להטיף חדשות לבקרים על ערכי משפחה ועל משמעת פיסקלית רק הגדילה את הבושה, ובעצם זה מה שהאמריקאים מכנים double whammy. רק בדרך נס שרד סנפורד הליך הדחה בבית הנבחרים של דרום קרוליינה, ואף צלע עד לסיום כהונתו ב-2011, אבל הוא היה ללעג וקלס בארה"ב כולה. לאחר הסתלקותו, ביקשה דרום קרוליינה למחות את החרפה ולהושיב בצ'רלסטון (בירת המדינה) דמות שפויה ונטולת סקנדלים. היילי לא יכלה להתחיל ברף נמוך יותר מזה, ומשם היא לא התקשתה לטפס בקלילות לפסגה בה היא נמצאת כיום.

כדי לדמיין את דמותה של היילי, דמיינו את שרה פיילין – וממנה קחו 180 מעלות. למרות ששתיהן נשים דומיננטיות בפוליטיקה השמרנית, האופי והסגנון שלהן לא יכולים היו להיות שונים יותר ממה שהם בפועל. הופעתה של פיילין היא בומבסטית ומלאת אמוציות בעוד שהיילי מאופקת ומפוקסת. פיילין לא תהסס לתקוף על רקע אישי את כל מי שלא מסכים איתה, היילי תעדיף דיון עקרוני על מדיניות וערכים. פיילין קפצה על ההזדמנות להיות מועמדת סגנית הנשיא עבור ג'ון מק'קיין ב-2008, היילי סירבה בנימוס כאשר מיט רומני הציע לה את אותה מחווה 4 שנים מאוחר יותר. מאחורי המזג הנעים וההופעה האלגנטית, היילי היא פוליטיקאית מחושבת שיודעת מה היא שווה. בניגוד לפיילין, היא קראה נכון את המפה הפוליטית והבינה שעדיף לה להישאר מושלת פופולרית, מאשר להצטרף לטיקט שסיכויו להפסיד בבחירות גבוהים מסיכויו לנצח. כעת האחת (פיילין) שנואה על הממסד הרפובליקני וחסרה כל סיכוי להחזיק בתפקיד משמעותי בעתיד, בעוד השנייה (היילי) היא מועמדת לגיטימית לנשיאות מטעם הרפובליקנים, במערכת הבחירות הבאה.

הטבח בצ'רלסטון וסוגיית הדגל
למרות שהיא עצמה בת מיעוטים, היילי התמודדה בהצלחה עם סוגיות של גזע במדינה האחת שבה נושא זה הוא אולי המורכב ביותר. ראשית, כאשר הסנאטור ג'ים דמינט הודיע על פרישתו מהסנאט, היילי אזרה אומץ ומינתה במקומו את טים סקוט – שמרן דגול אבל גם רחמנא ליצלן, אפרו-אמריקאי. יחד עם זאת, המבחן הגדול ביותר של היילי היה עוד לפניה.

ב-15 ביוני 2015 רצח צעיר לבן בשם דילן רוף 9 מתפללים אפרו-אמריקאים בכנסייה בעיר צ'רלסטון. לאחר שנעצר, הודה רוף כי מטרתו הייתה להצית מלחמת גזע באמצעות הטבח. לצד הזעזוע שהאירוע עורר בכל רחבי ארה"ב, הוא גם הצית דיון מרתק. באתר האינטרנט שהעלה רוף לפני האירוע, ניתן היה לראות אינספור תמונות שלו עם דגל הקונפדרציה – אותו דגל שמונף בגאווה באחוזת המושלת בדרום קרוליינה. הארגונים האפרו-אמריקאים הבולטים במדינה ואזרחים רבים מהשורה דרשו לסלק את הדגל אחת ולתמיד. לאור חומרת האירועים, הצטרפו אישים בולטים במפלגה הרפובליקנית לקריאות אלה. יחד עם זאת, רבים מתושבי דרום קרוליינה נעמדו על הרגליים האחוריות והתעקשו כי הדגל אינו מסמל שנאה ואלימות, אלא קשר בלתי אמצעי עם ההיסטוריה המקומית. בחלוף פחות מחודש לאחר האירוע, חתמה היילי על חוק הקורא להוריד את הדגל. אל מול קהל רב שבא לצפות באירוע, בחרה היילי שלא לשאת דברים. יחד עם זאת, כמה דקות לפני כן, בראיון קצר לרשת NBC, היא אמרה ש"אף אחד לא צריך לחלוף על פני הבית הזה ולחוש כאב". היילי עשתה את המעשה המתבקש מחד, והקפידה לפגוע כמה שפחות ברגשות המצדדים בהשארת הדגל מאידך. היא הפגינה את שיקול הדעת ואת הרגישות שרבים ברמות הגבוהות ביותר בוושינגטון משוועים להם, ללא כל קשר לשיוכם המפלגתי.

היילי והמרוץ לנשיאות
באופן מפתיע, הפשלה המשמעותית הראשונה של היילי קרתה דווקא באחרונה, במסגרת המרוץ לנשיאות. בחודש ינואר האחרון, במסגרת אותה תגובה לנאום מצב האומה של אובמה, היילי הביעה את סלידתה מהתבטאויותיו של דונלד טראמפ כנגד מהגרים בלתי חוקיים ומוסלמים. היא קראה "להימנע מהפיתוי ללכת בעקבות קריאת הסירנה של הקולות הזועמים" וציינה שכל מי שמוכן לעבוד קשה, לציית לחוקים ולאהוב את המסורת, לעולם אינו צריך להרגיש בלתי מקובל בארה"ב. לכאורה הכל טוב ויפה, אבל "הדונלד" כידוע לעולם לא נשאר חייב. במהירות האור טראמפ הגיב ואמר שהיילי "מביעה חולשה" בכל הנוגע לסוגיית ההגירה הבלתי חוקית והזכיר שלא הייתה לה בעיה לבקש ממנו סיוע כספי כאשר התמודדה לתפקיד המושלת. דבריו של טראמפ היממו את היילי אשר אינה רגילה להיות תחת מתקפה חזיתית של פוליטיקאים בכירים. בניסיון לצאת בסדר עם טראמפ ולהתנער מתווית של אחת שתומכת בהגירה בלתי חוקית, ציינה היילי שהיא גם לא מסכימה עם עמדותיו של מרקו רוביו שצידד בעבר בהענקת חנינה למהגרים בלתי חוקיים. התבטאות זו של היילי לא בדיוק עלתה בקנה אחד עם דברי החמלה שהיא השמיעה בנאום התגובה שלה, ונוצרה התחושה שהיא נכנסה לפאניקה. בנוסף, ייתכן שעל הדרך היא גם העכירה את יחסיה עם רוביו.

