יום שבת, 18 ביוני 2016

בלוז ללובשי חיג'אב / אודות המוסלמים בפוליטיקה האמריקאית והשפעתם הצפויה על הבחירות



ביום ראשון האחרון, ה-12 ביוני, רצח אזרח אמריקאי בן דת האסלאם 49 אזרחים אמריקאים במועדון המזוהה עם הקהילה הלהט"בית בעיר אורלנדו. שמו היה עומר מתין, וראיות מן הזירה, כמו גם החקירה הפדרלית אודותיו, מצביעות כי הוא פעל בהשראת האידיאולוגיה של ארגון המדינה האסלאמית (דאע"ש). האירוע סחף תוך זמן קצר התייחסות רועמת משני צידי המפה הפוליטית בארה"ב.

במסגרת דיון זה, חזר דולנד טראמפ, המועמד הרפובליקני לנשיאות, על הצעתו לבלום את כניסת המוסלמים לארה"ב. טראמפ אף הגדיל ואמר כי הקהילה המוסלמית בארה"ב לא עושה די בכדי לסכל את פעולות האיבה, וכי יש לבצע מעקבים אחר אזרחים מוסלמים, שכן הם עשויים לנקוט בטרור. דבריו זכו למתקפות מצד הדמוקרטים, ורבים במפלגה הרפובליקנית, ביניהם יו"ר בין הנבחרים פול ראיין, התנערו אף הם מרטוריקה זו. יחד עם זאת, ניכר כי לעמדות שמציג טראמפ יש תמיכה, הן בחוגי המפלגה הרפובליקנית והן בקרב הציבור הרחב.

הטבח המזעזע באורלנדו, כמו גם אמירותיו של טראמפ, שמו את הקהילה המוסלמית בארה"ב במרכז הדיון הציבורי. בפוסט זה, אבקש להאיר זרקור על הקהילה המוסלמית ועל החלק שהיא צפויה לשחק בבחירות הקרובות. הפעם אתמקד במקומה של קהילה זו בחברה ובפוליטיקה האמריקאית, תוך התייחסות לדמויות מרכזיות בשיח הזה.

אסלאם טבעוני
נכון לשנת 2015, על פי מכון המחקר Pew, חיים בארה"ב 3.3 מיליון מוסלמים והם מהווים כאחוז אחד מאוכלוסיית המדינה. לשם השוואה, מספר היהודים בארה"ב הוא בין 5.5 ל-6.5 מיליון, והם מהווים קרוב לשני אחוזים מאוכלוסיית המדינה. מבחינה אתנית, מוצאם של כ-33% מהמוסלמים בארה"ב הוא מאזור דרום אסיה (הודו, פקיסטן וכו'), 25% הינם אפרו-אמריקאים, 25% נוספים הינם ערבים, והיתר מארצות מוצא אחרות. המדינות בהן הם מהווים את האחוז הגבוה ביותר מאוכלוסיית המדינה הן מישיגן (1.2%) וניו ג'רזי (0.9%), אך קיימות קהילות מוסלמיות גדולות גם בווירג'יניה ובפלורידה - שתיהן "מדינות מתנדנדות" חשובות.

באשר לעמדות פוליטיות, המוסלמים בארה"ב מתנגדים על פי רוב להפלות ולנישואים חד-מיניים. כמו כן, הם נוטים לתמוך במדיניות המיטיבה עם הסקטור העסקי ובסחר חופשי. כל אלה תרמו לכך שבעבר הם היו מזוהים עם המפלגה הרפובליקנית. בבחירות של שנת 2000, מרבית המוסלמים בחרו בג'ורג' בוש הבן. בין היתר, הוא זכה בקולותיהם של 46,000 מוסלמים בפלורידה, אשר סייעו לו לרשום ניצחון במדינה בפער של 537 קולות בלבד על יריבו הדמוקרטי אל גור. יחד עם זאת, מאורעות 9/11 הביאו לזעם עממי כלפי המוסלמים, אשר זכה לניתוב בפוליטיקה דרך המפלגה הרפובליקנית. המוסלמים, אשר הרגישו נבגדים, עברו בהמוניהם אל חיקה של המפלגה הדמוקרטית.

מבחינת מידת התערותם עם יתר האוכלוסייה, הקהילות המוסלמיות בארה"ב שונות בתכלית מאלו שבאירופה. בארה"ב אין "גטאות" של מוסלמים, והם אינם נוטים לבדלנות. יתרה מכך, הקהילות בארה"ב אינן מתאפיינות בעוני ובאחוזי אבטלה גבוהים בהרבה מאלו של האוכלוסייה הכללית. בניגוד גמור למוסלמים באירופה, משרתים בני הדור השני למהגרים המוסלמים בצבא באחוזים גבוהים.

היבט משמעותי נוסף הוא מידת המעורבות בארגון דאע"ש. בעוד שכ-6,000 אזרחים מוסלמים ממדינות מערב אירופה הגדולות (צרפת, בריטניה וגרמניה), הצטרפו ללחימה בשורות הארגון בעיראק ובסוריה, הרי שבארה"ב, לפי התיעוד של ה-FBI עומד מספרם של האזרחים המוסלמים אשר ביצעו מהלך דומה על כ-250 בלבד. גם במונחים של האחוז שמהווים אותם אזרחים מכלל המוסלמים במדינה, נשמר הפער האדיר לטובתם, בהשוואה למדינות מערב אירופה. ומה לגבי מידת נכונותם לסכל טרור מבית? על פי מכון המחקר New America Foundation, 28% מתיקי התביעה הנוגעים לטרור פנימי בארה"ב החלו כתוצאה מדיווחים של אנשי קהילה מוסלמיים או של קרובי משפחה.

נשאלת אם כן השאלה: כיצד ייתכן שקיימים הבדלים כה גדולים בין האוכלוסיות המוסלמיות בשתי היבשות?

כלל לא בטוח שקיימת רק סיבה אחת מוחלטת. יחד עם זאת, בהיותי נדרש לסוגיה זו, אני נזכר בימים בהם זכיתי לשבת בכיתתו של פרופ' מנחם בלונדהיים וללמוד היסטוריה אמריקאית. משפט אחד משיעוריו מהדהד בי עד היום: "ארה"ב סופחת לקרבה מיעוטים יותר טוב מכל אומה מערבית אחרת".

