יום שבת, 25 במרץ 2017

נפרדנו כך? / כל מה שרציתם לדעת על הדחת נשיא ולא העזתם לשאול



מזה כמה חודשים, בכל פעם שאני נכנס למונית המסיעה אותי לקראת שידור, מתפתחת ביני ובין הנהג שיחה במתכונת די קבועה שנשמעת בערך כך:

נהג: על מה אתה הולך להתראיין?
אני: על פוליטיקה אמריקאית
נהג: אז מה שלום טראמפ?

כאן תגיע תשובה בהתאם להתפתחויות השעה, אם כי בחודש האחרון לנשיא לא היו הרבה רגעי נחת, זולת משחקי הגולף בפלורידה.

נהג: תגיד, יש מצב שמדיחים אותו?

על פניו מדובר בשאלה תמוהה. בעוד שבמחוזותינו מחליפים ממשלות כמו גרביים, בדמוקרטיה היציבה של ארה"ב נשיאים נוטים להשלים את 4 שנות הקדנציה שלהם. אחוזי תמיכה דלים, כישלונות מדיניות קולוסאליים ואפילו סקנדלים הם על פי רוב רק רעד קל בכנפו של היושב בבית הלבן.

אלא שנהגי המוניות אינם לבד. ביממה שלאחר היבחרו של טראמפ לנשיאות, אחוז החיפוש של המילים "כיצד מדיחים נשיא" בגוגל עלה ב-4,850%. גם ההיסטוריון אלן ליכטמן, אשר פיתח מודל סטטיסטי שניבא בהצלחה את זהות המנצח בכל מערכת בחירות מאז 1984 (לרבות ניצחונו של טראמפ, מינוס ניצחון בוש ב-2000), מנבא כעת שטראמפ יודח.

כדי לעשות קצת סדר, בפוסט זה אסביר כיצד מדיחים נשיא, מה קרה במקרים בהם ניסו לעשות זאת בעבר, ובאלו נסיבות עשוי טראמפ למצוא עצמו בעין הסערה.

דילמת החזיר

בשנת 1787 התכנסו האבות המייסדים של ארה"ב לוועידת פילדלפיה, בה הם דנו על נוסח החוקה. 

במהלך הדיונים העלה בנג'מין פרנקלין בפני עמיתיו סוגיה: מה עושים במצב בו הנשיא הנבחר מתברר להיות אדם "גועלי" (כך במקור). היסטורית, לטענת פרנקלין, הודחו מנהיגים גועליים באמצעות התנקשות, אבל בדמוקרטיה נאורה ראוי שיהיה מנגנון בירוקרטי שיאפשר להימנע מתוצאה שכזו.

כך נולד פרק 2, סעיף 4 בחוקה, המכונה Impeachment (בעברית: האשמה).

הסעיף עוסק בהעמדה לדין של כל גורם אזרחי בממשל, לרבות הנשיא וסגנו, בגין אחת משלוש עבירות: בגידה, שוחד או פשע חמור (High Crime) ועוון (Misdemeanor). בעוד שהחוק די ברור בכל הנוגע לבגידה ולשוחד, נותרה הקטגוריה השלישית מעורפלת. החוקה לא הגדירה אלו עבירות או מעשים נחשבים לפשע חמור או לעוון. 

על פי החוקה, מופעל ההליך באופן הבא: 

בשלב הראשון רשאי כל חבר בבית הנבחרים (הבית התחתון) להציג "מסמכי האשמה" (Articles of Impeachment), בהם הוא מסביר באלו משלושת העבירות הנ"ל הנשיא נחשד. 

בשלב השני מצביעה ועדת המשפט בבית הנבחרים בשאלה האם יש לקבל את ההאשמות. בוועדה זו יש רוב למפלגה השולטת בבית הנבחרים באותה עת. רוב "בעד" של למעלה ממחצית חברי הוועדה בהצבעה זו יביא להמשך ההליך.

בשלב השלישי מתכנס בית הנבחרים להצביע בשאלה האם "להאשים" בנשיא (To impeach the president). בהצבעה זו דרוש רוב של למעלה ממחצית חברי הבית. רוב "בעד" בהצבעה זו שקול להגשת כתב אישום בבית משפט.

השלב הרביעי הוא "בית המשפט של הסנאט" (Senate Trial). הסנאטורים (חברי הבית העליון) מתכנסים להצבעה הרת הגורל מכולן: האם להדיח אחת ולתמיד את הנשיא. בהצבעה זו כבר יהיה דרוש רוב של שני שליש מחברי הבית. רוב "בעד" הצבעה זו שקול להרשעה בבית משפט.

בכל 230 השנים שחלפו מאז נחתמה החוקה לא חווה אף נשיא הדחה תוך השלמת ארבעת השלבים הנ"ל. יחד עם זאת, שלושה נשיאים ניצבו בפני הליכי הדחה מתוקשרים.

מלכוד 22

דמיינו שאתם הולכים להופעה בפארק הירקון ומגלים שלהקת לד זפלין התאחדה והגיעה במיוחד, רק כדי לחמם את סטטיק ובן אל תבורי. כך בערך הרגישו לא מעט אזרחים אמריקאים בשנת 1865, כאשר הנשיא הדגול אברהם לינקולן נרצח ובמקומו הושבע סגנו אנדרו ג'ונסון. 

ג'ונסון היה דמוקרט מטנסי בימים שבהם המפלגה הדמוקרטית הייתה "מפלגת העבדות" וטנסי הייתה אחת מ-11 המדינות שפרשו מהאיחוד. לינקולן הרפובליקן לקח אותו כמועמד לסגנות בבחירות של 1864 (לקראת כהונתו השנייה) בעיקר כדי לרצות את המתונים במדינות הצפון ולהבטיח את ניצחונו.

עד אותם ימים לא נרצח מעולם נשיא בארה"ב, והסגן החליף נשיא שנפטר רק פעם אחת. אף אחד לא באמת חשב שג'ונסון יהיה נשיא, אבל לינקולן נרצח ב-5 במאי 1865 (רק 6 ימים לאחר כניעת הדרום) וג'ונסון הושבע לנשיאות כדי למשול בשנים הקריטיות של אחרי מלחמת האזרחים.