אבל כל זה היה לפני חודש, והיום זה היום. היילי היא עכשיו "מלכת השעה" וכולם יהיו מוכנים לסלוח לה אם תשתף איתם פעולה. קרוז, בוש ואפילו רוביו, כולם עדיין מקווים לזכות בתמיכתה בימים הבודדים שנותרו עד הבחירות. בטראמפ היא כנראה כבר לא תתמוך, אבל ייתכן שיהיה די בהסתייגות מתמיכה בכל מועמד אחר כדי לאפשר לנצח (כיום הוא מוביל ב-20% על קרוז בסקרים המשוקללים). לא מן הנמנע שהיילי אכן תבחר שלא להביע תמיכה פומבית במועמד כזה או אחר עד הפריימריז. אחרי הכל, אם התמודדות עתידית לתפקיד הנשיאה נמצאת בראש מעייניה, בקרת נזקים והימנעות מרכישת אויבים עתידיים יהיו הצעדים הנכונים מבחינתה. בכל מקרה, יהיה מרתק לראות כיצד תבחר אחת הנשים החזקות והחשובות בפוליטיקה האמריקאית לנהוג בימים הקרובים.

עדכון לליל ה-17/2
ניקי היילי הודיעה רשמית על תמיכתה במרקו רוביו לקראת הפריימריז הרפובליקניים בדרום קרוליינה. כל ארה"ב מדברת על זה, אבל אתם קראתם עליה כאן ראשונים.

לצפייה בהופעה שלי ב"לונדון את קירשנבאום", בה אני מדבר על היילי ועל המיעוטים בארה"ב, לחצו על הלינק הבא, בחרו את התכנית מה-17.2.16 וצפו החל מדקה 36:54: 
http://10tv.nana10.co.il/Category/?CategoryID=600262

המלצה לסיום
בא לכם לספוג קצת אווירה של פריימריז אמריקאים? אני ממליץ בחום לקרוא את הבלוג המצוין של חן ארד, אשר עובר בין המחנות של המועמדים בשתי המפלגות ומדווח מהשטח.

רוצים לקבל עדכון בכל פעם שיוצא פוסט חדש?
הזינו את כתובת המייל שלכם בפינה הימנית העליונה של המסך ולחצו SUBMIT. הפילים והחמורים בדרך אליכם!

פוסטים קודמים
"היום שאחרי הילארי" - מהי תכנית ב' של המפלגה הדמוקרטית
"כולם שונאים את טד" - על המנצח הגדול באיווה שמטריף את שתי המפלגות
"ארבעת הלא כל כך מופלאים" - על ניו האמפשייר ומועמדי הממסד הרפובליקני
"Yes She Can?" - על הצרות של הילארי קלינטון
"בים בם תירס חם" - על הבחירות המקדימות של הרפובליקניים באיווה

יום שני, 8 בפברואר 2016

היום שאחרי הילארי / מהי תכנית ב' של המפלגה הדמוקרטית




קצת אחרי איווה ורגע לפני ניו האמפשייר (9/2), הפריימריז בשתי המפלגות מתאפיינים בחוסר שיווי משקל משווע. בצד הרפובליקני הבעיה ברורה: המפלגה פשוט אפשרה את התמודדותם של יותר מדי מועמדים. בעוד שדונלד טראמפ וטד קרוז סוחפים אחריהם את אלו אשר מואסים בממסד, המצביעים הנאמנים של המפלגה נאלצים לבחור בין ארבעת הלא כל כך מופלאים. לאחר תוצאה מרשימה באיווה היה נראה שמרקו רוביו יגיע עם רוח גבית לפריימריז בניו האמפשייר, אבל לשלושת מועמדי הממסד הנותרים היו תכניות אחרות. כצפוי, ג'ב בוש ובעיקר כריס כריסטי תקפו את רוביו בעימות האחרון ללא רחם והוא לא היה מסוגל להתמודד עם האש הצולבת הזו. לו היו מצליחים הרפובליקנים לצמצם את מספר מועמדיהם לשניים או אפילו לשלושה, ייתכן שבנקודה זו הם היו נסגרים על רוביו. זה לא קרה. מועמדי הממסד מקפידים לנגוס אחד בהובלה של השני ולשמר את התיקו ביניהם. טראמפ וקרוז הם המרוויחים הגדולים מהדינמיקה הזו. ייתכן שלבסוף לא יהיה למפלגה מנוס מלבחור את הרע במיעוטו מבין השניים, שיהיה ככל הנראה טראמפ. למי שתוהה למה דווקא אותו, רצוי לחזור ולקרוא את "כולם שונאים את טד".

בעוד שבמפלגה הרפובליקנית יש יותר מדי מועמדים, במפלגה הדמוקרטית פשוט אין מספיק. לשם הבהרה, מבחינת המפלגה תמיד הייתה ועדיין קיימת רק מועמדת אחת והיא הילארי קלינטון. הדמוקרטים תלו את כל יהבם באשת הנשיא והסנאטורית לשעבר והפעילו לחצים אדירים על דמויות בולטות בתוך הממסד אשר הביעו את חששותיהן. פרשיות העבר (ובראשם פרשת לווינסקי), כמו גם פרשיות ההווה (המתקפה על השגרירות בבנגאזי ובעיקר האימיילים) לא הדירו שינה מעיניהם וההנחה הייתה שהחששות יתפוגגו מעצמם. יותר מהכל, מועמדותו של ברני סאנדרס, הסנאטור העצמאי ממדינת ורמונט, נראתה להם בעיקר כמו קוריוז. כך יצא שלצד קלינטון וסאנדרס קיבלנו את המועמדויות הבינוניות מינוס של מרטין אומאלי ושל ג'ים ווב ואת המועמדות המביכה של לינקולן שפי, שלושתן נידונו מראש לכישלון. מה היו אמורים לעשות מצביעים דמוקרטים שמזדהים עם המפלגה ושכל חטאם הוא שאינם סומכים על הילארי? לראשי המפלגה הפתרונים.