בין אם מדובר באתוס האמריקאי בדבר הזכות להזדמנות שווה, חופש הדת המובטח בחוקה או בכל גורם אחר, ניכר כי מיעוטים אתניים ודתיים בארה"ב נוטים לחוש הרבה יותר "אמריקאים" מכפי שלמשל חשים מקביליהם בצרפת "צרפתים". הסבר זה לטעמי הינו הולם כמענה לפשר השילוב המוצלח של מוסלמים בחברה האמריקאית, בהשוואה לשילובם ביתר העולם המערבי.

ואחרי שאמרנו את כל זה, מאז מאורעות 9/11 נאלצים המוסלמים בארה"ב להדוף טענות בדבר נטייתם לקיצוניות ולאלימות, ולהתמודד עם דחייתם מצד גורמים רבים בחברה האמריקאית.

שונא מוסלמים, עוד מלפני שזה היה באופנה


דונלד טראמפ אמנם העלה את הדיון על הקהילה המוסלמית לשיא חדש, אבל הוא בפירוש לא היה הראשון שביקש לסמן אותה כ"בעייתית". מאז 9/11, האשימו פוליטיקאים רבים את הקהילה המוסלמית ואת מנהיגיה בקשרים לארגוני טרור ובקיצוניות. הבולט שבהם היה פיטר קינג, חבר הקונגרס הרפובליקני מטעם מדינת ניו יורק. במסגרת תפקידו כיו"ר הוועדה לביטחון לאומי, קרא קינג למעקב של הממשל אחר מסגדים בארה"ב. בנוסף, בשנת 2011 הוא הקים ועדת חקירה בקונגרס כדי לבדוק האם המוסלמים עושים די בכדי למנוע טרור המבוצע על ידי בני דתם.

עיסוקו הבלתי פוסק של קינג באיום הטרור היה מעט אירוני, שכן אותו פיטר קינג, מחוקק ממוצא אירי, הביע תמיכה בלתי מסויגת בשנות ה-90 בצבא האירי הרפובליקני (ה-IRA). יצוין כי באותה תקופה ארגון ה-IRA סווג הן על ידי ארה"ב והן ידי בריטניה כארגון טרור, ומתקפותיו הביאו במקרים רבים למוות של אזרחים בבריטניה. העובדה שארגון ה-IRA זכה לתמיכה של ארגון הפת"ח, אשר אימן את חייליו של ה-IRA בלוב ובלבנון ואף צייד אותו בנשק, רק מדגישה את האירוניה בעיסוקו האישי של קינג בנושא.

ומה אומר כיום פיטר קינג על הצעותיו של דונלד טראמפ?

למרות שקינג היה הסמל למאבק הפוליטי באסלאם בקונגרס האמריקאי, אפילו הוא הביע סלידה וחלחלה מהצעתו של טראמפ לאסור כניסת מוסלמים לארה"ב, וכינה אותה "חריגה קשה מערכיה הבסיסיים של ארה"ב".

"עבודה ערבית", גרסת ארה"ב


היחס החשדני כלפי המוסלמים בארה"ב הוא לא רק נחלת הדרג הפוליטי, אלא גם נחלתם של החברה האזרחית ושל הסקטור העסקי. בסוף שנת 2011 השיק "ערוץ הלימוד", אשר בדרך כלל מתמקד בתוכניות ריאליטי זולות, את התכנית All American Muslim. התכנית עסקה בקהילה המוסלמית במישיגן, ותיעדה את חיי היום יום שלה. כפי ששם התכנית מרמז, הרושם שהתקבל בתוכנית הוא שמתחת לבורקה ובין התפילות, המוסלמים הם אזרחים אמריקאים לכל דבר ועניין, המתרכזים בנושאים כמו המראה החיצוני שלהם, כושר, תזונה, זוגיות, קריירה וכו'.

מי שלא אהב את התכנית הם איגוד המשפחות בפלורידה (Florida Family Association). לטענתם, התכנית מקדמת פונדמנטליזם אסלאמי. כיצד? בכך שהיא לא מראה את הצד הקיצוני של קהילה זו. יו"ר הארגון טען שמבחינה לימודית, עלולים צופי התכנית לחשוב שכל המוסלמים בארה"ב הם ממש כמו כל אזרח אמריקאי, כשבפועל, לדידו, לא כך הדבר. לשם השוואה, דמיינו שהתכנית "עבודה ערבית", מבית היוצר של הסופר סייד קשוע, הייתה מואשמת בכך שאף דמות אשר מוצגת בה לא חותרת לטרור, וכי בכך היא אינה מייצגת נאמנות את החברה הערבית בישראל.

הדיון בנושא התוכנית התלקח כאשר רשת Lowe's, אחת מענקיות הקמעונאות בתחום השיפוץ ואחזקת הבית בארה"ב, ביטלה פרסומות שלה אשר שודרו בהפסקה של אותה תכנית. החברה טענה שההחלטה אינה פוליטית, וכי היא נבעה מכך שמדובר בתכנית "בעייתית", מה שעלול לדחות צרכנים פוטנציאליים. במחאה על מהלך זה, התחיל מנחה הדיילי שואו, ג'ון סטיוארט, להשיק את פרס "ביצי השבוע" ע"ש חברת Lowe's (לשם הבהרה, הכוונה היא אינה לביצים שמטילה התרנגולת), אשר מוענק מידי שבוע על הפגנה מרשימה של אינטרסנטיות וחוסר מודעות.

