יום שני, 21 במרץ 2016

היסטוריה של אלימות מהיכן שואב טראמפ השראה לפוליטיקה הגזענית שלו



במסגרת קמפיין הבחירות הנוכחי, דונלד טראמפ הצטיין בשני דברים עיקריים: להלל את עצמו ולתקוף אחרים. בעוד שטראמפ הוא ככל הנראה שיאן העולם בקטגוריה הראשונה, דווקא הקטגוריה השנייה היא זו שמושכת את עיקר תשומת הלב. מתקפותיו של טראמפ כוונו עד היום ליעדים מגוונים. במקרים רבים היו אלה אישים ספציפיים, כגון יריביו המועמדים לנשיאות משתי המפלגות, עיתונאים ששאלו אותו שאלות קשות, וכל מי שהעז למתוח עליו ביקורת באופן פומבי. במקרים אחרים היו אלו מדינות זרות, עם דגש על סין ומקסיקו. באחרונה הופנו חיציו של טראמפ אל עבר המפגינים אשר התפרצו לעצרות התמיכה שלו. אלה זכו ל"טיפול מיוחד", אשר כלל בין היתר חבטות קשות מקהל האוהדים, בעידודו של טראמפ עצמו.

יחד עם זאת, כלל המתקפות המוזכרות לעיל מתגמדות בחומרתן לעומת אלו שהפנה טראמפ אל עבר קבוצות אתניות ודתיות – עם דגש על המקסיקנים והמוסלמים. להלן תקציר הפרקים הקודמים: במסגרת נאום בחירות, טען טראמפ שהמהגרים הלא חוקיים ממקסיקו מביאים עמם סמים ופשע, שהם אנסים וגם: שחלקם הם אנשים טובים (מזל שיש האפי אנדינג). בכל הנוגע למוסלמים, ציין טראמפ שראה במו עיניו רבבות רבות של בני דת האסלאם חוגגים לאור התמוטטות מגדלי התאומים. בהמשך הוא גם הציע עצירה זמנית של כניסת מוסלמים לארה"ב ובאחרונה אף הכריז בפה מלא כי "האסלאם שונא אותנו (ארה"ב)".

לצערי הרב, אין לי גישה חופשית אל תוך מוחו הקודח של טראמפ ולכן אין לי אפשרות לקבוע בוודאות שהוא גזען. יתרה מכך, מההיכרות השטחית שלי עמו דרך תכנית הטלוויזיה "המתמחה" בה כיכב, אני נוטה להניח כי בבסיסו הוא אינו גזען, וכי הוא בוחן אנשים על פי אישיותם וכישוריהם, כיאה לאיש עסקים ממולח. אך יחד עם זאת, אין ספק שטראמפ נעזר בפוליטיקה של גזענות כדי ליצור קשרים בלתי אמצעיים עם מצביעי המפלגה הרפובליקנית. באמצעות אותן אמירות, הוא ממסגר בעיות שחווה ארה"ב במונחים של תכונות אופי ונטיות המאפיינות לכאורה קבוצות אוכלוסייה ספציפיות. בכך הופך טראמפ דעות קדומות לפריטי אג'נדה לגיטימיים, ומייתר את הצורך בתיאור מורכב של בעיות ובהצעת פתרונות מחושבים.

התגובה הציבורית לרטוריקה של טראמפ, ולתמיכה העממית לה הוא זוכה, מאופיינת בלא פחות מפאניקה. סיבה אחת לכך היא הדיסוננס החריף שבין רטוריקה זו לבין הנורמות הפוליטיות שאפיינו את ארה"ב בארבעים השנים האחרונות. יחד עם זאת, לעניות דעתי הסיבה המעניינת ביותר להיסטריה הציבורית היא הפוטנציאל ההרסני הגלום באמירותיו של טראמפ עבור הסדר הפוליטי הקיים. כאשר הולכים אחורה, מגלים שפוליטיקה של גזענות הופיעה במספר צמתים בהיסטוריה האמריקאית. היא בדרך כלל הופנתה כלפי המיעוטים שזה מקרוב באו, תוך שהיא מייחסת להם מאפיינים שליליים אינהרנטיים.

בשני מקרים ספציפיים, ההישענות על השנאה לאותם מיעוטים הייתה זו שהובילה לשינויים סיסמיים במערכת הפוליטית בארה"ב. נראה כי אנשי הממסד בשתי המפלגות כנראה קראו את ספרי ההיסטוריה, וכי הם מבינים שעלייתו של טראמפ טומנת בחובה סכנה של ממש לסדר הקיים, ולמעמדם היציב שלהם.

כדי להבין כיצד פוליטיקה של שנאה וגזענות עשויה לטלטל את המערכת הפוליטית, נבחן במהירות את שני מקרים ההיסטוריים דנן.

"וזה שאינו יודע דבר" / השנאה לקתולים והשלכותיה


חרף העובדה שארה"ב מתיימרת לייצג סובלנות כלפי מיעוטים, לא ניתן להצביע על אף קבוצת מיעוט משמעותית החיה בקרבה, אשר לא סבלה מרדיפה פוליטית כזו או אחרת לאורך ההיסטוריה. הרבה לפני שהמקסיקנים והמוסלמים חשבו בכלל על הגירה לארה"ב, לפני שהיהודים התבססו בקהילות משמעותיות ביבשת החדשה ובטרם הסינים עלו על הכוונת, היו שם הקתולים. גם הם, בדיוק כמו כל הקבוצות שבאו אחריהם, טעמו את נחת זרוען של המרירות ושל השנאה. הסרט "כנופיות ניו יורק" בכיכובו של לאונרדו דיקפריו (בזמנו עדיין בלי אוסקר), עוסק בדיוק באותו עידן. בשנותיה הראשונות לא היו בארה"ב קהילות קתוליות גדולות, אך בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-19 היא חוותה גאות כלכלית מרשימה. עובדה זו, לצד רעב תפוחי האדמה הגדול שהתחולל באירלנד באותן שנים (The Irish Potato Famine), הביאו להגירה מסיבית של אירים בני הדת הקתולית לארה"ב.