עם השבעתו, עלה ג'ונסון על מסלול התנגשות עם המחוקקים הרדיקלים במפלגה הרפובליקנית. הם השתוקקו להחזיק את מדינות הדרום תחת משטר צבאי ממושך, לפרק את נכסי בעלי ההון הדרומיים ולפצות באמצעותם את השחורים המשוחררים, שמצידם יזכו לזכויות אזרחיות ופוליטיות. בניגוד גמור אליהם, ג'ונסון תמך במתן חנינה לאנשי הדרום, בהשבת המדינות הפורשות לאיחוד במהירות ובביטול "לשכת האנשים המשוחררים" שהוקמה בימי לינקולן כדי לסייע לשחורים שנגאלו מהעבדות.

היריבות בין ג'ונסון והרדיקלים באה לידי ביטוי במישור החקיקתי. ג'ונסון הטיל וטו על חקיקת הרדיקלים 19 פעמים (יותר מכל נשיא אחר לפניו), והרדיקלים הצליחו להתגבר על הווטו שלו באמצעות רוב של למעלה משני שליש בשני בתי הקונגרס 15 פעמים (שיא שנשמר עד היום).

לבסוף החליטו הרדיקלים לטמון לג'ונסון פח. בשנת 1867 הם העבירו חוק לפיו לנשיא לא תהיה סמכות לפטר שרים שמונו במסגרת אותה קדנציה, אלא בהסכמת הסנאט. מטרתם הייתה "לתקוע" את ג'ונסון עם השרים שמינה לינקולן, שכן עמדות אותם שרים היו קרובות יותר אליהם מאשר אליו. ג'ונסון בלע את הפיתיון. הוא סבר שהחוק אינו חוקתי ופיטר במפגיע את שר המלחמה אדווין סטנטון. 

צעד זה סלל את הדרך להליך הדחה נגד ג'ונסון. בתוך זמן קצר הוא היה לנשיא הראשון בהיסטוריה שהואשם בבית הנבחרים ושעמד בפני משפט בסנאט. ההצבעה על הרשעתו הייתה אירוע פומבי שהכרטיסים אליו אזלו תוך זמן קצר. בסופו של יום ג'ונסון זוכה בסנאט על חודו של קול. 35 סנאטורים הצביעו בעד הרשעתו, רק אחד פחות מהמספר הדרוש כדי להדיח אותו.

כל השקרים כולם

128 שנים אחרי אנדרו ג'ונסון, ביל קלינטון היה לנשיא השני בתולדות ארה"ב שהואשם על ידי בית הנבחרים, ושנאלץ לעמוד בפני משפט בסנאט.

הכל התחיל בנובמבר של שנת 1995. הממשלה הושבתה עקב אי הסכמות על התקציב וסגל הבית הלבן נשלח לביתו לשבוע. במתחם הבית הלבן נותרו רק 19 מתמחים, ביניהם גם אחת בשם מוניקה לוינסקי, עמה החל קלינטון לנהל רומן בעל אופי מיני. אנשי הממשל שהבחינו בהשלכות נוכחותה של לוינסקי דאגו להעבירה למשרד ההגנה.

כמעט 3 שנים לאחר מכן ניצב קלינטון בפני תביעה של פאולה ג'ונס, עובדת לשעבר שלו מתקופתו כמושל ארקנסו. בניסיון להוכיח דפוס חוזר, שאלו עורכי הדין של ג'ונס את קלינטון האם קיים יחסי מין עם לוינסקי, ששמה החל להשתרבב בצהובונים כמה חודשים קודם לכן. בעודו תחת שבועה, השיב קלינטון את המילים הבאות:


גם לוינסקי התנערה מהטענות, והגישה לבית הדין תצהיר בו היא מכחישה קשר פיזי עם קלינטון.

אלא שאז נטרפו הקלפים. לינדה טריפ, עמיתה של לוינסקי ממשרד ההגנה, הגישה הקלטות של שיחות בינה ובין לוינסקי לקנת' סטאר, חוקר עצמאי שמונה לחקור את קלינטון בהקשרים אחרים. בקלטות נשמעה לוינסקי מתוודה על קשר מיני עם קלינטון. הקלטות הוכיחו שלוינסקי סיפקה לבית המשפט תצהיר שקר, וכי כעת היא הייתה חשופה לתביעה.

כעת רקם סטאר עסקת חליפין: חסינות ללוינסקי בתמורה לעדותה על יחסיה עם קלינטון ולמסירת שמלה כחולה ששמרה מאחד ממפגשיה עמו, אשר הוכתמה בזרעו של הנשיא ולא כובסה. דגימות דנ"א מהשמלה הוכיחו כי הזרע אכן היה שייך לנשיא המכהן.

מבויש וחבול, הודה קלינטון בפני חבר מושבעים מורחב כי קיים קשרים פיזיים לא הולמים עם לוינסקי, והודיע לאומה בשידור כלל ארצי כי קיים עמה קשרים בלתי ראויים.

הרפובליקנים מיהרו לזנק על המציאה. הם האשימו את הנשיא בשקר תחת שבועה, עבירה שלדידם נפלה תחת קטגוריית "פשע חמור ועוון", ועל כן הם פצחו בהליכי הדחה. הם ניצלו את הרוב שלהם בקונגרס כדי לאשר מסמכי האשמה בוועדת המשפט ולהאשים בקלינטון בבית הנבחרים.

סקרי דעת קהל הראו שקלינטון נותר אהוד ושהציבור לא תמך בהדחתו. לאור זאת, הדמוקרטים התבצרו בנינוחות בהתנגדותם. להבדיל מאשר במקרה של ג'ונסון, משפט הסנאט של קלינטון היה מרגש הרבה פחות. רק 45 סנאטורים מתוך 100 הצביעו בעד הרשעתו, כאשר 9 רפובליקנים ערקו לצד הדמוקרטי, ועל כן הוא זוכה.

קלינטון לא יצא ללא פגע מהפרשייה. הוא הורשע בביזיון בית משפט על עדות שקר ונידון לקנס של 90,000 דולרים. כמו כן, רישיונו לעסוק בעריכת דין הושעה ל-5 שנים. הוא אף נאלץ להגיע עם ג'ונס לפשרה במסגרתה שילם לה 850,000 דולרים. את נשיאותו הוא אמנם השלים, אבל צל הפרשייה ממשיך לרחף מעל מורשתו עד היום.

גלגלי הצדק טוחנים לאט, אבל טוחנים

מקרה ג'ונסון הראה בדיעבד שקשה להדיח נשיא על מעשים שאינם מתעלים לדרגת עבירה חמורה. מקרה קלינטון הדגים שגם כאשר מעשיו של הנשיא בעייתיים, לא ניתן להדיחו כל עוד הוא שומר על תמיכת מפלגתו. לעומת שניהם, המחישה פרשיית ווטרגייט מה קורה כאשר מעשי הנשיא הם כה חמורים, עד שהוא מאבד גם את אמון מפלגתו שלו. 