הכל אודות אוּמה
כאשר מדברים על אישים מוסלמים בולטים בפוליטיקה האמריקאית, אי אפשר שלא להזכיר את קית' אליסון, חבר הקונגרס מטעם מדינת מינסוטה. אליסון, אפרו-אמריקאי שהמיר את דתו לאסלאם, הוא המוסלמי הראשון בהיסטוריה שנבחר לכהן בקונגרס האמריקאי, והיחיד נכון להיום. הוא נמנה על תומכיו הנלהבים ביותר של ברני סנדרס, ובאשר לטראמפ, אליסון היה "הראשון לזהות" את זכייתו הצפויה במועמדות הרפובליקנית לנשיאות, כפי שניתן לראות בקטע הבא: 


אך בעוד שאליסון הוא פוליטיקאי ססגוני שמרבה להתראיין בתקשורת ולהביע את עמדותיו, הדמות המוסלמית המעניינת ביותר בפוליטיקה האמריקאית, בעיני לפחות, נמצאת דווקא מאחורי הקלעים. שמה הוא אומה אבדין, והיא היועצת הקרובה ביותר של הילארי קלינטון ואשתו של אנתוני וינר, חבר הקונגרס לשעבר הידוע לשמצה.

אבדין, בת 39, נולדה להורים מוסלמים ממוצא הודי ופקיסטני. בגיל שנתיים עברה עם הוריה לערב הסעודית והתחנכה בבית ספר בריטי לבנות, עד שובה לארה"ב עם משפחתה בגיל 18. לצד השפה האנגלית, היא דוברת גם ערבית ואורדו (השפה המדוברת בפקיסטן) באופן שוטף, ונחשבת למומחית בנושאים בינלאומיים רבים. חריפותה האינטלקטואלית זיכתה אותה בהכרה, כאשר אפילו הסנאטור הרפובליקני ג'ון מקיין הביע השתאות מהבנתה המעמיקה בכל הנוגע למזרח התיכון. בשנת 2010 הכליל אותה מגזין טיים ברשימת 40 מנהיגי העתיד בפוליטיקה האמריקאית.

הקשר לפוליטיקה החל בשנת 1996 כאשר אבדין - אז סטודנטית באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון - התמחתה אצל הילארי קלינטון, שהייתה אז הגברת הראשונה. בין השתיים נוצר קשר אמיץ, ועם השנים הפכה אבדין ליד ימינה של קלינטון. היא שיחקה תפקיד חשוב בכל קמפיין בו התמודדה קלינטון מאז זכייתה במושב הסנאט מטעם מדינת ניו יורק בשנת 2000. קלינטון עצמה תיארה את אבדין כ"בתה השנייה", ואמה של אבדין הביעה קנאה בקלינטון על שזכתה לבלות במחיצת בתה יותר זמן ממנה.


הרקע הדתי של אבדין ומשפחתה היה לה לא אחת לרועץ. בשנת 2012 טענו מספר פוליטיקאים רפובליקנים, ביניהם מישל בקמן אשר התמודדה לנשיאות באותה שנה, שבני משפחתה של אבדין היו קשורים לארגון "האחים המוסלמים", וכי לא ניתן לסמוך עליה. אותם מחוקקים לא נתנו לעובדה שאבדין הייתה נשואה לוינר, מחוקק יהודי פרו-ישראלי במיוחד, לבלבל אותם. טענות אלו נדחו בביטול על ידי גורמים מכל רחבי הקשת הפוליטית: עמיתיה הדמוקרטים, הסנאטור ג'ון מקיין, "הליגה נגד השמצה" בראשותו של אייב פוקסמן ואפילו מנהל הקמפיין של בקמן עצמה. כיום עולות האשמות דומות מטעם גורמים בקמפיין של טראמפ, כדוגמת יועצו הקרוב רוג'ר סטון, אשר טענים שהיא עשויה להיות "סוכנת טרור".

דווקא פרשיות על רקע אישי, ולא דתי, הן שהעיבו על הקריירה המבטיחה של אבדין יותר מכל. ראשית הייתה זו התפוצצות הפרשייה המביכה של בעלה, אשר בשנת 2011 פרסם בטעות בטוויטר תמונה של איבר מינו, אותה ניסה להעביר לאישה אחרת. שנית, קרבתה לקלינטון הביאה בין היתר לאזכור שמה ב"פרשיית האימיילים", כאשר ה-FBI בוחן כיום את האפשרות שמידע שהועבר במיילים ששלחה אבדין היה עלול להיות מסווג. לבסוף, מבדיקה שנערכה במסגרת "חוק חופש המידע", עולה כי אבדין ביצעה עבודות ייעוץ לחברות פרטיות כפרילנסרית, תוך שהיא מועסקת על ידי הממשל בתקופת כהונתה של קלינטון כשרת החוץ. כעת אם כן, נבחנת הטענה שהעסקתה של אבדין במתכונת זו היוותה עבירה על החוק.

המוסלמים (ושונאיהם) נוהרים לקלפיות
האירוע הקשה באורלנדו מצטרף אל שני אירועים נוספים: הפיצוץ במרתון בוסטון בשנת 2013 והירי בסן ברנרדינו בשנת 2015, אשר גבו במשותף את חייהם של 17 אזרחים אמריקאים. על אף שאירועים אלו אינם חריגים בהישנותם בהשוואה לאירועי ירי המוניים בארה"ב, העובדה שמבצעי הפעולות היו אזרחים מוסלמים, אשר אמצו לקרבם אידיאולוגיה דתית קיצונית וקישרו בינה ובין פעולותיהם האלימות, העלתה שאלות רבות. אשר על כן, גישת הממשל ביחס ללוחמה בטרור וביחס למעורבותה התיאורטית של הקהילה המוסלמית עצמה בפעולות שכאלה, עלתה לדיון ציבורי.

עד כה, דבקה קלינטון בעמדתו של אובמה בכל הנוגע לביטוי "אסלאם קיצוני", בין היתר מתוך רצון למנוע הסתה כנגד האוכלוסייה המוסלמית בארה"ב. היא אף ציינה באחד מהעימותים הדמוקרטיים כי המודל שלה בהקשר זה הוא לא רק הנשיא אובמה, אלא גם הנשיא לשעבר ג'ורג' בוש הבן, אשר הדגיש פעם אחר פעם שארה"ב אינה נלחמת באסלאם ונמנע על פי רוב מלהשתמש בצמד המילים "אסלאם קיצוני". ביום שלאחר הירי באורלנדו, היא כבר העלתה את הביטוי על שפתה, אך אמרה שלדעתה הדיון סביבו הוא דמגוגיה אשר אינה מסייעת במאום למאבק בטרור, וכי הוא תורם בעיקר לדמוניזציה.