השנאה כלפי הקתולים נבעה בראש ובראשונה מהגוון הפרוטסטנטי שאפיין את ארה"ב עוד מימיה הראשונים של ההתיישבות בצפון אמריקה. הבסיס למתח בין שני הפלגים הללו נעוץ בסוגיות תיאולוגיות. ישנם הבדלים תהומיים בין התשובות שכל צד מספק לשאלות כגון מהו מבנה הכנסייה הרצוי, האם ישנו "שכר ועונש" על מעשי האדם בימי חייו (אותם חווה נשמתו לאחר המוות) ועוד. מעבר לאותם חילוקי דעות, הרגישו פרוטסטנטים רבים שעבור הקתולים, נאמנות ממסדית לדת היא ראשונה במעלה ובחירתו של האינדיבידואל היא משנית. מסיבה זו, הם הרגישו שהתחזקות הכוחות הקתוליים בארה"ב מהווה איום על ערכי החירות האמריקאים. לחששות אלו היו גם תימוכין עדכניים: הכנסייה הקתולית התנגדה לתנועות המהפכניות ב"אביב העמים" באירופה (1848), ותמכה בהחזרת הממשלים השמרניים בחלק מהמדינות. די היה בעצם המחשבה על הנחלת שלטון ריכוזי ללא חופש ביטוי או התקהלות, בכדי להעביר חלחלה בקרב אמריקאים רבים. האפשרות ששלטון ריכוזי שכזה יהיה בעל סממנים קתוליים רק הכפילה את החרדה.

המהגרים הקתולים זכו לבית חם במפלגה הדמוקרטית, אשר באותן שנים נטתה לתמיכה בעבדות אך התיימרה לעמוד לצד העניים (כדוגמת מהגרים). בצדו השני של המתרס עמדה המפלגה הוויגית (Whig Party), וזו הייתה לכאורה אמורה לספק את האופוזיציה לה השתוקקו שונאי הקתולים. אלא שלוויגים היו תכניות אחרות. לאחר שמפלגתם הפסידה את הבחירות של שנת 1852, ולאור העובדה שההגירה האירית הייתה כה מאסיבית, החליט מנהיג הוויגים ויליאם סיוארד לנסות לקרוץ לקתולים גם כן. שונאי הקתולים זעמו על ה"בגידה" של הוויגים והחלו לארגן לעצמם אלטרנטיבה. על מנת לשמור על סודיות, הם הורו זה לזה שלא להסגיר מידע אודות היוזמה. כאשר נשאלו האם ידוע להם על התארגנות אנטי-קתולית, הם נהגו להשיב שאינם יודעים דבר. כך מפלגתם קיבלה את השם "מפלגת אלו שאינם יודעים דבר" (The Know-Nothing Party, ובהמשך The American Party). בבחירות לקונגרס בשנת 1854 הם גזלו מהוויגים מושבים רבים ובהמשך הפכו לאלטרנטיבה היחידה לדמוקרטים במרבית מדינות הצפון. הדומיננטיות שלהם אמנם נמשכה שנים בודדות, אך היא הביאה לקריסת המפלגה הוויגית, אשר הייתה אחת משתי המפלגות הגדולות. על חורבות המפלגה הוויגית, קמה המפלגה הרפובליקנית כמה שנים מאוחר יותר.

כעת, אני מזמין אתכם לבצע את התרגיל הבא: קראו שוב את הפסקה לעיל והחליפו את הוויגים ברפובליקנים ואת האירים במקסיקנים. מתחיל להישמע מוכר לא?

בדומה לוויגים באמצע המאה ה-19, גם המפלגה הרפובליקנית של היום נאבקת על הרלוונטיות שלה. בבחירות ב-2008 וב-2012 הם הפסידו בפער גדול יחסית הן את הקול הפופולרי (Popular Vote), והן את מפת האלקטורים. בנוסף, דפוסי ההצבעה של השנים האחרונות מאיימים למנוע מהם חזרה לבית הלבן בשנים הקרובות. מסיבות אלו, המפלגה נאלצת להתפשר על חלק מעקרונותיה, כדוגמת הקשיחות בנושא ההגירה, כדי למשוך מיעוטים לקרבה. כוחות חיצוניים, כדוגמת "אלו שאינם יודעים דבר" דאז, ודונלד טראמפ כיום, ניזונים בדיוק מוויתורים שכאלה. ההבדל העיקרי בין שונאי הקתולים לטראמפ, הוא האופן בו השניים הגיעו למרכז הבמה הפוליטית. בניגוד לשונאי הקתולים דאז, טראמפ דווקא איננו מתנהל במחשכים. ייתכן שהפומביות שבה עלייתו מתנהלת צריכה להדאיג אף יותר את הממסד המפלגתי, שכן היא מעידה על נטייתם הברורה של ההמונים לכיוונו.

(Not so) Sweet Home Alabama / מאבקו של ג'ורג' וולאס בשחורים


"In Birmingham they love the governor,
BOO BOO BOO"

(Sweet Home Alabama, Lynyrd Skynyrd)

זוכרים שהשחלתי קודם מילה על כך שהמפלגה הדמוקרטית תמכה בעבדות? עבור חלקכם היה מדובר אולי בהפתעה גמורה, בעוד שאחרים כבר היו מודעים לכך, אבל זו המציאות: לדמוקרטים יש עבר אפל של גזענות כלפי שחורים. למעשה, המפלגה נותרה עוינת לאפרו-אמריקאים גם שנים רבות לאחר ביטול העבדות, ורק נשיאותו של פרנקלין דלאנו רוזוולט (1933-1945) סימנה היפוך במגמה. הכוחות הגזעניים במפלגה נותרו חזקים, והם נאבקו בעמיתיהם הנאורים באחת הסוגיות הבוערות ביותר בשנות ה-60 של המאה ה-20: ביטול ההפרדה הגזעית בין שחורים ולבנים בדרום. בראש הפלג האנטי-שחור של המפלגה עמד ג'ורג' וולאס, המושל האיקוני של מדינת אלבמה שהיה בעיני רבים "האיש הרע" של אותה תקופה.