הפרשייה התחילה בשנת 1972, כאשר יועציו הקרובים של ניקסון החליטו להקים יחידה סודית תחת הכינוי "השרברבים", לייעוד של ביצוע פעולות בלתי חוקיות כנגד אויבים פוליטיים. במקביל, הקימו היועצים גם ארגון לגיוס תרומות לקמפיין הבחירה מחדש בניקסון: ה-CRP (Committee for the Re-Election of the President). גם ארגון זה עסק בפעולות לא חוקיות, לרבות מימון פעילות השרברבים.

ביוני 1972 פרצו השרברבים למטה המפלגה הדמוקרטית במלון בשם ווטרגייט. חמשת הפורצים נתפסו ומפעיליהם נעצרו גם כן. על אף שלא ידע על הפריצה והכחיש כל קשר אליה, קיבל ניקסון מיועציו די רמזים כדי להבין שהייתה מעורבות של יועציו, ולכן חסם את ה-FBI מלחקור את התקרית בטענה שמדובר ב"סוגיה של ביטחון לאומי".

תוך זמן קצר החלו להתברר הקשרים בין השרברבים לבית הלבן. הוושינגטון פוסט חשף העברות כספים מה-CRP לחשבונות הבנק של החשודים, ואחד הפורצים אף העיד שהודח לשקר במשפטו על ידי ג'ון מיטשל (ראש ה-CRP ושר המשפטים לשעבר). 

ניקסון ניצח בקלות בבחירות של 1972, אך בשנת 1973 החלה הטבעת סביב צווארו להתהדק. משפט המעורבים בפריצה התארך וגם הסנאט החל לחקור את אנשי ניקסון בפומבי. אחד מהם, יועץ בשם ג'ון דין, חשף בחודש יוני לפרטי פרטים את מעורבות ניקסון בניסיון הטיוח של החקירה. חודש לאחר מכן, חשף יועץ נוסף בשם אלכסנדר באטרפילד כי ניקסון הקליט את כל השיחות במשרדו.

ניקסון נאחז בקרנות המזבח. בטענה לחיסיון נשיאותי, הוא סירב לשחרר את הקלטות ממשרדו כאשר נצטווה לעשות כן על ידי ביהמ"ש. בנוסף, הוא פיטר באבחה אחת את שר המשפטים, את סגנו ואת החוקר העצמאי שמונה לחקור את הפרשייה, במהלך שזכה לכינוי "הטבח של ליל יום שבת". לאחר שמינה שר וחוקר חדשים, הוא נשא את נאום "איני נבל" המפורסם.




כלום לא עזר. הדרישה לשחרר את הקלטות הגיעה עד לביהמ"ש העליון, שחייב את ניקסון לעשות זאת ביולי 1974. הקלטות הוכיחו בבירור שניקסון היה מודע לניסיונות הטיוח של החקירה מאז אמצע 1972, ושהשרברבים קיבלו "דמי שתיקה" בתמורה לאי הסגרת מידע על הממשל בחקירותיהם.

הרפובליקנים שיחקו תפקיד מכריע בפרשייה. חלקם היו בין אלו שדרשו את החקירה בסנאט והם אף השתתפו באופן פעיל בשימועים שלה. חשוב מכך, אנשי המפלגה פנו לניקסון והבהירו לו שהוא אינו צפוי לשרוד את ההצבעה בבית הנבחרים, ואפילו לא את ההצבעה בסנאט. כשהבין שגורלו נחרץ, התפטר ניקסון ב-8 באוגוסט 1974, ובכך הפך לנשיא ארה"ב היחיד בהיסטוריה שעשה זאת.

מרוסיה באהבה

על פניו, יש לטראמפ מספר סיבות לחשוש שייאלץ להתמודד עם הליך הדחה.

הסיבה הראשונה היא עננת החשדות בכל הנוגע לקשריו עם רוסיה. לאחר שקהיליית המודיעין האמריקאית העריכה כי רוסיה פעלה באופן אקטיבי כדי להביא לבחירתו, החל להתבסס החשד שקמפיין טראמפ תיאם מספר מהלכים ביחד עם גורמים רוסיים. ההדלפות של המיילים ממטה המפלגה הדמוקרטית ומחשבון מנהל קמפיין קלינטון על ידי ויקיליקס הן הדוגמה הבולטת ביותר. בשבוע שעבר נתבשרנו שעומדת ותלויה חקירת FBI בנושא זה בדיוק מאז חודש יולי.

במידה ואכן יוכחו קשרים בלתי הולמים עם רוסיה בידיעתו של טראמפ, הדבר יהיה חמור משני טעמים. ראשית, רוסיה היא ישות מדינתית עוינת לארה"ב. שיתוף פעולה עמה במסגרת הבחירות ייחשב להעדפת אינטרסים אישיים על פני אינטרסים לאומיים, ובעברית צחה בגידה. שנית, בדיוק בגלל שהדבר עשוי להיתפס כבגידה, עצם שיתוף הפעולה עם רוסיה יכול להוות קרקע פורייה לסחיטה מצידה (ואף מילה על הדו"ח הביזארי והמאומת חלקית של איש המודיעין הבריטי לשעבר).

הסיבה השנייה היא הפוטנציאל לניגוד עניינים בין עסקיו האישיים של טראמפ ובין נשיאותו. טראמפ הוא איש עשיר במיוחד עם אינטרסים עסקיים במדינות רבות בעולם. החלטות רבות שיקבל כנשיא יכולות בתיאוריה להשפיע בצורה זו או אחרת על עסקיו, ולהביא למעילה באמון הציבור בו. בחירותיו שלא להציג את החזרי המס שלו ולהעביר את עסקיו לבניו - במקום לנאמנות עיוורת או למכירה - רק מחזקות חשש זה.

אך הסיבה השלישית, ואולי המשמעותית ביותר, היא הפוליטיקה. כאמור, נשיא לא יודח מתפקידו עד שלא יאבד את אמון מפלגתו. טראמפ אינו "בשר מבשרם" של הרפובליקנים, וזה בלשון המעטה. עמדותיו בנושאים רבים, כמו תוכניות רווחה, סחר ומדיניות חוץ, אינן עולות בקנה אחד עם אלו שלהם. לכן רבים מאמינים שהמפלגה הרפובליקנית רק מחכה לתירוץ לזרוק את טראמפ מתחת לגלגלי האוטובוס, או לפחות שאינה חשה מחויבת כלפיו כפי שהייתה אילו היה רפובליקן קלאסי.