דעת הקהל, כך נראה לפי שעה, נוטה בהקשר זה לכיוונו של טראמפ. סקרים מהימים האחרונים מראים כי לפחות מחצית מהאומה האמריקאית תומכת בהצעתו בכל הנוגע לעצירת כניסתם של מוסלמים לשטח ארה"ב. מעבר לכך, סקר שנערך בדצמבר 2015 (הרבה לפני מאורעות אורלנדו) הראה כי 32% מהאזרחים תומכים במעקב נקודתי אחר מוסלמים לאור דתם, ו-25% מהם חושבים שמוסלמים צריכים לשאת עמם תעודת זהות מיוחדת אשר תבדיל אותם מיתר האוכלוסייה.

לאור נתונים אילו, אין זה מפתיע שהמוסלמים מרגישים שבמערכת בחירות זו הם נמצאים על עברי פי פחת, וכי עליהם לעשות כל שביכולתם כדי למנוע את היבחרו של טראמפ לנשיאות. מגמה זו צפויה להביא לאחוזי הצבעה גבוהים במיוחד מצדם לטובת הדמוקרטים, לסייע לקלינטון בווירג'יניה ובפלורידה ולסכל את תקוותיו של טראמפ להעביר את מישיגן לצד הרפובליקני. יחד עם זאת, הסנטימנט האנטי-מוסלמי, אשר מורגש היטב ברחבי ארה"ב, בהחלט עשוי להוות משקל נגד למגמה זו ואף לעקוף אותה בהשפעתו.

מילה לסיום
טרור שמקורו בתעמולה של דאע"ש הוא איום על ארה"ב. זמינותו הבלתי נתפסת של הנשק אמנם מעצימה איום זה, אך אין היא מבטלת את הסכנה שברעיונות התומכים באלימות ובהקצנה דתית. כמו כן, אין להקל ראש באפשרות שרעיונות אלו יזכו לאפיל בקרב אמריקאים מוסלמים. ככל שדאע"ש וארגונים הדומים לו יהוו כוח משמעותי באינטרנט וברשתות החברתיות, תיאלץ ארה"ב למצוא דרכים להתגוננות מפני אזרחים המועדים להזדהות עם אותן תנועות. בהקשר זה, ארה"ב אינה שונה מיתר המדינות המערביות בהן קיימות קהילות מוסלמיות, והטבח באורלנדו הינו ראיה לכך.

יחד עם זאת, חשוב מאוד לעשות אבחנה ברורה בין אלה שבחרו לאמץ לקרבם את הג'יהאד, אשר הגיעו משולי החברה והושפעו גם מגורמים נוספים (עיין ערך מיניותו של המפגע באורלנדו) ובין כלל הקהילה המוסלמית בארה"ב. מדובר בקהילה אשר משתלבת בכל רזי החברה והכלכלה, שומרת על החוק ומוקיעה ברובה את האלימות של אלה היוצאים מקרבה.


"על פילים וחמורים" בפייסבוק 
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של הבלוג, "בחירות בארה"ב 2016", ותוכלו לקבל עדכונים על כל פוסט שמתפרסם, או על חומרים מרתקים נוספים הקשורים לבחירות.
כמו כן, אתם מוזמנים לעקוב אחריי בטוויטר, @yiftachdayan, ולקבל את העדכונים משם.

אהבתם את הפוסט?
אתם מוזמנים לשתף אותו בפייסבוק או בטוויטר J

פוסטים קודמים
"חמוריקו כצל מבקיע" - כיצד צריכה קלינטון לנהוג בסנדרס לקראת סיום הפריימריז
"פילים בתהלוכה" - מה יעלה בגורלה של המפלגה הרפובליקנית
"הסגן של בר כוכבא" - בורסת המועמדים לסגנות נמצאת על סף פיצוץ
"מכה מתחת לחגורה" - מיהן המדינות אשר צפויות להכריע את הבחירות הכלליות
"הסקסופון בכה מאוד- תמיכתם של האפרו-אמריקאים בקלינטונים נמצאת בסכנה
"מתקפת הזומבים" - הקרב על הוועידה הרפובליקנית יוצא לדרך
"היסטוריה של אלימות- מהיכן שואב טראמפ השראה לפוליטיקה הגזענית שלו
"בום טראח, נפל תותח" - המוות שהפך את מערכת הבחירות לגורלית במיוחד
"הגנרל, הלוביסט והכומר" - מורה נבוכים למפלגה הרפובליקנית ולעלייתו של דונלד טראמפ
"יום שלישי את יודעת" - שאלות המפתח החשובות ביותר לקראת סופר טיוזדיי
"בחירתה של ניקי- האישה שיכולה להכריע את הפריימריז הרפובליקניים בדרום קרוליינה
"היום שאחרי הילארי- מהי תכנית ב' של המפלגה הדמוקרטית
"כולם שונאים את טד" - על המנצח הגדול באיווה שמטריף את שתי המפלגות
"ארבעת הלא כל כך מופלאים" - על ניו האמפשייר ומועמדי הממסד הרפובליקני
"Yes She Can?" - על הצרות של הילארי קלינטון
"בים בם תירס חם" - על הבחירות המקדימות של הרפובליקניים באיווה