וולאס היה בשר מבשרה של המפלגה הדמוקרטית. לראייה: הוא היה תומך נלהב של מדיניות הרווחה שהמפלגה עודדה מאז ימי רוזוולט. יחד עם זאת, התערערה הזדהותו המפלגתית לאחר שהנשיא הדמוקרטי לינדון ג'ונסון חוקק את "חוק זכויות האזרח" (1964) ואת "חוק זכויות ההצבעה" (1965), שני חוקים אשר שאפו להבטיח לשחורים שיוויון זכויות. חקיקה זו גרמה לוולאס להרגיש שהמפלגה חדלה מלייצג אותו ואת מדינות הדרום, ובשנת 1968 הוא הכריז על התמודדותו כעצמאי לנשיאות ארה"ב. מטרתו הייתה לצבור מספיק אלקטורים כדי להעביר את ההכרעה לקונגרס, ולדרוש המשך של ההפרדה הגזעית בדרום בתמורה לתמיכתו באחד מהמועמדים. באופן יחסי, הייתה מועמדותו של וולאס לאחת מהמוצלחות ביותר ל"מועמד שלישי" כלשהו בהיסטוריה האמריקאית. הוא זכה ב-13.5% מסך הקולות ובחמש מדינות דרומיות (אלבמה, ג'ורג'יה, מיסיסיפי, לואיזיאנה וארקנסו). יחד עם זאת, הוא לא עמד במשימה שהציב לעצמו וב-1972 חזר לקדם את עמדותיו הקיצוניות מתוך המפלגה הדמוקרטית.

ברמה המערכתית, היה התפקיד ששיחק וולאס בבחירות של 1968 לא פחות מהיסטורי. עד אותה תקופה, המפלגה הדמוקרטית ומדינות הדרום היו מעין "אחיות תאומות", אותן לא ניתן היה להפריד אחת מהשנייה. הקשר ביניהן התבסס לא רק על גזענות כלפי שחורים, אלא גם על נטייתה ההיסטורית של המפלגה לתמוך בחקלאים אל מול מדינות הצפון המתועשות. כאשר חתם ג'ונסון על "חוק זכויות האזרח", הוא ציין שהיה מודע לכך שהוא "שולח" את מדינות הדרום לחיק הרפובליקנים, אבל המציאות הייתה מורכבת יותר. לו וולאס לא היה מתמודד, סביר להניח שהדמוקרטים היו זוכים במדינות רבות בדרום ובנשיאות. וולאס סיפק למצביעי הדרום חלופה אידיאלית לדמוקרטים, ובמערכת הבחירות של 1972 הזהות המפלגתית שלהם נעשתה מטושטשת. מצביעי הדרום חזרו לסיבוב אחרון עם הדמוקרטים כאשר בחרו בג'ימי קארטר (מושל ג'ורג'יה הדרומית) בשנת 1976, ולאחר מכן עברו למפלגה הרפובליקנית ונשארו שם עד היום.

הדמיון בין וולאס לטראמפ הוא כמעט מטריף. בשני המקרים מדובר בפוליטיקאים פופוליסטים שלא בוחלים בהצהרות גזעניות ברורות. בהיבטים כלכליים, וולאס היה תומך נלהב של קידום תכניות רווחה ענפות, וטראמפ מתנגד ליוזמות הרפובליקניות לקצץ את אותן תכניות בדיוק. גם במדיניות החוץ קיימות בין השניים נקודות ממשק ברורות. כאשר וולאס התמודד לנשיאות ב-1968, הוא הציג עמדות יוניות במיוחד בכל הנוגע למלחמת וייטנאם. הוא טען שאם לא ייווכח לאחר היבחרו שניתן לנצח את המלחמה תוך 90 ימים, בכוונתו להסיג את כל החיילים האמריקאים מהמדינה. עמדה זו ממש "מתכתבת" עם עמדותיו של טראמפ בכל הנוגע למלחמת עיראק השנייה. טראמפ טען שהתנגד למלחמה כבר מנקודת הפתיחה, ואף האשים את בוש וצ'ייני בכך שידעו כי אין ברשות עיראק נשק להשמדה המונית, עוד בטרם הורו על הפלישה למדינה זו.

השוני העיקרי בין וולאס וטראמפ הוא נקודות הזינוק של השניים לעבר הנשיאות. לוולאס לא באמת היה סיכוי להיבחר לנשיא כמועמד כעצמאי, וגם ניסיונותיו לזכות במועמדות הדמוקרטית ב-1964, 1972 ו-1976 היו חסרי תוחלת. לעומתו, טראמפ מצליח לכבוש את לבבותיהם של מצביעים רבים בכל רחבי ארה"ב, ולא רק באזור גיאוגרפי אחד. יתרון זה מייצר לו אפשרות ריאלית לעמוד בראש אחת משתי המפלגות הגדולות. אני אמנם מעריך שהוא יפסיד להילארי בקרב ראש בראש, אך כל עוד רק אדם אחד (הילארי או כל אחד אחר) עומד בינו ובין הנשיאות, אסור לפסול את האפשרות שייבחר לנשיא.

מילה אחרונה לסיום: בסוף שנות ה-70 החליט ג'ורג' וולאס להכות על חטא. הוא הביע חרטה על תמיכתו בהפרדה הגזעית ועל יחסו לשחורים לאורך השנים. בשנת 1982 הוא נבחר לכהונתו האחרונה כמושל אלבמה, כאשר הוא זוכה לראשונה בתמיכה ניכרת מצד התושבים האפרו-אמריקאים במדינה. במהלך כהונה זו, הוא מינה מספר שיא של שחורים לתפקידי מפתח בממשל המדינתי, ונוהג זה זכה להמשכיות מצד כל המושלים של אלבמה מאז. המסקנה, מבחינתי לפחות, היא שאולי גם טראמפ עוד יזכה יום אחד "לראות את האור". 

רוצים לקבל עדכון בכל פעם שיוצא פוסט חדש?
הזינו את כתובת המייל שלכם בפינה הימנית העליונה של המסך ולחצו submit – והפילים והחמורים בדרך אליכם.

אהבתם את הפוסט?
אתם מוזמנים לשתף את הלינק, וללחוץ על כפתור ה-"G+1" (מתחת לכפתור ההרשמה).