ואף על פי כן,

מפרסומים ומהדלפות של חקירות קשרי טראמפ-רוסיה עולה כי מרבית הראיות בשלב זה הן נסיבתיות ולא חותכות. גם אם בסופו של דבר יוכח שהיו קשרים שכאלה, ספק אם יוכח שטראמפ היה מודע אליהם. באופן דומה, גם ניגודי ענייניו של טראמפ יהיו קשים מאוד להוכחה, בעיקר כיוון שהתקשורת שלו עם בניו יכולה להתבצע בחשאי בקלות יחסית.

והמפלגה? בניגוד לרושם שאולי נוצר, מסופקני שהרפובליקנים ימהרו לנטוש את טראמפ. הוא אולי לא אהוב נפשם, אבל ברור להם כי הוא מייצג פלח גדול מאוד בקרב מצביעיהם שהרגיש עזוב במשך שנים רבות. מתן יד להליך הדחה מצד המפלגה ייתפס כבגידה באותם מצביעים. אם זה אכן יקרה, הם יצביעו ברגליים, וידחפו את המפלגה הרפובליקנית בחזרה לספסלי האופוזיציה.

עדיין אי אפשר להוציא מכלל אפשרות את התסריט בו טראמפ יועמד בפני הדחה, אבל בינתיים נראה כי אנחנו עדיין רחוקים מנקודה זו. אין עוררין שטראמפ הוא נשיא ייחודי, אבל כמו בהיבטים אחרים, גם בכל הנוגע להדחה ייתכן שנגלה שהוא פחות ייחודי ממה שנדמה.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של הבלוג, "על פילים וחמורים", ותוכלו לקבל עדכונים על כל פוסט שמתפרסם, או על חומרים מרתקים נוספים הקשורים לפוליטיקה האמריקאית.

כמו כן, אתם מוזמנים לעקוב אחריי בטוויטר, @yiftachdayan, ולקבל את העדכונים משם.

אהבתם את הפוסט?

אתם מוזמנים לשתף אותו בפייסבוק או בטוויטר J


פוסטים קודמים

"העיקר הבריאות" - מה בכלל הסיפור של אובמה-קר, ומה טומן בחובו העתיד
"על פרשת דרכים" - אודות תוצאות הבחירות והשלכותיהן
"שוליים הקוסם" - כיצד נראית מועמדותה של קלינטון בראי הנשיאות של אובמה
"עימות חזיתי" - דברים שכדאי לקחת בחשבון לקראת האירוע הטלוויזיוני הגדול של השנה
"מפלצות בעם" - הבחירה ברע במיעוטו היא מורכבת מכפי שאולי נדמה
"חייב לתפוס את כולם" - מועמדים לנשיאות הם לפעמים האויבים הכי גדולים של עצמם
"היהודים באים" - הם מעטים ונאנחים, אבל מכריעים באופן סדרתי מערכות בחירות בארה"ב
"זה הסנאט, טמבל!" - עזבו את טראמפ וקלינטון, האקשן האמיתי הוא כרגע במרוצים לסנאט
"בלוז ללובשי חיג'אב" - אודות המוסלמים בפוליטיקה האמריקאית והשפעתם  על הבחירות
"חמוריקו כצל מבקיע" - כיצד צריכה קלינטון לנהוג בסנדרס לקראת סיום הפריימריז
"פילים בתהלוכה" - מה יעלה בגורלה של המפלגה הרפובליקנית
"הסגן של בר כוכבא" - בורסת המועמדים לסגנות נמצאת על סף פיצוץ
"מכה מתחת לחגורה" - מיהן המדינות אשר צפויות להכריע את הבחירות הכלליות
"הסקסופון בכה מאוד- תמיכתם של האפרו-אמריקאים בקלינטונים נמצאת בסכנה
"מתקפת הזומבים" - הקרב על הוועידה הרפובליקנית יוצא לדרך
"היסטוריה של אלימות- מהיכן שואב טראמפ השראה לפוליטיקה הגזענית שלו
"בום טראח, נפל תותח" - המוות שהפך את מערכת הבחירות לגורלית במיוחד
"הגנרל, הלוביסט והכומר" - מורה נבוכים למפלגה הרפובליקנית ולעלייתו של דונלד טראמפ
"יום שלישי את יודעת" - שאלות המפתח החשובות ביותר לקראת סופר טיוזדיי
"בחירתה של ניקי- האישה שיכולה להכריע את הפריימריז הרפובליקניים בדרום קרוליינה
"היום שאחרי הילארי- מהי תכנית ב' של המפלגה הדמוקרטית
"כולם שונאים את טד" - על המנצח הגדול באיווה שמטריף את שתי המפלגות
"ארבעת הלא כל כך מופלאים" - על ניו האמפשייר ומועמדי הממסד הרפובליקני
"Yes She Can?" - על הצרות של הילארי קלינטון


"בים בם תירס חם" - על הבחירות המקדימות של הרפובליקניים באיווה 

יום שבת, 14 בינואר 2017

העיקר הבריאות / מהו בכלל הסיפור של אובמה-קר, ומה טומן בחובו העתיד



במהלך שמונה השנים החולפות, ובעיקר בחודש האחרון, שאלו אותי רבים "מה בכלל עשה אובמה במהלך כהונתו חוץ מחוק הבריאות"? על השאלה הזו השיבו כבר פרשנים רבים, כאשר הם מיטיבים לפרט את הישגיו של הנשיא היוצא. הפוסט שכתב נדב אייל הוא קריאה מומלצת בהקשר הזה.

אני דווקא הייתי רוצה להתמקד בשלוש המילים, "חוץ מחוק הבריאות", עליהן דילגנו בקלילות.

החוק להגנת המטופל ולביטוח בר השגה (Patience Protection and Affordable Care Act), או בשמו העממי – "אובמה-קר" (Obamacare), הוא החוק החשוב ביותר שנחקק בארה"ב זה למעלה מיובל. מאז חקיקת חוקי החברה הגדולה (Great Society) של לינדון ג'ונסון בשנים 1964-1965, לא היה חוק שעסק בכל כך הרבה כסף, וששינה באופן כה מהותי את חייהם של אזרחי ארה"ב. 