נדלג לתחילת חודש פברואר. הבחירות המקדימות באיווה מסתיימות בתיקו מעשי ובניו האמפשייר סאנדרס ינצח בוודאות, כשנותרת רק שאלה אחת - באיזה הפרש. מועמדותו ממשיכה לקבל תמיכה מהסרט "מכונת הכסף" (The Big Short) אשר חופר בפצע הקריסה הפיננסית בסוף 2008 ו"מרים להנחתה" לסאנדרס את מעלליה של המערכת הבנקאית. במקביל, הילארי עדיין ממתינה להודעת ה-FBI, אשר טרם הצהיר האם בכוונתו להגיש כתב אישום נגדה לאור העובדה שהחזיקה אימיילים מסווגים על השרת הפרטי שלה. אומאלי, ווב ושפי הם כבר היסטוריה. בשלב הזה נעצור לרגע, ניקח נשימה עמוקה ונבהיר שמצבה של הילארי עדיין לא חמור כפי שאולי נדמה. מרבית המומחים אשר מתראיינים בתקשורת מעריכים כי ה-FBI לא צפוי להגיש כתב אישום. הקמת שרת פרטי היא דבר שאינו אסור בחוק ושגם מזכירי מדינה אשר כיהנו לפני הילארי ביצעו גם כן. טרם הוכח שהילארי קיבלה או העבירה משרת זה אימיילים מסווגים ולאור הנחישות שהיא מפגינה בראיונות לתקשורת, סביר להניח שזה גם לא יקרה. גם למועמדות של ברני אין כרגע אופק מרשים במיוחד. את הסיבות לכך ניתן לקרוא ב-"Yes She can?". בכל זאת, לקראת הבחירות הכלליות הילארי צפויה להגיע בעמדה בעייתית. המיעוטים כנראה יצביעו עבורה, אבל לא ברור האם הצעירים האידיאולוגיים שהתגייסו לטובת סאנדרס יתייצבו בקלפי אם יפסיד. אחרי הכל, הסלידה מהילארי היא שהובילה אותם לתמוך בסאנדרס מלכתחילה.

העובדה שהילארי התייצבה כפייבוריטית כמעט ודאית לחלוטין בפריימריז הנוכחיים מחייבת אותנו להתבונן על מסע הבחירות שלה באופן שונה מזה בו אנו בוחנים את יתר המועמדים. מדובר במסע בחירות שפחות מאפיין מועמד המנסה לכבוש לראשונה את הבית הלבן ויותר את זה של מועמד המנסה לאשרר את אמון הציבור בו, עיין ערך מועמדות של נשיא מכהן. בדומה לנשיאים מכהנים המעמידים את עצמם לבחירת מפלגתם מחדש, העדיפות של הילארי בפריימריז היא יתרון אדיר אך גם אליה וקוץ בה. הסיבה לכך היא שנשיאים מכהנים (ובמקרה שלנו הילארי) חייבים להשיג ניצחון סוחף, ולא הלגיטימיות שלהם נשחקת. על מנת שנוכל לקבל פרספקטיבה לגבי סיכוייה של הילארי לנצח לא רק בקרב על המועמדות אלא במרוץ לנשיאות כולו, עלינו להשוות את המצב בו היא ניצבת כיום לזה שהיו בו נשיאים מכהנים אשר עמדו בפני פריימריז בעבר.

מהם התרחישים האפשריים בכל הנוגע לפריימריז מבחינת נשיא מכהן? התרחיש הראשון והרצוי ביותר מבחינת הנשיא הוא שכלל לא יתקיימו פריימריז. נשיאים אשר מצליחים להימנע מהצורך להיבחר מחדש מגבירים באופן משמעותי את סיכוייהם בבחירות הכלליות. הסיבה העיקרית לכך היא שמצביעי המפלגה לא מקבלים הזדמנות לפנטז על שינוי כיוון. כך למשל, ברק אובמה וג'ורג' בוש הבן לא נדרשו לפריימריז ונבחרו בהצלחה מחדש בבחירות הכלליות. אפשרות זו כמובן אינה עומדת לרשותה של הילארי, שכן היא לא באמת נשיאה מכהנת, ולכן היא הייתה מעדיפה לראות את התרחיש הבא בתור – פריימריז לפרוטוקול בלבד. מדובר בבחירות פנימיות בהן התוצאה ידועה מראש ושבהן ברור לכולם שהנשיא המכהן ימשיך להתמודדות מול מועמד המפלגה השנייה. ביל קלינטון ורונלד רייגן השתתפו בפריימריז מסוג זה, צלחו אותם בקלילות והמשיכו לזכייה בקדנציה נוספת ללא כל קושי. התרחיש השלישי הוא זה שמטריד את מנוחתה של הילארי יותר מכל – פריימריז של ממש. כאלה שבהן יש תמיכה אותנטית במועמד אחד נוסף לפחות אשר מסייעת לו לקרוא תיגר אמיתי על הנשיא הנבחר. ויליאם הווארד טאפט (1912), ג'ראלד פורד (1976), ג'ימי קארטר (1980) וג'ורג' בוש האב (1992) הם כולם נשיאים שנאלצו להתמודד עם פריימריז שכאלה. על אף שהם הכריעו את יריביהם, הם הפסידו בבחירות הכלליות. המקרה של ג'ורג' בוש האב הוא מעניין במיוחד בגלל שהוא לא הפסיד ליריבו פטריק ביוקאנן אפילו במדינה אחת, אך מרבית ניצחונותיו הושגו בפערים קטנים. הדבר היווה אמתלה עבור רוס פרו, מיליונר בעל השקפות קפיטליסטיות במיוחד, לרוץ כעצמאי בבחירות הכלליות ולחרב את סיכוייה של המפלגה הרפובליקנית. ברגע שנוצר ספק סביר בקרב מסה קריטית של מצביעי המפלגה, אשר אינם חייבים להיות רוב, הקונצנזוס סביב המועמד המכהן נעשה שביר. הוא מתקשה להילחם על קולות העצמאיים כאשר הוא יודע שעליו להמשיך ולרצות מצביעים מבית. אם לא יעשה זאת, אלו לא יטריחו את עצמם לתורים הארוכים ביום הבחירות הכלליות. התרחיש הרביעי הוא הפסד של ממש בפריימריז. זה קרה רק פעמיים במאה ה-20 (הארי טרומן ב-1952 ולינדון ג'ונסון ב-1968) וכאמור כרגע איני מעריך שאפשרות זו עומדת על הפרק עבור הילארי. עם מעריצי סאנדרס הסליחה.