פוסטים קודמים
"בום טראח, נפל תותח" - המוות שהפך את מערכת הבחירות לגורלית במיוחד
"הגנרל, הלוביסט והכומר" - מורה נבוכים למפלגה הרפובליקנית ולעלייתו של דונלד טראמפ
"יום שלישי את יודעת" - שאלות המפתח החשובות ביותר לקראת סופר טיוזדיי
"בחירתה של ניקי- מיהי האישה שיכולה להכריע את הפריימריז הרפובליקניים בדרום קרוליינה
"היום שאחרי הילארי- מהי תכנית ב' של המפלגה הדמוקרטית
"כולם שונאים את טד" - על המנצח הגדול באיווה שמטריף את שתי המפלגות
"ארבעת הלא כל כך מופלאים" - על ניו האמפשייר ומועמדי הממסד הרפובליקני
"Yes She Can?" - על הצרות של הילארי קלינטון
"בים בם תירס חם" - על הבחירות המקדימות של הרפובליקניים באיווה

יום שבת, 12 במרץ 2016

בום, טראח, נפל תותח / המוות שהפך את מערכת הבחירות לגורלית במיוחד




המפלגה הרפובליקנית נמצאת בפוסט טראומה. הסבירות לניצחון של דונלד טראמפ, אותו הכתרתי בשבוע שעבר כ"חאליסי" של הפריימריז הנוכחיים, ממשיכה להיות גבוהה. בשארית כוחותיהם, אנשי הממסד מתחילים לפזול לעבר טד קרוז, חרף השנאה האדירה שלהם כלפיו, אודותיה פירטתי בפוסט "כולם שונאים את טד". ייתכן שמבחינתם קרוז הוא "השטן שהם מכירים", או כפי שהפרשן דיוויד ברוקס מהניו יורק טיימס כינה אותו: "הטיטניק שהם מכירים". ביום שלישי הקרוב נדע סופית אם מרקו רוביו וג'ון קייסיק ממשיכים איתנו, או הולכים הביתה לאחר שלא יצליחו לנצח במדינותיהם. בעוד שבצד הדמוקרטי הילארי קלינטון מקרטעת אך נותרת יציבה, אצל הרפובליקנים הקפטן אוטוטו קופץ מהסיפון.

לאסון שחווה המפלגה הרפובליקנית יש שלושה מימדים של תסכול. המימד הראשון והקל בחומרתו (באופן יחסי כמובן), הוא העובדה שסיכוייהם לחזור לבית הלבן בינואר 2017 קטנים בכל יום שעובר. להערכת הפרשנים הבכירים, אליהם אני מצטרף בצינעה, גם טראמפ וגם קרוז יתקשו להיות תחרותיים מול הילארי. המימד השני לתסכול הרפובליקני הוא העובדה שהם נאלצים "להילחם על הלב" של המפלגה הרפובליקנית מול דונלד טראמפ. אודות נקודה זו הרחבתי בפוסט "הגנרל, הלוביסט והכומר" (למי שטרם הספיק לקוראו, אני ממליץ בחום לחזור ולהשלים). המימד השלישי הוא מותו של אנטונין סקאליה, שופט בית המשפט העליון השמרן, אשר הלך לעולמו בראשית חודש פברואר. מדובר באירוע חמור במיוחד עבור הרפובליקנים, שכן הוא מסכן את היתרון היחיד שהם החזיקו בכמעט 50 השנים האחרונות – הרוב השמרני בבית המשפט העליון בארה"ב (מעתה: "העליון").

הסבר קצר על העליון בארה"ב
העליון הוא הצלע השלישית בממשל האמריקאי, לצד הנשיאות והקונגרס. הוא מתכנס בהרכב של תשעה שופטים המחזיקים במינוי לכל החיים. ברגע שאחד מהם פורש או נפטר, הנשיא ממנה מועמד מטעמו והסנאט (הבית העליון בקונגרס), נדרש לאשר את המינוי ברוב של 60 מתוך 100 קולות לפחות. באופן שאינו ממש מפתיע, נשיאים ממנים שופטים שהשקפת עולמם עולה בקנה אחד עם זו שלהם.

לעליון האמריקאי יש כוח אדיר. כאשר מוגשים ערעורים בתיקים משפטיים אשר נידונו בבתי משפט נמוכים יותר, העליון רשאי לבחור באילו מהם הוא מעוניין לדון. מנקודה זו, החלטתו של העליון בתיק יכולה ליצור תקדים מחייב עבור ארה"ב כולה (אם הוא מעוניין בכך). אמנם אין בכוחו של העליון לחוקק חוקים, אבל הוא כן רשאי לפסול חוקים על ימין ועל שמאל בהקשת פטיש עץ אחת בלבד. חשוב לזכור שהחקיקה בארה"ב מסורבלת מאוד. כדי שחוק יעבור, עליו להחזיק ברוב גם בסנאט וגם בבית הנבחרים (שני בתי הקונגרס), ולבסוף עוד צריך שהנשיא לא יטיל עליו וטו. השלמת הליך זה נחשבת לקשה מאוד, במיוחד בזמנים בהם הקונגרס הינו לעומתי (הווה אומר, זמנים בהם לפחות אחד מהבתים נשלט על ידי המפלגה שאינה מפלגתו של הנשיא). הקלילות בה העליון מעצב מדיניות חוקתית לעומת הכבדות של מערכת החקיקה, מסבירה מדוע רבים גורסים שהעליון הוא הרשות החזקה ביותר בממשל בארה"ב.