יום שבת, 4 ביוני 2016

חמוריקו כְּצֵל מבקיע כיצד צריכה קלינטון לנהוג בסנדרס לקראת סיום הפריימריז


מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג ועד היום, שואלים אותי רבים מדוע בחרתי לכנותו "על פילים וחמורים". כעת, בחלוף חמישה חודשים ושישה עשר פוסטים, כנראה שאין מנוס מלהסביר: מדובר בסמלי שתי המפלגות הגדולות, פיל בצד הרפובליקני וחמור בצד הדמוקרטי. הפוסט הקודם ("פילים בתהלוכה") עסק במפלגה הרפובליקנית, ועל כן הוא נפתח עם התייחסות לפיל מפורסם - "דמבו הפיל המעופף". כעת ברצוני להתמקד במפלגה הדמוקרטית, ומן הראוי שנתחיל בלעשות כבוד לחמור – ועוד אחד "משלנו"!
בשירו "הבלדה על חמוריקו", מספר נתן אלתרמן על החמור של איכר בשם שייע. שמו היה חמוריקו והוא היה נוער בשני קולות, טנור לירי עם בס בריטון. חמוריקו, איך לומר, לא היה העיפרון הכי מחודד בקלמר. הוא לא דיבר שפות רבות, ולא היה לו ידע כללי יוצא דופן, אך קולו היה יפה ובעיקר חזק באופן קיצוני. היו ששנאו את קול נעירתו של חמוריקו והיו שאהבו אותו. דבר אחד היה בטוח, לא היה ניתן להישאר אדישים כלפיו, כמתואר בפזמון השיר:
אִיָה אִיָה אִיָה, עד הרחק עד קצוות רקיע
וזקנים מקיצים ורוטנים
יימח שמו זה חמור של שִייָע
וישישות וּנְערות
מקשיבות ואומרות
איזה קול יש לו מָמָה מִיָה.
לאחר שנים ארוכות של סבל מתמשך או תענוג צרוף עבור תושבי הכפר (תלוי את מי שואלים), חמוריקו ושייע הלכו לעולמם. התושבים חשבו שכך תמה ונשלמה חווית קולו של חמוריקו, אך הנחה זו, כפי שהסתבר, הייתה מוקדמת מדי. בלילות סערה, כאשר הם היו ספונים בביתם, הופתעו התושבים, כפי שסיפר אלתרמן, לשמוע קול מוכר:

ובין רוח ורעם אֲזַי עולה קול
ונוער אִיָה אִיָה אִיָה
ומכים הברקים ובין שחק וּשְאוֹל
חמוריקו כְּצֵל מבקיע.


כל העיניים על ברני
במועמדותו לנשיאות ארה"ב, מזכיר ברני סנדרס במעט את "חמוריקו" של אלתרמן. הצעות המדיניות שלו אינן מפורטות ועל פי רוב אינן מתבססות על נתונים ומחקרים. למעשה, גם תומכיו הגדולים ביותר מטילים ספק במידת הישימות שלהן. סנדרס גם אינו בקיא במיוחד במדיניות חוץ, וחלק מהתבטאויותיו מתאימות יותר לסטודנט אידיאליסט שעל קיר חדרו מתנוסס פוסטר של צ'ה גווארה, מאשר לסנאטור ותיק המתמודד לנשיאות ארה"ב.

אך בנאומיו חוצבי הלהבות של סנדרס על המערכת הבנקאית, על הצורך במימון ההשכלה הגבוהה ועוד, המסר הוא כה חד וברור עד שניתן למשש אותו. הופעתו חמורת הסבר וקולו הצרוד, אשר בנסיבות רגילות היו גורמים לאבד כל עניין בו, רק מגבירים את האותנטיות שלו, ואת התחושה שהוא אומר דברים כהווייתם. נראה כי סנדרס לא באמת צריך להוסיף לעמדותיו פן של בקיאות ושל ירידה לפרטים, שכן כפי שנאמר על חמוריקו: "כי בָּזֶה הוא כאילו אמר את הכל, כי בָּזֹאת את הכל הבִּיע".

ויש עוד נקודת דמיון משמעותית אחת בין סנדרס לחמוריקו והיא קשורה לסוף השיר. הפריימריז הדמוקרטיים מתקרבים לקיצם. ב-7 ביוני תתקיימנה התחרויות בשש מדינות, כאשר הגדולה והחשובה שבהן היא קליפורניה. הסקרים מנבאים לקלינטון ניצחון דחוק, ובכל מקרה נראה כי היא תגיע למספר הצירים הדרוש על מנת להבטיח את המועמדות. בין אם סנדרס יפרוש לאחר הפריימריז הללו ובין אם ימתין עד לוועידה הדמוקרטית בסוף חודש יולי, ניכר כי מועמדותו עומדת להגיע לסוף הדרך. אבל כפי שחמוריקו המשיך להיות נוכח גם לאחר מותו, כך גם סנדרס צפוי להיות מורגש היטב גם לאחר פרישתו מהמרוץ. זאת לדאבונם של קלינטון ותומכיה, המקבילים לזקני הכפר בשירו של אלתרמן.

בכל צומת בה קלינטון תביע תמיכה במערכת הבנקאית, תתעלם מהאינטרסים של הירוקים, ותנסה לקרוץ למרכז המפה הפוליטית, היא עתידה לפגוש את סנדרס. אמירותיו הלעומתיות הצפויות, תגרומנה לרבים מתומכיו להתרחק מקלינטון, ולהישאר בבית ביום הבחירות. בשבועיים האחרונים, מלמדים הסקרים הצמודים בין קלינטון לטראמפ על הצורך הדחוף באיחוד השורות אצל הדמוקרטים, אם ברצונם להישאר בבית הלבן. אשר על כן, קלינטון תידרש להחליט בקרוב מאוד כיצד היא מתכוונת לנהוג בסנדרס, תוך היערכות למרוץ מול טראמפ, אך גם לזכייה אפשרית בנשיאות.

לעניין זה, אציג בפניכם את שלוש האפשרויות העומדות בפני קלינטון, עם דוגמאות היסטוריות אשר תסייענה בהמחשת אותן אפשרויות.

האפשרות הראשונה: "שמור את חבריך קרובים, ואת אויביך קרובים יותר"

האפשרות הראשונה של קלינטון היא "לחבק" את סנדרס ולקרב אותו כמה שרק אפשר לקמפיין שלה. ניתן לעשות זאת בכמה דרכים פרקטיות. הדרך הראשונה היא הענקת משרת המועמד לסגן הנשיאות לסנדרס. דרך נוספת יכולה להיות שילוב שלו בתפקיד אמורפי כמו "הממונה על צדק חברתי". המטרה היא כמובן לנסות לשאוב את האנרגיה האדירה שאופפת את הקמפיין של סנדרס, ולנתבה לטובת מועמדותה של קלינטון. מהלך שכזה יוכל להפיח רוח חדשה בקמפיין של קלינטון, ולהבטיח את תמיכת הצעירים.