לאור המצב שנוצר, נשאלת השאלה האם למפלגה הדמוקרטית לא היה עדיף לקדם את ההתמודדות של המועמדים החזקים שלה (אשר נכון לעכשיו יושבים על ספסל המחליפים), או לפחות לא לבלום אותם כפי שעשתה בפועל. דרכה של הילארי אמנם הייתה נעשית קשה יותר, אבל כאשר מתמודדים מול מספר אלטרנטיבות ראויות ולא רק מול סוציאליסט יהודי בן 74, יש נסיבות מקלות. הרכבת הזו כמובן עברה, אבל זה לא אומר שאותם שחקני הספסל לא יפציעו בכל זאת במערכת הבחירות הנוכחית. אם התחזיות שלי לא תתממשנה, כלומר אם פרשיית האימיילים אכן תסתבך או אם סאנדרס אכן יביס את הילארי במדינות נוספות בשבועות הקרובים, המפלגה הדמוקרטית תהיה חייבת להגיב. היא לא תוכל להרשות לעצמה עמידה של פוליטיקאי קיצוני כמו סאנדרס בראשה כיוון שהמשמעות היא סיכון תוצאות הבחירות הכלליות. איומיו של מייקל בלומברג שירוץ כעצמאי אם סאנדרס יהיה נציג הדמוקרטים רק מגדילות את הסיכון.

אז מי הם אותם שחקני ספסל במפלגה הדמוקרטית?

אליזבת' וורן – הסנאטורית ממדינת מסצ'וסטס
להלן סיפור שהיה באמת. ב-25 באפריל 2009 נפטר אדוארד "טד" קנדי, אחיו הצעיר של ג'ון ובובי וסנאטור ותיק ממדינת מסצ'וסטס. הימים היו ימי עלייתה של "מסיבת התה" וירידה בפופולריות של הנשיא אובמה. הנסיבות הללו אפשרו לרפובליקנים להריץ את מועמדם סקוט בראון לניצחון בבחירות המיוחדות שנערכו על מנת לזכות במושב שהתפנה. חשוב להבין, מושב זה בסנאט הוא לא פחות מסמל עבור המפלגה הדמוקרטית. הוא אכלס בין היתר את הנשיא לשעבר ג'ון קנדי עצמו והפעם האחרונה שישב בו רפובליקן הייתה שנת 1953. לשם השוואה, ההשפלה הזו משתווה בערך להפסד 6:0 של בית"ר י-ם לבני סכנין, בהינתן שהמשחק היה מתקיים באצטדיון טדי. כאן נכנסת לתמונה אליזבת' וורן. הפרופסורית מאוניברסיטת הארוורד קראה תיגר על בראון, תקפה אותו ואת הרפובליקנים ללא רחם ולבסוף, בבחירות של 2012, החזירה את המושב האבוד לדמוקרטים. ניצחונה סימל יותר מכל, אפילו יותר מניצחונו של אובמה עצמו, את חוסנה של המפלגה הדמוקרטית באותה שנה.

ההשפעה של וורן באותה התמודדות לא נעצרה בגבולות מדינת מסצ'וסטס. שבוע לאחר שהכריזה על מועמדותה, וורן תועדה בסרטון וידאו נושאת נאום קצר וחוצב להבות שהמשפט הראשון בו הוא הזכור מכל: "אין ולו אדם אחד במדינה הזו שהתעשר בזכות עצמו". בנאום הסבירה וורן שמאחורי כל יוזמה כלכלית מוצלחת של אדם פרטי יש מערך ציבורי שלם שתומך בו: מערכת חינוך שהכשירה אותו, כבישים וגשרים שמאפשרים לו להניע סחורה ממקום למקום ועוד. וירא אובמה כי טוב. לאור הפופולריות של אותו נאום, הוא החליט לאמץ ממנו את המשפט המפורסם ביותר עבור קמפיין הבחירות שלו מחדש. המועמד הרפובליקני מיט רומני, איש עסקים מצליח לשעבר בעצמו, בלע את הפיתיון. הוא ביסס קמפיין שלם סביב הסיסמא "אנחנו (בעלי העסקים) בנינו את זה", אשר הייתה בעצם התכחשות מרומזת לטענותיה של וורן. בעלי העסקים צהלו ושמחו, אבל מסתבר שרוב אזרחי ארה"ב הם לא בעלי עסקים, וזו כנראה אחת הסיבות לכך שמעולם לא שמענו על "הנשיא מיט רומני". אם וורן לא הייתה יוצרת את אותה תגובת שרשרת, יכול להיות שמערכת הבחירות הייתה נראית אחרת לגמרי.

על מנת להבין מיהי אליזבת' וורן, נסו לדמיין פוליטיקאית עם סבלנות וחמלה של עובדת סוציאלית לצד אינטלקט וחריפות של עורכת דין מומחית למשפט מסחרי. ממש מוחמד עלי של ליברליזם. מהרגע שכף רגלה דרכה בפוליטיקה היא הפכה לאהודה במיוחד בקרב המצביעים הדמוקרטיים, דבר שמיד הפך אותה לאיום פוטנציאלי על הילארי. עד כמה משמעותי היה האיום? רק נגיד שהילארי ישבה עם וורן לפגישה שנמשכה כמה שעות על מנת לשכנע אותה שלא להתמודד מולה. וורן היא בהחלט יותר ליברלית מהילארי וגם יותר מאובמה. יחד עם זאת, בניגוד לסאנדרס, היא דמוקרטית בכל רמ"ח אבריה (פעם אמנם הייתה רפובליקנית, אבל גם הילארי הייתה כזו אז מותר). מועמדות שלה היא בהחלט משהו שהמפלגה תוכל לחיות איתו, בעיקר אם בצד השני יתייצבו אל מולה טראמפ או קרוז.

ג'ו ביידן – סגן נשיא ארה"ב
הבדרן ויל רוג'רס אמר פעם שלסגן נשיא ארה"ב יש את העבודה הכי טובה בעולם כיוון שכל מה שהוא צריך לעשות זה להתעורר בבוקר ולשאול מה שלום הנשיא. אכן ההיסטוריה האמריקאית עמוסה בסגני נשיאים נשכחים שהשפעתם על המציאות בפועל הייתה כשלג דאשתקד. חוכמת ההמונים הזו החלה להתערער בעשורים האחרונים. ראשית היה דיק צ'ייני, מי שבעיני רבים היה האדריכל האמיתי של מלחמת עיראק השנייה, וכעת ישנו ג'ו ביידן. זה כנראה השלב שבו אתם אומרים לעצמכם "רגע, מתי ג'ו ביידן עשה משהו משמעותי?". להלן התשובה.