בנוסף, רפורמת הבריאות הייתה "לוויתן לבן" בפוליטיקה האמריקאית. נשיאים רבים ניסו לקדמה: רפובליקנים כמו ריצ'ארד ניקסון (כן כן, קראתם נכון) וג'ראלד פורד, ודמוקרטים כמו ג'ימי קארטר וביל קלינטון. כולם נכשלו. אחרים כמו רונלד רייגן והבושים הסתפקו בשינויים נקודתיים בלבד.

אובמה תפס בקרניים את אחד השוורים הכי אימתניים בפוליטיקה האמריקאית ויכל לו. הוא שינה את חייהם של מיליונים, תוך ביצוע שידוד מערכות שלא נראה כמותו בתחום הבריאות. 

מי שלא באמת מבין כיצד נראתה מערכת הבריאות בארה"ב לפני הרפורמה, מה נעשה במסגרתה וכיצד נראה הדיון הציבורי בנושא, לעולם לא יבין את הפוליטיקה האמריקאית של השנים האחרונות. אז רגע לפני שהחוק נפרד מאיתנו, הבה נעשה סדר בכל.

איפה הם ואיפה העולם


ברוב מדינות העולם המערבי, הממשלה דואגת להעניק לאזרחיה גישה למגוון שירותים רפואיים שנחשבים חיוניים, כאשר היא מממנת גישה זו בכספי משלם המיסים. מודל נפוץ למשימה זו מכונה "משלם יחיד" (Single Payer). במסגרתו, המדינה מספקת את רוב השירותים בעצמה, תוך היעזרות בגופים פרטיים והשתתפות בעלויות. ישראל היא דוגמה למדינה שפועלת על פי מודל זה.

בארה"ב המצב שונה: המדינה דואגת לביטוח רפואי רק עבור 2 קבוצות מרכזיות: קשישים, במסגרת תוכנית המכונה MEDICARE, ועניים, במסגרת תוכנית המכונה MEDICAID. ליתר האזרחים אין רשת ביטחון רפואית המוענקת להם באופן אוטומטי.

והארץ הייתה תוהו ובוהו


בשנת 2010, ממש לפני הרפורמה, 15% מהאמריקאים היו מבוטחים ב-MEDICARE וב-MEDICAID. יתר המבוטחים פולחו באופן הבא: 60% השיגו ביטוח דרך המעסיק שלהם או של בן/בת הזוג או של ההורים שלהם, ו-9% רכשו פוליסות באופן עצמאי. ל-16%, שהם כ-50 מיליון אמריקאים, לא היה ביטוח רפואי. 

מיהם מחוסרי הביטוח הרפואי? 

חלקם הם אנשים שעובדים במשרות חלקיות ולא מקבלים פוליסה מהמעסיק שלהם. רובם הם בעלי כושר השתכרות נמוך, אבל לא נמוך מספיק בשביל לעמוד בתנאים לקבלת ביטוח במסגרת MEDICAID. חלקם הם בכלל צעירים שמרגישים בריאים ומניחים שיסתדרו בלי ביטוח.

חלק ניכר מהם הם אנשים חולים, או כאלה שהיו חולים בעבר. בז'רגון המקצועי הם נקראים "אנשים בעלי מצב מוקדם" (Pre-existing condition). חברות הביטוח לא רוצות לגעת בהם מפאת העלות הגבוהה של שירותי הבריאות שהם צורכים, ולכן מציעות להם פוליסות במחירים שאינם ברי השגה, או שאינן מציעות להם פוליסות כלל. 

אלו הם "השקופים" האמיתיים של ארה"ב. אחת מהם, אשר נפטרה תוך שהיא נאבקת בסרטן ללא ביטוח רפואי, הייתה אחת בשם אן דורהם סאטורו. אמו של אחד בשם ברק אובמה.

עבודה בעיניים
אבל למה להתבוסס בטרגדיות, אנחנו מדברים על בירת הקפיטליזם. נכון שיש חסרי מזל, אבל לפחות משלם המיסים האמריקאי לוקח על הגב שלו פחות אנשים, ומשלם פחות על בריאות ציבורית.

אז זהו, שלא.

ביחס לכמות האנשים שהממשלה מבטחת (בעיקר קשישים ועניים), ההוצאה הציבורית על בריאות בארה"ב היא מהגבוהות בעולם. 8% מהתמ"ג של ארה"ב מושקע בבריאות, בעוד שבישראל הממשלה משקיעה רק 5% מהתמ"ג ומבטחת את כל האוכלוסייה. גם גרמניה, בריטניה, אוסטרליה וקנדה מבטחות את כלל האזרחים ומוציאות אחוז נמוך מהתמ"ג על בריאות מארה"ב.

האם זה הגיוני וכיצד זה ייתכן? כדי להמחיש את הסיבה, אחלוק עמכם חוויה אישית. 

במהלך שירותי הצבאי, מפקדיי לקחו אותי ואת חבריי לקורס לסיור בנווה צדק. בתום הסיור הלכנו לגלידרייה האגדית אניטה. לאחר שהחליף כמה מילים עם המוכר, הודיע לנו המפקד בקול תרועה כמה יעלה לכל אחד מאיתנו גביע עם שני כדורים. למשמע ההכרזה, תצלינה שתי אוזניו של אב ל-3 שישב בשולחן סמוך. בזעם ניכר הוא ניגש למוכר ואמר: "סליחה! אני שילמתי 3 שקלים יותר על כל גביע!". המוכר השיב לו בשוויון נפש: "כשתזמין 60 גביעים, גם אתה תשלם 3 שקלים פחות".

ישראל היא המפקד שלי. היא מבטחת את כלל אוכלוסייתה, ולכן היא יכולה לדרוש מחברות התרופות, מהמרפאות ומבתי החולים הפרטיים מחירים נמוכים. לעומתה, ארה"ב היא אותו אב זועם. היא מבטחת רק קשישים ועניים. לתעשיית הבריאות בארה"ב יש עוד המון לקוחות חוץ מהממשל, ולכן היא מרגישה בנוח לגבות תעריפים גבוהים. 

ההבדל הזה הופך את תוכניות הביטוח שארה"ב כן מעניקה (MEDICARE ו-MEDICAID) ליקרות מהביטוחים שמעניקות מרבית מדינות המערב לכלל אזרחיהן.

טוב נו, האזרח האמריקאי גם ככה לא באמת יודע לאן הולכים כספי המיסים שלו. העיקר שהוא יכול לקנות את שירותי הבריאות שהוא צריך במחירים שפויים בשוק הפרטי.

קדחת.