בעת "רכישה" של סנדרס לצרכי הקמפיין ולפני השימוש בו, יש לעיין בעלון לצרכן. בדיוק כפי שקיימות סיבות טובות לשמור את סנדרס הכי קרוב שאפשר, כך גם צריכות להידלק לא מעט נורות אזהרה. ראשית, ברגע שסנדרס הופך לחלק מהקמפיין, קלינטון למעשה אחראית עליו. אמירות שנויות במחלוקת של סנדרס על ישראל, על וול סטריט או על המפלגה הדמוקרטית, תדרושנה התייחסות מצדה, ולא מן הנמנע שכתוצאה מהן תיקלע קלינטון למצבים של מגננה. שנית, במידה וקלינטון אכן תזכה בנשיאות, הרי שבעטיו של החיבוק המקרב הזה, היא לא תהיה בעלת בית אבסולוטית. סנדרס לבטח ידרוש לגבות ליטרת בשר כלשהי, וקלינטון תיאלץ לשלם לו ולהקריב תחומי מדיניות מסוימים.

דוגמה לאימוץ מוחלט של היריב: רונלד רייגן וג'ורג' בוש האב
אם תבחר קלינטון באפשרות זו, המורה שלה יהיה לא אחר מאשר רונלד רייגן. בפריימריז הרפובליקניים לנשיאות בשנת 1980 התייצב רייגן, שכמעט זכה במועמדות ארבע שנים קודם לכן, כפייבוריט מול ג'ורג' בוש האב, ראש ה-CIA לשעבר. הטונים בהתמודדות זו היו לא אחת צורמים במיוחד. רייגן, אשר טען כי קיצוצי מיסים יביאו גם לצמיחה כלכלית וגם לגביית מיסים גבוהה יותר, כינה את מדיניותו שלו "כלכלת היצע" (Supply-side economics). בוש, אשר טען שרייגן מוליך את הציבור שולל באשר לסיכויי ההצלחה של מדיניות זו, כינה אותה "כלכלת וודו" (Voodoo Economics).

לאחר שרייגן היה קרוב מאוד להענקת המועמדות לסגנות לג'ראלד פורד, הנשיא לשעבר אשר ניצח את רייגן בפריימריז ארבע שנים קודם לכן, הוא ביצע לפתע פניית פרסה והכריז על ג'ורג' בוש האב כסגן שלו לבחירות. בפרספקטיבה היסטורית, היתרונות והחסרונות של החלטה זו נראים ברורים.

מצד אחד, בוש היה סגן נאמן. הוא תמך לחלוטין ברייגן במהלך הבחירות הכלליות מול ג'ימי קארטר, ונמנע מלסתור או לבקר אותו. יתרה מכך, לאחר הניצחון בבחירות, עמד בוש כמצופה מנגד בעוד שרייגן קידם את המדיניות הכלכלית לה הטיף (קיצוץ מיסים והגדלת הוצאות הביטחון). זאת חרף העובדה שבמדיניות זו, יצר רייגן בדיוק את אותם גירעונות אדירים שמפניהם הזהיר בוש במהלך הפריימריז. בוש אפילו ניסה להתכחש לעלבונות העבר שהטיח ברייגן במהלך הפריימריז, כפי שניתן לראות בקטע זה:


מצד שני, רייגן נאלץ להעניק לבוש ולאנשיו (ראש הסגל ג'יימס בייקר ושר ההגנה קספר ויינברגר) דומיננטיות חסרת תקדים בכל הנוגע למדיניות חוץ. הגם שבתקופה זו הסתיימה המלחמה הקרה, הביאה מדיניות החוץ תחת שרביטו של בוש למספר כישלונות קולוסאליים. הדוגמא הבולטת ביותר היא התפוצצות "פרשיית איראן-קונטראס" בשנת 1986. במסגרת הפרשייה נחשף כי ארה"ב העבירה נשק לאיראן החומייניסטית בתמורה לשחרור בני ערובה ולכספים שנועדו לממן את המחתרת בניקרגואה. הפרשייה פגעה קשות בתדמיתו של רייגן, אשר הכחיש חלקים נרחבים ממנה ואז נאלץ לחזור בו, והיא מהווה עד היום כתם על נשיאותו.

האפשרות השנייה: "טוס לי מהעיניים כפרה"

האפשרות השנייה של קלינטון היא היפוכה הגמור של האפשרות הראשונה, קרי התעלמות מוחלטת מסנדרס ומכל מה שהוא מייצג. גם כאן אופן הביצוע הוא פשוט למדי. ראשית, על קלינטון למנות לסגנות מועמד אשר אינו עולה בקנה אחד עם מסריו של סנדרס, כמו הסנאטור מווירג'יניה טים קיין או שר השיכון חוליאן קסטרו, עליהם דיברתי בפוסט "הסגן של בר כוכבא". שנית, יש להעניק לסנדרס כמה שפחות זמן מסך בוועידה הדמוקרטית. שלישית, במידה והוא תוקף את מהלכיה, על קלינטון לנסות לצייר אותו כהזוי, ולדבר מעל ראשו אל הצעירים והעצמאיים שבקולותיהם היא מעוניינת לזכות.

לבחירה באפשרות זו יש מספר יתרונות. ראשית, במסגרתה תוכל קלינטון "לשמור על ההגה" כנשיאה. בניגוד למקרה של רייגן עם בוש, היא לא תצטרך להיכנע לגחמותיו של יריבה. שנית, ויתור על הצורך לרצות את סנדרס יאפשר לקלינטון להשתמש בסגנות הנשיאות על מנת לשפר את סיכוייה לזכות במדינות מתנדנדות (עיין ערך טים קיין ומדינת וירג'יניה) או בקולות המיעוטים (עיין ערך קסטרו וההיספאניים). לבסוף, אם יוצאים מנקודת הנחה שסנדרס לא יתקוף את קלינטון כיוון שהוא אינו רוצה לשאת באחריות לזכייתו של טראמפ בנשיאות, הרי שמדובר בסיכון מחושב מבחינתה של קלינטון.