ב-26 ביוני 2015 צהלו זוגות חד מיניים ותומכיהם נוכח קביעת ביהמ"ש העליון כי יש לאפשר נישואים חד-מיניים בכל 50 מדינות ארה"ב. ההחלטה התקדימית היוותה הישג אדיר לממשל אובמה, הגם שעתירות פרטיות הן שהתניעו את המהלך המשפטי. אי אפשר להתעלם מהשפעת דעת הקהל האמריקאית על החלטת השופטים, ובאופן דומה אי אפשר להתעלם מהשפעת הדרג הפוליטי הבכיר על דעת הקהל האמריקאית. על פי הגיון זה, הנשיא אובמה תרם תרומה משמעותית למאבק כאשר הפך לנשיא הראשון בהיסטוריה שמביע תמיכה בנישואים חד-מיניים, האם לא כך? תאמינו או לא, אבל דווקא ביידן הוא זה שהקהילה הלהט"בית צריכה להוריד בפניו את הכובע, ולא אובמה. מעטים זוכרים זאת, אבל אובמה נבחר ב-2008 תוך שהוא מתנגד לנישואים חד-מיניים. רק ב-10 במאי 2012, למעלה משלוש שנים בתוך כהונתו, הוא הצהיר שלדעתו נישואים חד-מיניים צריכים להיות חוקיים בכל ארה"ב. הוא טען שחווה "אבולוציה" בנושא, אבל איך לומר בעדינות, לא אבולוציה ולא נעליים. ארבעה ימים קודם לכן, היה זה ג'ו ביידן שהודיע בראיון לרשת NBC שהוא תומך בנישואים חד-מיניים. כשסגן הנשיא יוצא בהצהרה שכזו, כל העיניים נישאות מיד לחדר הסגלגל. ביידן למעשה חישק את אובמה והכניס אותו למלכוד. אי-התייחסות מצד הנשיא הייתה יכולה להביא למרד בקרב אחד מקהלי היעד החשובים ביותר שלו רגע לפני הבחירות. ביידן אמנם התנצל על האמירה ביום שלאחר הצהרתו של אובמה, אבל המציאות הפוליטית השתנתה ללא היכר.

ביידן לא תמיד פעל לפי החליל של אובמה, אבל חשוב לזכור שהוא גם הציל אותו בבחירות. ב-3 באוקטובר 2012 נערך העימות הנשיאותי הראשון בין אובמה למיט רומני. בניגוד לציפיות, רומני האנרגטי הלם בנשיא מהלומה לאחר מהלומה תוך שליפת דימויים ואזכורים משעשעים ומרשימים כאחד. רבים זוכרים את העימות הזה כ-The Big Bird Debate, שכן רומני ציין בו שלאחר היבחרו לנשיא בכוונתו לחדול מלממן את התכנית "רחוב שומשום". במהרה החלה מגמה חיובית מבחינתו של רומני בסקרים. הדמוקרטים חרקו את שיניהם לקראת העימות הבא בתור – עימות המועמדים לסגנות הנשיא. בפינה הימנית התייצב פול ראיין, הגולדן בוי של המפלגה הרפובליקנית. יפה תואר ותכול עיניים, רהוט כמו שד ושמרן כמו ארצ'י באנקר, ראיין היה הבוגימן הגדול ביותר של הדמוקרטים זה מספר שנים. בצד השני עמד ג'ו ביידן, ה"אלון מזרחי" של ארה"ב, אשר בשיאו ביקש מאדם המרותק לכיסא גלגלים להיעמד על רגליו. החרדה של השמאל האמריקאי באותו ערב הייתה מובנת, אבל בניגוד לציפיות ביידן הראה לראיין מאיפה משתין הדג. תוך הישענות על ניסיונו הרב בוועדת החוץ והביטחון בסנאט, הפגין ביידן בקיאות יוצאת דופן ובעיקר לא אפשר לראיין להשלים משפטים בכל פעם שהיה נדמה שהוא מייצר מומנטום. לא כולם אהבו את הסגנון המחוספס של ביידן בעימות, אבל דבר אחד בטוח: הוא עצר את הסחף. הסקרים שינו את מגמתם ולעימותים הבאים אובמה כבר הגיע מוכן.

ימים לא פשוטים עברו על ביידן בתקופה האחרונה. בסוף חודש מאי של השנה החולפת נפטר בנו, בו ביידן, מגידול סרטני במוחו. נזכיר שבשנת 1972 אשתו הראשונה של ביידן ובתו בת השנה נהרגו בתאונת דרכים, כך שלא מדובר היה בפעם הראשונה שהשכול פוקד אותו. תוך שהוא מתאבל על בנו, ביידן נאלץ לשמוע את בכירי המפלגה הדמוקרטית מפצירים בו שלא יתמודד מול הילארי ובסופו של דבר הוא נעתר לבקשותיהם. אם לא יקרה משהו בלתי צפוי, ביידן יסיים את תפקידו בפוליטיקה האמריקאית בגיל 74 ויכתיר את הקריירה שלו כהצלחה מסחררת שרק הנשיאות נעדרת ממנה. יחד עם זאת, שרשרת אירועים בלתי צפויה עשויה לשנות את התסריט הזה. בעבר כבר היו דיבורים על התמודדות שלו לקדנציה אחת בלבד עם אליזבת' וורן כמועמדת סגנית הנשיא שלו. תכל'ס – זה יכול היה להיות אחלה טיקט.

ואסיים בנימה אישית
פוסט זה מוקדש לאמי היקרה, מירה אייזנברג דיין זיכרה לברכה, במלאת שנה למותה. בימים אלו של פרץ יצירתיות ויוזמה היא חסרה לי יותר מכל. מי ייתן וכל אדם שאי פעם ייטול חלק בחיים הציבוריים יגלה קמצוץ מהרגישות ומרוחב הלב שגילתה אימא שלי כלפי כל מי שהיו זקוקים לעזרה.




פוסטים חדשים
"בחירתה של ניקי" - מיהי האישה שיכולה להכריע את הפריימריז הרפובליקניים בדרום קרוליינה.