להלן שתי דוגמאות למקרים בהם העליון שינה את המציאות מן הקצה אל הקצה. הדוגמה הראשונה היא תיק "בוש נגד גור" (Bush V. Gore) בשנת 2000. בבחירות בשנה זו, התגבשה מחלוקת סביב התוצאות במדינת פלורידה, אשר עמדה להכריע את המרוץ לנשיאות. אי סדרים ברורים במספר מחוזות במדינה הביאו את המועמד הדמוקרטי, אל גור, לדרוש ספירה מחדש של הקולות. ימים ספורים לאחר שהחלה הספירה, העליון הורה לבטלה. הוא טען ששיטות הספירה שהוחלו בכל אחד מהמחוזות לא היו זהות, וסירב לבחון יישום של שיטת ספירה אחידה. בכך, העליון הגיש את הניצחון בבחירות לידיו של בוש על מגש של כסף. מחקרים הוכיחו שספירה מחדש בכל רחבי המדינה הייתה מביאה לזכייתו של גור בפלורידה ובנשיאות כולה. הדוגמה השנייה הוא תיק Citizens United בשנת 2010. בתיק זה, ארגון לוביסטים בשם Citizens United ביקש להקרין סרט בגנותה של שרת החוץ דאז הילארי קלינטון לקראת בחירות אמצע הקדנציה. הבקשה נפסלה בבתי משפט נמוכים, שכן היא עמדה בניגוד לחוקים המגבילים הן את כמות הכסף שמותר לתאגידים להוציא בבחירות והן את התזמון שבו מותר להם לפרסם סרטי תעמולה (עד 60 יום לפני בחירות בלבד). ארגון הלוביסטים הנ"ל ערער על ההחלטה והעליון החליט לאשר את בקשתו ולפסול את החוקים המגבילים. בהחלטתו זו, קבע למעשה העליון שמעתה לא תהיינה כל הגבלות על כמות הכסף שתאגידים רשאים להוציא במסעות בחירות או על התזמון שבו הם מוציאים את הכסף.

בניגוד לנשיאות או לקונגרס, בעליון קל הרבה יותר לשמר מצב של רוב קולות (הנוטה לתפיסת עולמה של אחת משתי המפלגות), וזאת גם לאורך זמן. כך למשל, הרוב הנוכחי של השמרנים בעליון נשמר ברציפות מאז שנות ה-70 המוקדמות. הסיבה לכך היא שהשופטים המבוגרים משני צידי המתרס מתזמנים את פרישתם למועד שבו נמצא בבית הלבן נשיא מהמפלגה המועדפת עליהם, ובמקביל נשלט גם הסנאט על ידי אותה מפלגה. מסיבה זו, המקרים היחידים בהם יכולות לנוע אמות הספים בעליון הם מקרי מוות בלתי צפויים של שופטים, בדיוק כמו זה של סקאליה עכשיו.

מי היה אנטונין סקאליה
אנטונין סקאליה, אמריקאי ממוצא איטלקי שמונה על ידי רונלד רייגן לעליון בשנת 1986, היה סמל לשמרנות אידיאולוגית. על אף שהוא אינו השופט השמרן ביותר (השופט קלרנס תומאס שמרן ממנו), סקאליה תמיד בלט יותר מכל אחד אחר באגף הימני של העליון. פרשנותו לחוק נעשתה על פי גישת ה"אוריגנליזם" (Originalism). גישה זו דוגלת בפרשנות החוקה על פי כוונות מנסחיה באותה התקופה, אשר משתקפת בראש ובראשונה מלשון החוק. רבים ראו בו "גאון משפטי" אשר משכיל לבטא את עמדותיו בשפה רהוטה וצבעונית, ומיומנויות אלו בלטו במיוחד בדעות המיעוט שהוא ניסח. באותן דעות מיעוט, סקאליה נהג להשתלח בחבריו לספסל השופטים אשר חשבו אחרת ממנו, ואת הטיעונים מהם סלד יותר מכל נהג לכנות Applesauce (רסק תפוחים).

יריבתו האידיאולוגית המרה ביותר של סקאליה בעליון היא השופטת היהודייה הוותיקה רות' ביידר גינצבורג (המכונה על ידי הצעירים Notorious RBG). הם היו הפכים מושלמים בכל נושא על הקשת הפוליטית. הוא התנגד לחוקיותן של הפלות בעוד שהיא תמכה בהן, הוא צידד בפרקטיקות של שוק חופשי בעוד היא עמדה לצד איגודי עובדים, והרשימה הולכת ומתמשכת. לכאורה היה ניתן לצפות שהשניים לא יוכלו לשהות זה במחיצת זו יותר מדקות בודדות בלבד. מסיבה זו, התמונה הבאה הינה מפתיעה במיוחד בעיני רבים:





מסתבר שסקאליה וגינצבורג, על אף הריחוק האידיאולוגי האדיר ביניהם, היו Best Buds שנהגו לטייל ביחד ברחבי העולם. כאשר נשאל סקאליה בראיון הכיצד הדבר ייתכן, הוא השיב "אין בה דבר שאיני יכול שלא לאהוב, פרט לאופן שבו היא מפרשת את החוק". חברות זו, לצד הרושם החביב שסקאליה יצר בראיונות מצולמים, ממחישים במידה רבה את אישיותו הייחודית. הוא לחם כל חייו למען קידום ערכים ואידיאולוגיה, ולפעמים היה טרול אמיתי בכתביו המשפטיים, ובכל זאת הוא כיבד כל אדם באשר הוא ללא כל קשר לדעותיו ולעמדותיו.

משמעות המוות של סקאליה
עוד לפני מותו של סקאליה, החלה השליטה של השמרנים בעליון להתערער. ההרכב כלל ארבעה שופטים שמרנים (אנטונין סקאליה, קלרנס תומאס, סמואל אליטו וג'ון רוברטס), וארבעה שופטים ליברליים (סטיבן ברייר, רות' ביידר גינצבורג, סוניה סוטומאיור ואלנה קאגן). בתווך עמד השופט אנטוני קנדי, אשר נוהג לפסוק לעתים ביחד עם השמרנים ולעתים ביחד עם הליברלים ולכן נחשב ל"לשון המאזניים". ב-5 השנים האחרונות, החל גם נשיא העליון ג'ון רוברטס להתנדנד בהחלטותיו ולהצטרף לעתים לבלוק הליברלי. המרוויח הגדול ביותר של שינוי זה היה אובמה, שכן רוברטס היה השופט היחיד מהבלוק השמרן אשר סירב לפסול את חוק הבריאות שלו (כאשר אפילו השופט קנדי תמך בפסילה). בכך הציל למעשה השופט רוברטס את החוק. הרפובליקנים הרגישו נבגדים, אבל הם התנחמו בידיעה ששלושה שופטים (תומאס, אליטו וסקאליה) תמיד יעמדו לצדם. 

ואז נפטר סקאליה.