החסרונות במקרה זה הם כמעט מובנים מאליהם. כתף קרה לסנדרס משמעותה ויתור ביודעין על אחוז ניכר מתומכיו, להם היא זקוקה נואשות אם לשפוט על פי הסקרים הארציים שנערכו בשבועות האחרונים. גם אם קלינטון תנצח את טראמפ בבחירות הכלליות, היא תקנה לעצמה מבקר חריף בדמותו של סנדרס, ולמעשה תיאלץ להתמודד עם תופעה שאובמה לדוגמא לא נאלץ להתמודד עמה: אופוזיציה משמאל. בנוסף, התעלמות מסנדרס כעת מגדילה משמעותית את הסיכוי לפריימריז בתוך המפלגה לפני הקדנציה השנייה. כפי שאדגים בהמשך, תסריט זה טומן בחובו השלכות הרסניות.

דוגמה לדחייה מוחלטת של היריב: ביל קלינטון וג'רי בראון
אם קלינטון מעוניינת לבחור באפשרות השנייה, היא לא תצטרך ללכת רחוק מדי בשביל למצוא מדריך טוב. בעלה ביל היה מהבולטים שבחרו באפשרות זו, כאשר התמודד בשנת 1992 בפריימריז מול ג'רי בראון, מושל קליפורניה בעבר (וגם כיום). קיימות מספר נקודות דמיון בין בראון דאז וסנדרס כיום. בדומה לסנדרס, גם בראון הטיף בזמנו להידוק הרסן על המערכת הבנקאית ולהחמרת הרגולציה על וול סטריט. בנוסף, כמו סנדרס, גם בראון גייס סכומים משמעותיים מתורמים קטנים, וגם הוא סירב לפרוש מהמרוץ לאחר שכבר היה ברור שהוא בדרכו להפסד.

היריבות בין קלינטון ובראון ירדה במקרים רבים לפסים אישיים. בראון האשים את קלינטון בכך שכמושל הוא העסיק בחוזי עתק את משרד עורכי הדין בו עבדה הילרי, ובמעשי שחיתויות נוספים. בתגובה טען קלינטון שבראון ניסה להטות בתי משפט מדינתיים מִלִבְלום הגבלה של מימון בחירות, וכי העביר כספי משלם מיסים למשרד עורכי הדין שלו. "דם רע" זה אנדרסטייטמנט לתיאור ההתנגחויות שאירעו בין השניים, כפי שניתן לראות בסרטון זה (חובה):


מעטים היו מופתעים כאשר קלינטון ויתר על התענוג של בראון כמועמד לסגן הנשיאות ובחר במקומו באל גור, הסנאטור מטנסי. יחד עם זאת, ההתנערות החד משמעית של קלינטון מבראון דווקא כן גרמה להרמת גבות. לקראת הכתרתו בוועידה הדמוקרטית, הפגין קלינטון מידה יתרה של איבה כלפי בראון בכך שלא אפשר לו לשאת דברים, והמפלגה הדמוקרטית התייצבה לימינו של קלינטון ואכן מנעה זאת מבראון.

למדיניות שבחר קלינטון בכל הנוגע לבראון היו השלכות. ראשית, בראון לא הכריז על תמיכתו בקלינטון ולא סייע לו בבחירות הכלליות. קלינטון אמנם זכה בנשיאות, אבל ניצחונו נבע במידה רבה ממועמדותו העצמאית של רוס פרו, אשר נגסה בתמיכת הרפובליקנים. יתרה מכך, בראון הפך למבקר חריף של קלינטון כנשיא. בין היתר, הוא קטל את הקיצוץ שהעביר קלינטון בתוכניות הרווחה, ואף הצהיר שהמפלגה הדמוקרטית "נכבשה על ידי שחיתות ולוביסטים" באשמתו של קלינטון. 

האפשרות השלישית: "תניח את המספריים ובוא נדבר על זה"

האפשרות השלישית, והסבירה ביותר בעיני בנסיבות הנוכחיות, היא אמצע הדרך בין שתי האפשרויות הראשונות. במסגרתה, תביע קלינטון כבוד והערכה לסנדרס ותיתן לעמדותיו מקום בקמפיין שלה, תוך שמירה על ריחוק ידידותי ככל שניתן בתחומים רבים. האפשרות תקבל ביטוי בכך שבמקום למנות את סנדרס לסגן, תבחר קלינטון במועמד/ת אשר יהיו מקובלים עליו כמו שארוד בראון, הסנאטור מאוהיו, או אליזבת' וורן, הסנאטורית ממסצ'וסטס. בנוסף, יכולה קלינטון להעניק הבטחת בחירות ברוח הקמפיין של סנדרס, כמו מימון ההשכלה הגבוהה של צעירים באוניברסיטאות מדינתיות.

היתרון המשמעותי של מדיניות זו עשוי להיות השיפור הצפוי ביחסם של תומכי סנדרס אל מועמדותה של קלינטון. בעוד שהגרעין הקשה של מעריציו יימנע מלהצביע עבורה, אחוז ניכר מהם יוכלו כעת לשים בקלפי פתק דמוקרטי ולחיות עם עצמם בשלום. מידת ההצלחה של אפשרות זו תלויה במידה רבה במידת החיבה שייבחר סנדרס להפגין כלפי קלינטון והמפלגה הדמוקרטית (אליה הוא לא השתייך עד חודשים ספורים לפני הפריימריז). יחד עם זאת, ייתכן שיהיה די בתמיכה נקודתית של סנדרס בקלינטון, ובהימנעותו מהשמעת דברי ביקורת, החל מכינוס הוועידה הדמוקרטית ואילך, כדי להביא לאחדות המיוחלת בצד הדמוקרטי. 