פוסטים קודמים
"כולם שונאים את טד" - על המנצח הגדול באיווה שמטריף את שתי המפלגות
"ארבעת הלא כל כך מופלאים" - על ניו האמפשייר ומועמדי הממסד הרפובליקני
"Yes She Can?" - על הצרות של הילארי קלינטון
"בים בם תירס חם" - על הבחירות המקדימות של הרפובליקניים באיווה

יום שלישי, 2 בפברואר 2016

כולם שונאים את טדעל המנצח הגדול באיווה שמטריף את שתי המפלגות

אנחנו עדיין במפלגה הרפובליקנית (יותר מועמדים, יותר עבודה). בפעם האחרונה דיברנו על ארבעת הלא כל כך מופלאים, מועמדי הממסד הרפובליקני לנשיאות. על דונלד טראמפ אתם כנראה שומעים בלי סוף גם בלי שאכתוב עליו. זה משאיר אותנו עם מועמד משמעותי אחד שעדיין לא הרחבנו עליו את הדיבור: טד קרוז, הסנאטור הצעיר מטקסס, המנצח הגדול של איווה.

הרבה יותר מטראמפ, קרוז הוא זה שמכתיב כרגע את הטון במרוץ הרפובליקני. מדובר במועמד הכי קיצוני בבחירות הנוכחיות בצד הזה של המרוץ ובנציג הכי שמרן כיום בסנאט (תזכורת: יש 100 סנאטורים!). הוא מתנגד למיסים ולסובסידיות, להפלות (אפילו במקרים של אונס), לנישואים חד מיניים והרשימה רק הולכת וממשיכה. עצם העובדה ששמרן כמוהו נמצא במקום השני בסקרים הלאומיים ובמרבית המדינות היא הפתעה של ממש. לשם השוואה, בפוליטיקה הישראלית זה מקביל למצב בו כאילו היו מפלגות הליכוד והבית היהודי מתאחדות ובצלאל סמוטריץ' היה הופך למועמד ריאלי לראשות הרשימה.

כמו שהוא שמרן, כך הוא גם שנוא. את השנאה של הדמוקרטים אפשר להבין. בכל זאת מדובר ביריב האידיאולוגי הטהור ביותר שלהם שגם שיחק תפקיד חשוב כיועץ לקמפיין הבחירות של ג'ורג' W בוש, בו הוא נבחר לנשיאות בשנת 2000. אלא ששנאתם של הדמוקרטים לקרוז מתגמדת לעומת זו של הרפובליקנים. הם, איך לומר בעדינות, פשוט מתעבים אותו. קרוז אף נוהג להתהדר בתיעוב זה ולטעון שהוא מהווה הוכחה לשמרנות שלו ולצדקת דרכו. הדמוקרטים והרפובליקנים אינם לבד: למעשה כמעט כל מי שהכיר, למד ועבד עם קרוז במשך כל שנות חייו מתאר תחושות שנמצאות על הרצף שבין אי-הערכה לשנאה (כלפיו). מדהים לא?

אז מיהו בדיוק אותו סנאטור שנבחר לפני שלוש וחצי שנים וכבר הספיק להקים על עצמו את כל המערכת הפוליטית האמריקאית? איך הוא הגיע למצב הזה, וחשוב מכל, איך לעזאזל הוא נמצא במרחק של כמה צעדים מהמועמדות של המפלגה? הכל כאן בפוסט. תמשיכו לקרוא, יהיה מעניין.

קווים לדמותו של טד קרוז
נקודת הפתיחה היא אולי המבדרת ביותר. רפאל אדוארדו קרוז נולד בקלגרי שבקנדה לאימא אמריקאית ולאב קובני. זה השלב שבו אתם בטח אומרים לעמכם "רגע, מותר בכלל לאדם שלא נולד על אדמת ארה"ב להתמודד לנשיאות? האם לא על זה בדיוק עשו לאובמה את המוות לפני כמה שנים?". אז זהו, שהעניין לא לגמרי ברור, אבל משעשע הוא בהחלט כן. כפי שאמר הקומיקאי טראוור נואה, העובדה שמועמד רפובליקן מואשם בכך שמקום לידתו פוסל אותו מהמועמדות שקולה בערך למצב בו ביל קוסבי יותקף מינית באמצעות סם האונס. החוקה האמריקאית קובעת שרק "אזרח טבעי" (Natural Citizen) מעל גיל 35 יוכל להתמודד. מה המשמעות של הביטוי? כנראה שלעולם לא נדע (אלא אם נהיה ממש טובים בסיאנס ונזמן את תומאס ג'פרסון לשיחה צפופה). הפרשנות הרווחת היא שאזרחים מלידה, כלומר אנשים שאחד מהוריהם היה אזרח אמריקאי כאשר נולדו, נחשבים אזרחים טבעיים ורשאים להתמודד. מוכנים לחלק הנפלא מכל? אכן קיימת קבוצה קטנה ושמרנית הדוגלת בפרשנות משפטית אוריגינלית של החוקה (Originalism), לפיה אדם שלא נולד על אדמת ארה"ב הוא פסול מהתמודדות. חסיד בולט של גישה זו הוא שופט ביהמ"ש העליון האמריקאי אנטונין סקאליה, ובסנאט נציגה הקולני במיוחד הוא......ניחשתם נכון, טד קרוז. אז כמובן שבמקרה הנקודתי הזה קרוז מסתייג לחלוטין מהפרשנות, ועדיין, אי אפשר שלא להתרשם מהאירוניה.

כמו שהוא קיצוני ושנוא, כך הוא גם מרשים ומוכשר. לקרוז יש תואר ראשון במשפטים מאוניברסיטת פרינסטון ותואר שני מאוניברסיטת הארוורד. מרצה אחד אשר מיטיב לתאר אותו הוא אלן דרשוביץ', העו"ד שזיכה את או ג'יי סימפסון מרצח ושחיבר את הספר "ישראל: כתב הגנה". דרשוביץ' מספר שקרוז היה אחד מתלמידיו המבריקים ביותר, אם כי הוא מדגיש ששאיפתו תמיד הייתה לנצח בדיונים ולא לגבש הסכמות. בתום לימודיו נבחר קרוז להתמחות אצל נשיא ביהמ"ש העליון ויליאם רנקוויסט והפך לאמריקאי ממוצא היספאני הראשון אשר זוכה לכבוד זה. אנקדוטה משעשעת: במסגרת ההתמחות הוא נדרש לצפות בקטעי פורנו באינטרנט ביחד עם השופטת הקשישה סנדרה דיי אוקונור על מנת להכריע בתיק אשר נגע לרגולציה על פורנוגרפיה באינטרנט. כן, נסו להוציא את התמונה הזו מראש שלכם. גם על הכריזמה של קרוז אין עוררין, מדובר בנואם משכמו ומעלה. הטון שלו תקיף ומזכיר מעט את זה של כמרים אוונגליסטים. נאומיו מתאפיינים בעיקר בנבואות זעם, באיומי מלחמה בכל אלו שחושבים אחרת ממנו ובהבטחות להשיב את השמרנות למקומה הראוי בפוליטיקה האמריקאית. חמלה, אהבת האחר ומציאת המכנה המשותף תחפשו במקומות אחרים.