מיטץ' מק'קונל, מנהיג הרוב הרפובליקני בסנאט, לא חיכה שהגופה של סקאליה תתקרר. שעה תמימה לאחר שנפטר סקאליה, הודיע מק'קונל לתקשורת שאין בכוונת הסנאט אפילו לשקול מועמד מטעם אובמה לעליון, וכי רק הנשיא הבא יזכה להחליף את סקאליה. הודעה זו הייתה חסרת תקדים, שכן אובמה הוא נשיא נבחר שנותרו לו עוד 11 חודשים לכהונה. הכרזתו של מק'קונל היוותה מעין ניסיון "להישכב" על היתרון של הרפובליקנים בעליון. מבחינתו של מק'קונל, עדיף לעכב את ההחלפה עד אחרי הבחירות ולקוות שהרפובליקנים יזכו, ולא לאפשר לאובמה מינוי שלישי (אובמה כבר מינה את סוטומאיור וקאגן). אלא שהחלטתו של מק'קונל עלולה להסתבר בהמשך כחרב פיפיות. כיום, כאשר הסנאט נמצא בשליטתם של הרפובליקנים, היה אובמה נדרש למנות שופט הנחשב במרכז המפה הפוליטית, או אפילו עם נטייה לשמרנות, לו היה רוצה לזכות באישור הסנאט. יחד עם זאת, בבחירות הקרובות נמצא הרוב של הרפובליקנים בסנאט בסכנה. בהינתן שהילארי תזכה בנשיאות ושהסנאט יהפוך דמוקרטי, כלום לא יעצור בעדה מלמנות שופט/ת ליברליים מאוד. ייתכן שהחלטתו של מק'קונל הייתה נמהרת מדי, וכי בדיעבד יסתבר שהוא קבר במו ידיו את השליטה הרפובליקנית בעליון.

מותו של סקאליה והמרוץ לנשיאות
מותו של סקאליה זעזע לא רק את המערכת הפוליטית המכהנת אלא גם את המרוץ לנשיאות. בצד הדמוקרטי, סאנדרס וקלינטון מחו בנמרצות על הזלזול שהפגין מק'קונל באובמה והודיעו שימנו מועמדים ליברליים אם ייבחרו. בצד הרפובליקני, כל המועמדים תמכו בהחלטתו של מק'קונל. כעת נשאלת השאלה, כיצד זכיית מתמודד כזה או אחר במועמדות המפלגה הרפובליקנית תשפיע על תמונת המצב בעליון. לפני שנענה עליה, נבהיר כיצד תוצאות הבחירות הקרובות ישפיעו על המינוי:
  1. ניצחון רפובליקני בקרב על הנשיאות + שמירה של הרפובליקנים על הסנאט = מינוי שופט שמרן.
  2. ניצחון דמוקרטי בקרב על הנשיאות + שמירה של הרפובליקנים על הסנאט = מינוי שופט "מרכז".
  3. ניצחון דמוקרטי בקרב על הנשיאות + כיבוש הסנאט על ידי הדמוקרטים = מינוי שופט ליברלי.

כעת, נבחן בקצרה שתי אפשרויות סבירות: זכייה של טראמפ לעומת זכייה של קרוז במועמדות הרפובליקנית.

האפשרות הראשונה היא זכייה של טראמפ במועמדות. בעוד שבכל הנוגע לנשיאות אני מעריך ש"הדונלד" יפסיד להילארי, ההשפעה על הסנאט היא פחות טריוויאלית. מצד אחד, טראמפ פוגע בעיני רבים בתדמית המכובדת של הרפובליקנים. פגיעה זו עשויה לחלחל למועמדים לסנאט, גם אם הם יעשו מאמץ להתנער מטראמפ ומהרטוריקה שלו. התוצאה עשויה להיות הפסד שלהם ליריביהם הדמוקרטים. יחד עם זאת, ה"אפיל" של טראמפ עשוי להיות חזק במיוחד דווקא במדינות שבהן המרוצים לסנאט צפויים להיות צמודים (ויסקונסין, פנסילבניה, ניו האמפשייר ועוד). ייתכן שגם אם יפסיד את הנשיאות, האנרגיות שלו דווקא יחזקו את מועמדי הסנאט הרפובליקניים לאור העובדה שהוא מזוהה עם עובדי הצווארון הכחול. המשמעות: בחירה בטראמפ כמועמד עשויה למנוע אבדן של הסנאט, ובכך להגדיל את הסיכוי למינוי שופט שמרן או לפחות שופט מתון בעליון. מה יקרה אם טראמפ ייבחר לנשיאות? רק נזכיר שלפני כמה שנים טראמפ טען שאחותו מריאן, המשמשת כשופטת, יכולה להיות נהדרת בעליון. כיום, קרוז מנצל אמירה זו וטוען שמריאן טראמפ היא שופטת ליברלית שתומכת בהפלות. במקביל, טראמפ לא פסל את האפשרות שירצה למנותה אם ייבחר.

האפשרות השנייה היא זכייה של קרוז במועמדות. קרוז הוא קיצוני בכל הנוגע לנושאים כלכליים והוא מצהיר חדשות לבקרים כי יש לבטל לאלתר את רפורמת הבריאות של אובמה. הבעיה היא שבמדינות בהן המרוצים לסנאט צפויים להיות צמודים, לא צפויות דעות אלו לזכות בתמיכה. רבים באותן מדינות איבדו את עבודתם, והרפורמה היא הדבר היחיד שמבטיח להם גישה לשירותי הבריאות. במקביל, תשלום דמי האבטלה והעלאת שכר המינימום, אליהם קרוז מתנגד בתוקף, דווקא צפויים לסייע להם. קרוז יטען ש"השמרנים האמיתיים", אלו שבשנים האחרונות לא הצביעו לרפובליקנים כי הרגישו שהם רכרוכיים, יתמכו בו ויסחפו את המפלגה לניצחון גם בנשיאות וגם בסנאט. נייט סילבר, האנליסט הפוליטי הבולט ביותר בשנים האחרונות בארה"ב, קורא תיגר על טענה זו. סילבר אמנם מסכים שישנם "שמרנים הארד קור" אשר יצביעו רק לקרוז, אך טוען שהם ממוקמים במדינות שמרניות מלכתחילה, ולא במדינות אשר צפויות להכריע את תוצאות הבחירות לנשיאות ולסנאט. לפיכך, בחירה במועמד השמרן מכולם (קרוז) עשויה להביא באופן אירוני למינוי הליברלי ביותר בעליון.