ההוצאה הפרטית בארה"ב על בריאות, כלומר הכסף עמו רוכשים האזרחים שירותי בריאות בשוק החופשי, מהווה 9% מהתמ"ג. פי יותר מ-3 מהאזרח הישראלי, ולפחות פי 2 יותר מכל מהאזרחים בכל אחת ממדינות ה-OECD. 
נשאל אם כן שוב: כיצד זה ייתכן?

בארה"ב אמנם אין ביטוח בריאות, אבל ישנו חוק פדרלי המחייב הענקת שירותי חירום, גם כאשר ידו של האזרח אינה משגת. בתי החולים, שרובם פרטיים או חצי פרטיים, מחויבים לטפל ללא עלות בכל אותם אנשים. חברות הביטוח מבטחות את בתי החולים ומשתתפות בהפסדים על כל אלה ש"מתרסקים" על חדרי המיון.

כיצד מממנות חברות הביטוח את טיפולי החירום? הן פשוט מייקרות את מחירי הפוליסות בשוק החופשי - גם עבור מעסיקים וגם עבור אלו שקונים פוליסות ישירות מהן. זהו שורש הסיבה לעלויות האדירות של פוליסות ביטוח פרטיות בארה"ב.

מתחילים מחדש
הניסיון האחרון לקידום רפורמת בריאות לפני אובמה היה בימיו הראשונים של ממשל קלינטון, שנת 1993. הנשיא ביל נתן להילארי את המושכות, והיא ניסתה לקדם חוק בריאות ממלכתי קלאסי במודל של "משלם יחיד". 

הציבור לא אהב את הרעיון. המלחמה הקרה זה עתה הסתיימה, ורעיונות של שותפות חברתית והלאמה, שמלכתחילה עמדו בסתירה למיתוס הקפיטליסטי, נפלו על אוזניים ערלות. למרות שהיה רוב דמוקרטי בשני בתי המחוקקים בשנתיים הראשונות, הקלינטונים נותרו בידיים ריקות. 

בשנת 2009 נכנס אובמה לבית הלבן, גם הוא עם רוב בשני הבתים. בלחץ אשתו מישל, הוא החליט ללכת על כל הקופה ולנסות אף הוא להעביר רפורמת בריאות.

בעודו זוכר את כישלון הקלינטונים, שמע אובמה על מודל שאימץ מושל רפובליקני בשם וילארד במדינת מסצ'וסטס. בבסיס המודל עמד דיל עם חברות הביטוח: אני (המדינה) אחייב את כולם לקנות מכם (החברות) ביטוח, ואתם תתחייבו להציע פוליסות גם לאנשים חולים במחירים שפויים. לעניים ביותר אני אתן סובסידיה לצורך הרכישה. 

הדיל של וילארד הוכיח את עצמו. חברות הביטוח רשמו רווחים בזכות המצטרפים לשוק, ולכן הן יכלו להרשות לעצמן לספוג הפסדים, כתוצאה ממתן פוליסות לאנשים חולים. אלה שבכל זאת סירבו להצטרף לשוק נדרשו לשלם קנס, ורווחי הקנסות שימשו למימון הסובסידיה.

וירא אובמה כי טוב, והוא החליט לחקות את המתווה ולהוסיף לו כמה שכלולים. 

המרכזי שבהם היה הרחבת תוכנית MEDICAID (שכאמור, דואגת לעניים), כך שיותר אנשים יוגדרו כ"עניים" ויזכו לכיסוי רפואי במסגרתה. הרציונל היה שמצבם הבריאותי של בעלי כושר השתכרות נמוך הינו רעוע ביחס ליתר אוכלוסייה. אם חברות הביטוח היו נדרשות לבטח אותם, הן היו צריכות לייקר את הפוליסות שנמכרות לכלל ציבור. 

עבור יתר האנשים (זולת בעלי ההכנסה הגבוהה ביותר), החוק העניק סובסידיה לרכישת פוליסה מחברות הביטוח, במסגרת שוק מיוחד שיוקם בחסות הרפורמה. הסובסידיה עובדת כך שהמבוטח לעולם לא ישלם סכום חודשי גבוה מאחוז מסוים מההכנסה שלו.




7 הנשמות של חוק הבריאות
מאז שנחקקה במרץ 2010, ניצבה רפורמת הבריאות של אובמה חדשות לבקרים על עברי פי פחת.

המהמורה הראשונה הייתה דיון בביהמ"ש העליון בשנת 2012 בשאלת החוקיות של הרפורמה. הדיון התמקד במרכיב מרכזי בחוק, אשר קבע שכל אזרח אמריקאי חייב לרכוש ביטוח בריאות, וכי מי שלא יעשה זאת ייאלץ לשלם קנס. המרכיב נקרא "המנדט האינדיבידואלי" (The Individual Mandate, מעתה: "המנדט"). לדידם של הרפובליקנים, הוא לא היה חוקתי, שכן המדינה אינה רשאית לקבוע לאנשים פרטיים אלו מוצרים ושירותים עליהם לרכוש.

אם המנדט היה מבוטל בפסיקה, כל הרפורמה הייתה קורסת. המנדט היה הכלי היחיד באמצעותו יכלה המדינה להגדיל את מספר המשתתפים בשוק, ולעמוד בצד שלה בעסקה עם חברות הביטוח. למזלו של אובמה, פסק העליון לטובת הממשל ביחס של 5 ל-4, והותיר את החוק על כנו.

המהמורה השנייה הייתה הבחירות של שנת 2012. החוק לא נכנס לתוקף עד 2014, ולכן אם היה נבחר נשיא רפובליקני, הוא היה יכול לקטוע את הרפורמה באיבה. הבחירות הפכו למעין "משאל עם" על הרפורמה, אשר התעלתה מעל כל נושא בחירות אחר.

רצה הגורל והרפובליקנים החליטו שהאדם שצריך לייצגם בקרב נגד הרפורמה הוא לא אחר מאשר אותו מושל רפובליקני שנתן לאובמה את ההשראה לרפורמה מלכתחילה. וילארד? אתם ודאי מכירים אותו בשמו העממי מיט. הגם שהיה נאה ושופע קבלות, הוא בפירוש לא היה נציג אותנטי של התנגדות לרפורמה (שלפני אובמה-קר, זכתה לכינוי רומני-קר). למרות שהוביל על אובמה בסקרים הלאומיים, הפסיד מיט רומני את הבחירות הללו בפער ניכר.