על "הישגיו" של קרוז בסנאט
כפי שבוודאי כבר הבנתם, בסנאט קרוז בעיקר "זורק גירים" על המורים. את מרבית עמיתיו למפלגה הוא מכנה "קרנפים". הביטוי מגיע מאנגלית: RINO, ראשי תיבות של Republican In Name Only, כלומר אדם שחוץ מהתווית, כל קשר בינו לבין ערכי המפלגה הוא מקרי בהחלט. גם הוא עצמו זוכה לכינויי חיבה לא מעטים. כך למשל, הסנאטור הוותיק ג'ון מק'קיין מאריזונה כינה אותו Wacko Bird. מתח מובנה בין הזרם המרכזי והאגף הקיצוני במפלגה זה דבר מובן, אבל במקרה של קרוז מדובר בתופעה מוקצנת משתי סיבות עיקריות.

הסיבה הראשונה היא עזות המצח של קרוז. להלן דוגמא שממחישה את העניין. לפני מספר חודשים מיטץ' מק'קונל, מנהיג הרוב הרפובליקני בסנאט והסנאטור מקנטקי, השתמש בסמכותו כדי להתיר הצבעה בעד חידוש המנדט של הבנק לייבוא-ייצוא (Export-Import Bank). מדובר בסוכנות פדרלית אשר מממנת השקעות לפיתוח מדינות עולם שלישי. הסוכנות נמצאת באופן תדיר תחת מתקפה של בדלנים שטוענים שכספי משלמי המיסים של הציבור לא צריכים לממן מטרות שכאלה. לאחר ההצבעה עלה קרוז לדוכן הנואמים, טען שמק'קונל הבטיח לו שלא יעלה את הנושא להצבעה ואז כינה אותו שקרן (או אם לדייק, הוא אמר: "לא האמנתי שהוא יאמר דברי שקר, אבל זה מה שקרה"). חשוב להבין שמק'קונל, מושא המתקפה של קרוז, הוא ממש לא דמות מתונה. לפני הבחירות ב-2012 הוא אמר בפומבי שהמטרה מספר אחת של המפלגה הרפובליקנית היא למנוע מאובמה כהונה שנייה (מכך השתמע כי טובת העם האמריקאי נמצאת נמוך יותר בסדר העדיפויות). המתקפה הזו של קרוז מלמדת גם כמה רחוק הוא מוכן ללכת בחומרת העלבותיו וגם עד כמה עמוקה הסלידה שלו כמעט מכל פוליטיקאי רפובליקן מכהן.

הסיבה השנייה היא האנוכיות של קרוז, וכאן אולי קבור הכלב יותר מכל. רבים מאנשי המפלגה מרגישים שקרוז "עושה עליהם סיבוב" בכל הזדמנות וגוזר קופונים שלאו דווקא מגיעים לו. כאן אנחנו מגיעים לאירוע השיא של קרוז בסנאט והוא סגירת הממשלה (Government Shutdown) באוקטובר 2013. מדובר היה בהפסקה מוחלטת של כל השירותים הציבוריים שסיפק הממשל הפדרלי לציבור (למעט הדחופים ביותר) כתוצאה מאי-הסכמה על התקציב לשנה העוקבת. קרוז היה אדריכל המהלך ומטרתו הייתה למנוע את מימון חוק הבריאות של אובמה אשר עמד להיכנס לתוקפו. תחת שרביטו, הרפובליקנים הציבו עמדה לפיה הם מוכנים לאפשר את מימון כל זרועות וסוכנויות הממשל אך לא את חוק הבריאות. המשמעות: אם הדמוקרטים מעוניינים למנוע סגירה של הממשלה, היה עליהם להיכנס להידברות ולוותר על החוק או לפחות לדחות את יישומו. למהלך זה לא באמת היה סיכוי אמיתי משום שהחוק כבר שרד עתירה לביהמ"ש העליון ובחירתו של אובמה מחדש שנה קודם לכן סיפקה מנדט מהציבור לחוק. אי לכך, לדמוקרטים לא הייתה כוונה להיגרר למשחק. רבים מהרפובליקנים ידעו זאת, אבל שיתפו פעולה כמי שקפאם שד. קרוז והסנצ'ו פנצ'ו שלו, הסנאטור מייק לי מיוטה, דאגו לפרסם פרסומות שליליות כנגד כל רפובליקן שהתלבט האם לתמוך בצעד זה במדינתו שלו ובכך חישקו את המתלבטים. המהלך, כצפוי, היה פיאסקו אחד גדול. כל הסקרים הראו שהציבור האמריקאי מאשים את המפלגה הרפובליקנית בסגירה ובתום 16 ימים ראשיה נאלצו להגיע להסכם עם הדמוקרטים. מאז ועד היום, קרוז חוזר וטוען בפני כל כלי תקשורת שאם הרפובליקנים היו באמת שמרנים כמוהו הם לא היו מתקפלים וחוק הבריאות היה מבוטל אחת ולתמיד. "הרצחת וגם ירשת" טד? – בהחלט כן.

לפארסה של סגירת הממשלה יש גם דובדבן על הקצפת. רבים מכם שמעו בוודאי את הביטוי "פיליבסטר". למי שלא, מדובר בכינוי לטקטיקה של משיכת זמן בפוליטיקה על ידי נאומים ארוכים באופן חריג שמטרתם היא למנוע דיונים וחקיקות (המשמעות המילולית היא "שודד ים" מספרדית). פוליטיקאים שנוקטים בשיטה זו זוכים לרוב לתהילה, שכן הם מצטיירים ככאלה שעומדים בפרץ ומקריבים את עצמם על מנת למנוע אסון קרב ובא. קרוז החליט שגם הוא מעוניין בתהילה הזו. יום לפני סגירת הממשלה הוא נאם במשך יותר מ-21 שעות בסנאט על מגרעותיו של חוק הבריאות שבו הוא נלחם. הבעיה הייתה שזה לא באמת היה פיליבסטר משום שהוא לא דחה באמת שום דבר. קרוז פשוט העביר את הזמן המתוכנן שנותר בלאו וכי עד לסגירת הממשלה. הרפובליקנים, שנראו קטנים לעומת קרוז מבלי שהוא באמת סייע לקידום משהו זולת הדימוי האישי שלו, זעמו. את הארי ריד, מנהיג הרוב שעוד היה לדמוקרטים בזמנו, זה דווקא בידר והוא אפילו הציע לקרוז להמשיך לנאום עוד.