כמובן שקיימים תסריטים נוספים אשר עשויים להשפיע באופן מהותי על מה שיקרה בעליון. בין היתר, ניתן לציין מינוי של מועמד רפובליקני ממסדי במקום טראמפ בוועידה (במקרה שהוא לא יצליח להשיג את הצירים הדרושים כדי לזכות במועמדות), או ניצחון בלתי צפוי של סאנדרס על הילארי בצד הדמוקרטי. דבר אחד בטוח: מערכת הבחירות הזו, אשר מלכתחילה הצטיינה בדרמה ונעדרה תקדימים היסטוריים של ממש, זכתה לאלמנט נוסף של גורליות לאור מותו של אנטונין סקאליה.


רוצים לקבל עדכון בכל פעם שיוצא פוסט חדש?
הזינו את כתובת המייל שלכם בפינה הימנית העליונה של המסך ולחצו submit – והפילים והחמורים בדרך אליכם.

אהבתם את הפוסט?
אתם מוזמנים לשתף את הלינק, וללחוץ על כפתור ה-"G+1"  (מתחת לכפתור ההרשמה).

פוסטים קודמים
"הגנרל, הלוביסט והכומר" - מורה נבוכים למפלגה הרפובליקנית ולעלייתו של דונלד טראמפ
"יום שלישי את יודעת" - שאלות המפתח החשובות ביותר לקראת סופר טיוזדיי
"בחירתה של ניקי- מיהי האישה שיכולה להכריע את הפריימריז הרפובליקניים בדרום קרוליינה
"היום שאחרי הילארי- מהי תכנית ב' של המפלגה הדמוקרטית
"כולם שונאים את טד" - על המנצח הגדול באיווה שמטריף את שתי המפלגות
"ארבעת הלא כל כך מופלאים" - על ניו האמפשייר ומועמדי הממסד הרפובליקני
"Yes She Can?" - על הצרות של הילארי קלינטון
"בים בם תירס חם" - על הבחירות המקדימות של הרפובליקניים באיווה

יום שישי, 4 במרץ 2016

הגנרל, הלוביסט והכומר / מורה נבוכים למפלגה הרפובליקנית ולעלייתו של דונלד טראמפ




בזמן האחרון שואלים אותי רבים, איך אני מסביר את הקלות שבה דונלד טראמפ מצליח לכבוש את לבבות מצביעי המפלגה הרפובליקנית. טראמפ לא בדיוק עונה על קריטריונים קלאסיים אשר נתפסים כחשובים למצביעים שמרנים. יתרה מכך, הוא מעולם לא נבחר לתפקיד ציבורי כלשהו בחייו, והבקיאות שלו במרבית הנושאים לוקה בחסר בלשון המעטה.

ההסבר שלי לבלגאן ששורר כרגע במפלגה הרפובליקנית נעוץ הרבה פחות באישיות של טראמפ והרבה יותר בתהליכים פנימיים שהמפלגה הזו חווה. רבים, וביניהם גם אני, מצביעים על "המיאוס מהממסד המפלגתי", אבל האמת היא שתשובה זו אינה מספרת את כל הסיפור. אם רוצים באמת להבין את פשר הפריימריז הנוכחיים, צריך לצלול פנימה, אל נבכי המפלגה הרפובליקנית. חשוב להכיר ברמה בסיסית את הקווים לדמותם של אנשי המפלגה ואת הדינמיקה ביניהם. לשם כך, אציע פרופיל פשוט למדי של שלושה טיפוסים נפוצים של רפובליקנים: הגנרל, הלוביסט והכומר.

בנקודה זו חשוב להבהיר: השמות שבחרתי לכל אחד מהטיפוסים אינם בהכרח מעידים על ההכשרה או על התארים הפורמליים שלהם. הווה אומר, שהגנרל אינו בהכרח גנרל, שהלוביסט אינו בהכרח לוביסט ושהכומר אינו בהכרח כומר. מדובר בכינויים שבחרתי אשר עולים בקנה אחד עם הרקע/השקפת העולם/האג'נדה של כל אחד מאותם אישים. אחרי שהבהרנו את הנקודה הזו, אפשר לגשת לעניין.

מיהו הגנרל?
הגנרל הוא איש צבא לשעבר, או אדם בעל רקע בגוף ממשלי-בטחוני כלשהו. מכל הנושאים הנידונים בפוליטיקה האמריקאית, מדיניות החוץ היא זו שמעסיקה אותו יותר מכל. הגנרל הוא מאמין גדול בעוצמתו של הצבא האמריקאי ובשימוש בצבא ככלי לעיצוב המציאות העולמית. יתרה מכך, הוא סבור שארה"ב מחויבת להשתמש בכוחה הצבאי באופן אקטיבי מתוקף היותה המעצמה החזקה בעולם. לא מן הנמנע שיש לו גם אינטרס כלכלי אישי לקדם מדיניות חוץ תוקפנית, אשר נובע מקשרים לתעשיות הצבאיות. מלחמה היא לא מילה גסה מבחינתו, והביטוי Boots on the Ground (מגפיים על הקרקע), שמשמעותו היא שליחת חיילים אמריקאים למדינה עוינת למשימות קרביות, אינו מעביר בו רטט.

בנושאים כלכליים, הגנרל מחזיק בדעות מתונות. מצד אחד, הוא אינו חסיד גדול של מעורבות ממשלתית בשוק. מצד שני, מישהו צריך לשלם על המלחמות שבהן הוא תומך (עיין ערך: מיסים). מכל שלושת הטיפוסים, הגנרל הוא הסבלן ביותר כלפי מיעוטים בחברה האמריקאית. הוא יודע שהם פטריוטים כי הם שירתו תחתיו, ובהזדמנות זו הוא גם נחשף לקשיים שהם נאלצים להתמודד עימם. רק אל תצפו ממנו לרחמים כלפי פורעי חוק, לא משנה כמה קשה סיפור החיים שלהם. מנישואים חד-מיניים הוא סולד, כיאה למצ'ואיסט. נושא ההגירה הבלתי חוקית מטריד אותו, בעיקר משיקולים ביטחוניים, אם כי הוא מבין את הצורך לפתור את הבעיה באופן פרגמטי. מקובל לחשוב שהגנרל הוא פרו-ישראלי, שכן הוא מזדהה עם ערכי החופש והלחימה בטרור. הנחה זו נכונה עד גבול מסוים. דווקא בגלל שמלחמותיו מערערות את המזרח התיכון, הגנרל תומך בהסכם שלום ישראלי-פלסטיני שיוכל לסייע בהחזרת היציבות לאזור.