דוגמה לפשרה עם היריב: ג'ימי קארטר וטד קנדי
אם קלינטון תרצה לבחור במה שמאחורי וילון מספר 3, היא תוכל ללכת בנעליו של ג'ימי קארטר. בשנת 1980 נאלץ קארטר להתמודד עם הסיוט של כל נשיא מכהן: פריימריז. אדוארד (טד) קנדי, האח הצעיר של ג'ון ובובי, היה זה שקרא את התיגר. הוא תקף את קארטר משמאל וטען שהוא דומה יותר לרפובליקן מלדמוקרט. בנוסף, הוא קבע שקארטר נעזר במשבר מחירי הנפט אשר שרר באותה עת כדי להדוף ביקורת לגיטימית. קארטר לא נשאר חייב, וטען שקנדי, אשר שימש כסנאטור, קבר את היוזמה לקידום רפורמת בריאות כיוון שהעדיף לנסות ולהעבירה רק כאשר הוא עצמו ייבחר לנשיא, תוך שהוא לוקח את הקרדיט על המהלך.

בדומה לסנדרס ולג'רי בראון, גם קנדי היה עקשן. הוא סירב לפרוש מהמרוץ אפילו אחרי שהפריימריז האחרונים נערכו ואחרי שקארטר כבר השיג את הצירים הדרושים להבטחת המועמדות. יתרה מכך, הוא היה לאחד המועמדים הבודדים בהיסטוריה אשר ניסו להביא למהפך בוועידה הלאומית. תכניתו הייתה להביא לכך שהצירים בוועידה ישוחררו ממחויבויותיהם (אשר נקבעו על פי תוצאות הפריימריז השונים) ויצביעו בחופשיות, ובכך אולי להשיג את הניצחון, אך מאמציו עלו בתוהו.

קארטר לא אימץ את קנדי לחיקו, אבל הוא גם לא התעלם ממנו. לאחר שהבטיח את מועמדותו בוועידה, הוא פצח במו"מ עם קנדי, ובמסגרתו הסכים לשינויים רבים במצע המפלגתי. הבולט שבהם היה ההבטחה לקידום תיקון חוקתי בדבר שיוויון זכויות בין גברים לנשים, צעד שקארטר התנגד לו כיוון שהתכוון לפנות בעת הבחירות הכלליות אל מרכז המפה הפוליטית. בתמורה, נשא קנדי נאום וקרא לתמיכת אוהדיו בקארטר. הנאום לא שיקף תמיכה מקיר לקיר בנשיא, אבל הוא הספיק כדי להביא לאיחוד השורות ולמִזעור נזקים לאחר פריימריז מתישים במיוחד. קארטר אמנם נחל תבוסה בבחירות מול רייגן, אבל הוא הצליח להשאיר את המפלגה דמוקרטית מאוחדת לקראת שנות האופוזיציה. בקטע להלן – נאומו של קנדי בוועידה הדמוקרטית (1980):


סיכומו של דבר
מאז שזכה טראמפ במועמדות המפלגה הרפובליקנית, מעמדו בסקרים הלאומיים השתפר פלאים. הסיבה לכך, בעיני רבים מהמומחים, היא פשוטה: המפלגה הרפובליקנית התאחדה (פחות או יותר) סביב מועמדה לנשיאות, והמפלגה הדמוקרטית עדיין לא. סיום הפריימריז מהווה הזדמנות מצוינת עבור הילרי קלינטון להביא לאותו איחוד מתבקש, ובכך להגדיל שוב את הפער בינה ובין טראמפ.

כדי לקבל מושג על מידת הצלחתה של קלינטון במשימה זו, יהיה עלינו לעקוב בדריכות אחר האופן בו היא תבחר לנהוג בברני סנדרס. היא אולי הייתה מעדיפה לנהל את מערכת הבחירות ללא כל תלות בסנאטור מוורמונט, אבל אם היא לא רוצה להתעורר בלילות ולשמוע את קול נעירתו של חמוריקו, כדאי לה לקבל את העובדה שסנדרס יטביע את חותמו על הקמפיין שלה, בדרך זו או אחרת.


עדיין לא עשיתם לייק בפייסבוק? חמוריקו עוד יגיע גם אליכם!
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של הבלוג, "בחירות בארה"ב 2016", ותוכלו לקבל עדכונים על כל פוסט שמתפרסם, או על חומרים מרתקים נוספים הקשורים לבחירות.


כמו כן, אתם מוזמנים לעקוב אחריי בטוויטר, @yiftachdayan, ולקבל את העדכונים משם.

אהבתם את הפוסט?
אתם מוזמנים לשתף אותו בפייסבוק או בטוויטר J

פוסטים קודמים
"פילים בתהלוכה" - מה יעלה בגורלה של המפלגה הרפובליקנית
"הסגן של בר כוכבא" - בורסת המועמדים לסגנות נמצאת על סף פיצוץ
"מכה מתחת לחגורה" - מיהן המדינות אשר צפויות להכריע את הבחירות הכלליות
"הסקסופון בכה מאוד- תמיכתם של האפרו-אמריקאים בקלינטונים נמצאת בסכנה
"מתקפת הזומבים" - הקרב על הוועידה הרפובליקנית יוצא לדרך
"היסטוריה של אלימות- מהיכן שואב טראמפ השראה לפוליטיקה הגזענית שלו
"בום טראח, נפל תותח" - המוות שהפך את מערכת הבחירות לגורלית במיוחד
"הגנרל, הלוביסט והכומר" - מורה נבוכים למפלגה הרפובליקנית ולעלייתו של דונלד טראמפ
"יום שלישי את יודעת" - שאלות המפתח החשובות ביותר לקראת סופר טיוזדיי
"בחירתה של ניקי- האישה שיכולה להכריע את הפריימריז הרפובליקניים בדרום קרוליינה
"היום שאחרי הילארי- מהי תכנית ב' של המפלגה הדמוקרטית
"כולם שונאים את טד" - על המנצח הגדול באיווה שמטריף את שתי המפלגות
"ארבעת הלא כל כך מופלאים" - על ניו האמפשייר ומועמדי הממסד הרפובליקני
"Yes She Can?" - על הצרות של הילארי קלינטון
"בים בם תירס חם" - על הבחירות המקדימות של הרפובליקניים באיווה

כל סגן ביג'י יומו   /   מחשבות לאחר הצפייה בסרט "וייס" על דיק צ'ייני מחר (יום ה', 10.1) יעל...