ההתמודדות על הנשיאות
כאמור, קרוז ניצב מימין למועמדי הממסד הרפובליקני. העובדה שהם ארבעה מועמדים בעלי אחוזי תמיכה דומים מסייעת לו לפרוץ קדימה. מתוך כלל המועמדים, יש לו שני יריבים עיקריים.

המועמד הראשון אותו חשוב להזכיר בהקשר של קרוז הוא מרקו רוביו. הסנאטור מפלורידה הוא אמנם אחד ממועמדי הממסד, אבל במרבית הנושאים הוא ימני מהשאר. האפיל (Appeal) של קרוז ורוביו מאוד דומה. שניהם ממוצא קובני, שניהם צעירים ושניהם כריזמטיים מאוד. בהופעתו רוביו שם דגש על אינטלקט ועל בקיאות בחומר בעוד שאצל קרוז ניכרת יותר הפנייה אל הרגש. רוביו גם מעניין בהקשר של קרוז כיוון שהוא קיצוני ממנו בנושא אחד – מדיניות החוץ. רוביו נמנה על "השמרנים החדשים" (Neo Conservatives) שהביאו לנו את מלחמת עיראק השנייה, ואילו קרוז מגיע מהאגף הבדלני אשר מתנגד למלחמות. הבעיה היא שקרוז לא מוכן להצטייר כפחות לוחמן מאף אחד, ולכן הוא מסווה את מתינותו בנושאי חוץ באמירות בומבסטיות. כך למשל, באחד מהעימותים הוא אמר שיש לבצע "הפצצת שטיח" (Carpet Bombing) כנגד דאע"ש. מדובר בביטוי שמשמעותו היא הפצצה מאסיבית של רצועת שטח רחבה ללא אבחנה, לרוב תוך הרג אזרחים רבים. לביטוי זה יש אסוציאציות קשות ממלחמת העולם השנייה ומההפצצות האמריקאיות בקמבודיה בזמן מלחמת וייטנאם, ולכן פוליטיקאים בדרך כלל מזכירים אותו בהקשר של משהו שצריך להימנע ממנו. האם קרוז נכשל בלשונו? ספק רב.

המועמד השני שאי אפשר שלא להתייחס אליו ביחס לקרוז הוא דונלד טראמפ. קרוז וטראמפ דומים בכך ששניהם לא מגיעים מהממסד הרפובליקני, שניהם רוכשים לו בוז ושניהם מקפידים לספר כיצד הממסד בוגד במצביעיו. יחד עם זאת, הם הפוכים זה מזה בנושאים רבים מאוד. טראמפ הוא פופוליסט אשר פונה לדעת ההמון בכל נושא ולא אכפת לו להצטייר "על הדרך" כגזען. אצל קרוז, השמרנות מגיעה ממקום ערכי יותר והוא מאמין שהעקביות, ולא אמירות ספורדיות כנגד קבוצות מיעוט כאלה ואחרות, היא שתביא לו תמיכה. בהשוואה לקרוז, טראמפ מצטייר כאופרטוניסט שמשנה את דעתו בנושאים רבים (בעיקר הפלות והתחממות גלובאלית) לפי מה שמתאים לו בכל רגע. יחד עם זאת, הוא פרגמטי מקרוז ואף הצהיר שאין לו שום בעיה להגיע ל"עסקאות טובות" עם הדמוקרטים. קהלי היעד של השניים גם הם שונים מאוד זה מזה. קרוז פונה לשמרנים אידיאולוגיים, בין אם הם דתיים מאוד או ימניים בנושאים כלכליים. טראמפ לעומתו נשען על ה-Red Necks, הכפריים ממעמד הסוציו אקונומי הבינוני ומטה.

ב"בים בם תירס חם" הימרתי שקרוז ינצח באיווה. מאז זכה טראמפ לתמיכתם של טרי ברנסטד מושל איווה ושרה פיילין (האישה והפה) וחלף על פני קרוז בסקרים, אבל לאיווה חוקים משלה וקרוז הוא המנצח הגדול של מדינת עין הנץ. התיאוריה של רבים, לפיה תומכי טראמפ עושים הרבה רעש וצלצולים אבל לא הולכים ביום הבחירות לקלפי, הוכיחה את עצמה. קרוז השקיע המון זמן וכסף במערכת הבחירות באיווה. הניצחון היה אקוטי מבחינתו בעיקר בגלל שבניו-האמפשייר, אשר נוטה להעדיף את המתונים, אין לו סיכוי של ממש. כעת המפלגה הרפובליקנית תעמד על הרגליים האחוריות, תתנחם בכך שרוביו נצמד לטראמפ מהמקום השלישי ותצא בכל הכוח נגד קרוז. חשוב להבהיר – קרוז מפחיד את הממסד הרפובליקני הרבה יותר מטראמפ, וכל עוד מבחר המועמדים נשאר גדול, סיכויו של קרוז לזכות במועמדות רק הולכים וגוברים.

תאמינו או לא, אבל יש לי עוד המון דברים לומר על קרוז. על התקדימים ההיסטוריים למועמדות שלו, על הלוואות העתק שקיבל מבנק ההשקעות גולדמן זקס (שהוא לכאורה מתנגד לפעולתו) ועל העובדה ששכח לדווח עליהן בתצהיר ההון שלו. הרשימה עוד ארוכה, אבל בסוף צריך לשמור משהו גם לפעם הבאה, הלא כן?

לקראת הבחירות בניו-האמפשייר, אני ממליץ בחום לקרוא שוב את "ארבעת הלא כל כך מופלאים" על הצד הרפובליקני ו-"Yes She Can?" על הצד הדמוקרטי.

ולקינוח, אחד הרגעים הבודדים של נחת שטד קרוז סיפק במרוץ הנשיאותי:
https://www.youtube.com/watch?v=_K0sRkvX4KE

פוסטים חדשים
"בחירתה של ניקי" - מיהי האישה שיכולה להכריע את הפריימריז הרפובליקניים בדרום קרוליינה.
"היום שאחרי הילארי" - מהי תכנית ב' של המפלגה הדמוקרטית.

פוסטים קודמים
"ארבעת הלא כל כך מופלאים" - על ניו האמפשייר ומועמדי הממסד הרפובליקני
"Yes She Can?" - על הצרות של הילארי קלינטון
"בים בם תירס חם" - על הבחירות המקדימות של הרפובליקניים באיווה