היו גם נקודות משבר נוספות. החוק עמד בפני דיון נוסף בעליון, נתקל בניסיונות רפובליקנים למנף דיונים על תקרת החוב כדי להסירו, וחווה יישום כושל למדי בחצי השנה הראשונה לכניסתו לתוקף, אשר פגע בתמיכה הציבורית בו. את כל אלה החוק שרד בשן ועין, ואז הגיעה שנת 2016.

איפה היינו ומה עשינו
כאשר אובמה חתם על חוק רפורמת הבריאות ב-2010, אחוז האנשים ללא כיסוי רפואי היה 16%. בסוף שנת 2016, צנח הנתון הזה ל-8.6%. כ-23 מיליון אנשים זיכוי לכיסוי רפואי בזכות החוק. במקביל, הביא הגידול בשוק הבריאות ליצירת 900,000 מקומות עבודה חדשים בתעשייה זו בלבד, נתון חסר תקדים אשר סייע בהפחתת אחוז האבטלה.


בניגוד לטענות הרפובליקנים, הרפורמה האטה את עליית מחירי הפרמיות של מרבית האמריקאים, ולא הגדילה אותם. קצב גידול המחירים בשנות הרפורמה (2011-2016) היה 20%. לשם השוואה, בין השנים 2005-2010 היה קצב גידול המחירים 31%, ובין השנים 2000-2005 הוא היה 69%. בנוסף, מחקרים עצמאיים מצאו כי ללא הרפורמה, המחירים בשנים 2011-2016 היו עולים ב-50%.

אז הכל תותים? לא ממש.

בסוף 2016 התברר שהמחיר הממוצע של הפרמיות המוצעות ברפורמה יזנק ב-2017 ל-25% בהשוואה לשנה החולפת. זוהי עליית המחירים הגבוהה ביותר שנרשמה מאז יצאה הרפורמה לדרך. רוב האמריקאים לא הרגישו אותה, שכן שהם מבוטחים דרך המעסיק או זוכים בכל מקרה לסובסידיה שמתאימה את עצמה למחיר. דווקא העניים ביותר נפגעו ממנה, וכמיליון מהם נקלעו למצב בו הם עלולים לאבד את הכיסוי הרפואי שלהם.

מי אשם בעליית המחירים?

חלק מהאשמה נעוצה בממשל אובמה. זוכרים את הקנס שמי שלא רוכש ביטוח צריך לשלם? מסתבר שהמחיר (695$ ב-2016) לא הרתיע את הצעירים הבריאים, ורבים מהם לא רכשו פוליסות. בנוסף, אכיפה רופפת הביאה לכך שרבים מהם שהיו אמורים לשלם את הקנס, לא שילמו אותו בפועל.

חברות הביטוח הלכו לממשל ואמרו לו "אני מממן לך את החולים, איפה האנשים הבריאים שהבטחת לי?". חלקן, כמו UnitedHealth ו-Aetna, הודיעו שהן עוזבות את שוק הרפורמה. כתוצאה מכך, ב-40% מהמחוזות בארה"ב נותרה רק חברת ביטוח אחת במסגרת הרפורמה, והמחירים עלו בהתאם.



אבל חלק מהאשמה נעוץ גם ברפובליקנים. 

זוכרים את פסיקת העליון ב-2012? היא אמנם הצילה את הרפורמה, אך גם קבעה שהממשל לא יכול לכפות את ההרחבה של MEDICAID על המדינות, וכי כל מדינה רשאית לבחור אם לבצע אותה או לא. רוב המושלים בארה"ב הם רפובליקנים. חלקם, כמו ג'ון קייסיק באוהיו ואפילו מייק פנס באינדיאנה, החליטו לבצע את ההרחבה. אחרים בחרו שלא לעשות זאת.


אי הרחבה של MEDICAID זורקת משקי בית רבים בחזרה לשוק הביטוח. חלקם שוב אינם יכולים להרשות לעצמם לקנות ביטוח כלל, והם נותרים לא מכוסים. אחרים רוכשים ביטוח, אך היות שהם אינם בריאים בהשוואה לאלו שמשתכרים מעליהם, מביאה כניסתם לשוק לעלייה בהפסדי חברות הביטוח.

לפיכך, עליות המחירים החדות ביותר נרשמו במדינות שלא הרחיבו בתחומיהן את MEDICAID. כעת אפשר להבין מדוע בתי חולים באזורים כפריים במדינות השמרניות הם מהתומכים הגדולים ביותר של החוק, בניגוד גמור למושלים באותן מדינות.

לאן הולכים מכאן
בבחירות 2016 נבחר טראמפ, והרפובליקנים שמרו על רוב בשני בתי הקונגרס. המשמעות היא שאם הרפובליקנים רוצים, הם יכולים לבטל את רפורמת הבריאות בכל רגע נתון. הבעיה מבחינתם היא שכדי להעביר חוק משלהם, הם יזדקקו ל-60 סנאטורים, בעוד שיש רק 52 רפובליקנים בסנאט.

לפני שיאלצו להתמודד עם הדמוקרטים, צריכים הרפובליקנים לפתור את המחלוקת בינם לבין עצמם. כיום הם נעולים בויכוח בין 3 גישות להתמודדות עם המצב הקיים.

הגישה הראשונה קוראת לבטל את הרפורמה כעת, להותירה בתוקף לשנתיים, ורק אז להחליפה. תומכי הגישה: מחוקקים שעומדים לבחירה מחדש באזורים מתנדנדים כמו הסנאטור דין הלר מנבאדה. הם רוצים לספק את גחמות השמרנים לביטול הרפורמה, אבל למנוע פגיעה בכיסוי של רבים ממצביעיהם.

הגישה השנייה קוראת להמתין עד שיגובש מתווה חלופי, ורק אז לבטל את הרפורמה ולהחליפה באבחה אחת. תומכי הגישה: מחוקקים ניאו-ליברלים כמו פול ראיין. הם מודעים לכך שביטול הרפורמה ללא החלפתה תביא לאי-ודאות ולעליית מחירי הפוליסות, אשר תניב גירעונות בתקציב.

הגישה השלישית קוראת לבטל כבר עכשיו את הרפורמה ולהחליפה באותה עת, ללא כל דיון ציבורי וסיעור מוחין, אפילו בין כותלי המפלגה הרפובליקנית. תומך גישה זו הוא טראמפ, שכנראה מעוניין להוכיח יעילות בפני הציבור, אם כי הוא עדיין לא הציג מתווה חלופי כלשהו.

טראמפ טוען שהוא מעוניין לשמר את ההיבטים הפופולאריים ברפורמת הבריאות, כמו הבטחת הגישה של אנשים חולים לפוליסות. הבעייתיות בגישה זו מודגמת היטב על ידי הקריקטורה הבאה:



החלקים הפחות פופולאריים ברפורמה, כמו המנדט האינדיבידואלי או הסובסידיות, הן למעשה עמודי התווך שלה. ביטולן ללא יצירת מנגנון מימון חלופי יביא לקריסת שוק הרפורמה, לגירעונות עתק, ולאבדן הכיסוי של כל אותם מיליונים שקיבלו אותו במסגרת הרפורמה.

רפובליקנים אחרים כבר הציעו מתווים חלופיים ברי קיימא, אך אלו צפויים להביא לאבדן כיסוי של בין 3 ל-4 מיליון איש, ולפגיעה משמעותית במצבם של מבוטחים חולים ומבוגרים, על חשבון הטבה במצבם של מבוטחים בריאים וצעירים, אשר ישלמו פחות.


מורשת במבחן
בין כה וכה, ניכר כי רפורמת הבריאות של אובמה, לפחות במתכונתה הנוכחית, תידחה בעתיד הקרוב. כעת נשאלה השאלה האם מדובר במחיקת המורשת שלו, ובהפיכת התרומה שלו לתחום הבריאות הציבורי ללא יותר מהערת שוליים בדפי ההיסטוריה. 

אני טוען שלא כך הם פני הדברים, ושרפורמת הבריאות תיוותר גם בהמשך ההישג החשוב ביותר של אובמה.

ממועד כניסתו של אובמה לבית הלבן ועד למועד יציאתו, 23 מיליון אנשים זכו ברשת ביטחון רפואית שלא הייתה באמתחתם קודם לכן. לפני כהונתו, פוליטיקאים רבים לא ראו את אותם מיליונים ממטר, והיתר חששו לקדם את הנושא בגלל ההשלכות הפוליטיות. כעת לכולם לא תהיה ברירה. אפשר אולי להשאיר מיליונים בלי ביטוח רפואי, אבל לשלול ביטוח רפואי קיים ממיליונים זה פשוט לא מעשי.

אובמה קבע עובדות בשטח, והתניע מהלך שאין ממנו דרך חזרה. הוא העלה את אג'נדת הבריאות לראש סדר היום של המפלגה הדמוקרטית, וחייב את הרפובליקנים לצאת מהפאזה של חסימת כל רפורמה מטעמים של ערכי הקפיטליזם, אל עבר פאזה חדשה אשר תחייב אותם לספק מענה משלהם לבעיה.

והחוק עצמו? הוא בכל מקרה דרש רוויזיה. אף מערכת בריאות ציבורית לא ירדה כמו המן מהשמיים. בכל העולם מערכות בריאות הינן מושא לעדכונים ולשיפורים. בנאום הפרידה שלו, הזכיר אובמה שהרפובליקנים הם שהמציאו את השם "אובמה-קר", שהוא עצמו אינו מחויב ללשון החוק הנוכחי, ושהוא יתמוך בכל יוזמה שתיתן מענה לבעיית מחוסרי הכיסוי ושבמקביל תסייע בבלימת המחירים. 

המאבק על מערכת בריאות אפקטיבית וברת השגה לא תם, אבל בזכות אובמה הוא כאן כדי להישאר.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

הבחירות הסתיימו, הכיף רק מתחיל
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של הבלוג, "על פילים וחמורים", ותוכלו לקבל עדכונים על כל פוסט שמתפרסם, או על חומרים מרתקים נוספים הקשורים לפוליטיקה האמריקאית.

כמו כן, אתם מוזמנים לעקוב אחריי בטוויטר, @yiftachdayan, ולקבל את העדכונים משם.

אהבתם את הפוסט?

אתם מוזמנים לשתף אותו בפייסבוק או בטוויטר J


פוסטים קודמים
"על פרשת דרכים" - אודות תוצאות הבחירות והשלכותיהן
"שוליים הקוסם" - כיצד נראית מועמדותה של קלינטון בראי הנשיאות של אובמה
"עימות חזיתי" - דברים שכדאי לקחת בחשבון לקראת האירוע הטלוויזיוני הגדול של השנה
"מפלצות בעם" - הבחירה ברע במיעוטו היא מורכבת מכפי שאולי נדמה
"חייב לתפוס את כולם" - מועמדים לנשיאות הם לפעמים האויבים הכי גדולים של עצמם
"היהודים באים" - הם מעטים ונאנחים, אבל מכריעים באופן סדרתי מערכות בחירות בארה"ב
"זה הסנאט, טמבל!" - עזבו את טראמפ וקלינטון, האקשן האמיתי הוא כרגע במרוצים לסנאט
"בלוז ללובשי חיג'אב" - אודות המוסלמים בפוליטיקה האמריקאית והשפעתם  על הבחירות
"חמוריקו כצל מבקיע" - כיצד צריכה קלינטון לנהוג בסנדרס לקראת סיום הפריימריז
"פילים בתהלוכה" - מה יעלה בגורלה של המפלגה הרפובליקנית
"הסגן של בר כוכבא" - בורסת המועמדים לסגנות נמצאת על סף פיצוץ
"מכה מתחת לחגורה" - מיהן המדינות אשר צפויות להכריע את הבחירות הכלליות
"הסקסופון בכה מאוד- תמיכתם של האפרו-אמריקאים בקלינטונים נמצאת בסכנה
"מתקפת הזומבים" - הקרב על הוועידה הרפובליקנית יוצא לדרך
"היסטוריה של אלימות- מהיכן שואב טראמפ השראה לפוליטיקה הגזענית שלו
"בום טראח, נפל תותח" - המוות שהפך את מערכת הבחירות לגורלית במיוחד
"הגנרל, הלוביסט והכומר" - מורה נבוכים למפלגה הרפובליקנית ולעלייתו של דונלד טראמפ
"יום שלישי את יודעת" - שאלות המפתח החשובות ביותר לקראת סופר טיוזדיי
"בחירתה של ניקי- האישה שיכולה להכריע את הפריימריז הרפובליקניים בדרום קרוליינה
"היום שאחרי הילארי- מהי תכנית ב' של המפלגה הדמוקרטית
"כולם שונאים את טד" - על המנצח הגדול באיווה שמטריף את שתי המפלגות
"ארבעת הלא כל כך מופלאים" - על ניו האמפשייר ומועמדי הממסד הרפובליקני
"Yes She Can?" - על הצרות של הילארי קלינטון


"בים בם תירס חם" - על הבחירות המקדימות של הרפובליקניים באיווה