דוגמה לגנרל מפורסם – ג'ון מק'קיין. אחד מהגנרלים המוכרים ביותר בארה"ב הוא ג'ון מק'קיין, הסנאטור הוותיק מאריזונה, אשר היה המועמד הרפובליקני לנשיאות בבחירות של 2008 והפסיד לאובמה. מק'קיין, אשר שימש כטייס בחייל הים האמריקאי, נפל בשבי במהלך מלחמת וייטנאם. לאור העובדה שאביו היה אדמירל חשוב, ניתנה לו האפשרות להשתחרר, אך הוא סירב לצאת מהשבי עד שאחרון החיילים שנישבו לפניו ישוחרר גם כן. גיבור אמריקאי אמיתי. מק'קיין היה אחד התומכים הנלהבים ביותר במלחמה בעיראק, ובאופן כללי הוא תומך במדיניות חוץ ניצית. יחד עם זאת, כמעט בכל נושא אחר הוא נחשב למחוקק מתון ביחס למפלגתו. בבחירות הקרובות הוא ינסה להיבחר מחדש לקדנציה שישית לאחר 30 שנים בסנאט האמריקאי.

מיהו הלוביסט?
הלוביסט הוא פוליטיקאי מסוגנן בעל קשרים חזקים עם הקהילה העסקית. הוא עוסק בראש ובראשונה בכלכלה, ואם להיות יותר ממוקדים - במאבק נגד המעורבות הממשלתית בכלכלה. העלאת המיסים היא האויב מספר אחת שלו. הגרעון הממשלתי הוא האויב מספר שתיים, והוא יהיה מוכן להילחם בו מלחמת חורמה, כל עוד הוא לא נדרש להיעזר בשירותיו של האויב מספר אחת. תכניות הרווחה מיותרות בעיניו. הוא רואה בהן סובסידיה שמועברת מהאנשים העובדים בארה"ב לעצלנים ולפרזיטים. בצירוף מקרים שהוא כביכול לא צפוי, אידיאולוגיה זו משרתת בעלי הון: מיליארדרים, מיליונרים ועובדי צווארון לבן בכירים. בראש רשימת העשירים המסתייעים בלוביסטים עומדים האחים צ'ארלס ודיוויד קוק, הניצבים בהתאמה במקומות 6 ו-7 ברשימת עשירי תבל.

הלוביסט אינו גזען, אבל יש לו מעט מאוד סבלנות לטענות המיעוטים בדבר אפליה ולקריאתם להעדפה מתקנת. מבחינתו, העניין פשוט מאוד: "מי שמתאמץ מצליח", והוא תמיד ימצא את האפרו-אמריקאי המוצלח ש"יוכיח" את התיזה שלו בעניין זה. הלוביסט מתנגד למלחמות, בעיקר כיוון שהן יקרות ושכספי המיסים של העשירים נדרשים כדי לממן אותן. דווקא בנושאים כמו נישואים חד-מיניים והפלות, הלוביסט הינו מתון ולפעמים אפילו תומך, שכן הוא חסיד של חירויות הפרט. גם בהגירה הוא מוכן לפשרות. אחרי הכל, המהגרים המקסיקניים מהווים כוח עבודה זול בהרבה מן האזרח אמריקאי. הסיוע הביטחוני לישראל הוא אולי הדבר היחיד שהוא מוכן להוציא עליו כסף ממשלתי בנדיבות, אבל גם הוא היה מעדיף לראות הסדר אזורי כלשהו. הסדר זה יסייע בהפחתת ההוצאות האמריקאיות על דברים כמו כיפת ברזל ושרביט קסמים, אשר מסובסדים באופן עקיף על ידי חבריו.

דוגמה ללוביסט מפורסם - גרובר נורקוויסט. לא חסרים לוביסטים שהם פוליטיקאים מכהנים, אבל האדם שמייצג את הטיפוס יותר מכל, הוא לוביסט במלוא מובן המילה. קוראים לו גרובר נורקוויסט והוא נשיא הארגון "אמריקאים למען רפורמות מיסוי". בעוד שבמרבית המדינות המערביות, הדיון על מיסים הוא פרגמטי וענייני, מבחינתו של נורקוויסט מדובר במלחמת בני אור ובני חושך. במהלך כהונתו הראשונה של אובמה, נורקוויסט הגה את "ההתחייבות להגנה על משלם המיסים", מסמך שכל פוליטיקאי שחותם עליו מתחייב לא לתמוך לעולם בהעלאת מיסים או בביטול פטורים ממס שתאגידים גדולים מקבלים. עד הבחירות ב-2012, חתמו על אמנה זו 238 מתוך 242 חברי קונגרס ו-41 מתוך 47 סנאטורים מטעם המפלגה הרפובליקנית.

מיהו הכומר?
הכומר היא אדם שהשקפותיו ועמדותיו הפוליטיות נקבעות בראש ובראשונה על ידי התנ"ך. אנחנו נמצא אותו פעם אחר בפעם במקומות בהם ערכי הדת מתנגשים עם תופעות יומיומיות. זה אומר שמעל הכל, נושאים כמו הפלות, נישואים חד-מיניים וריסון התפוצה של אמצעי מניעה נמצאים בראש מעייניו. בזמן שהאומה האמריקאית כולה מתקדמת בעמדותיה בנושאים הללו, הכומר מבקש להחזיר את הגלגל לאחור. חירויות הפרט אינן מעניינות אותו כהוא זה, ואין לו בעיה לקדם אפילו חוקים האוסרים על הומוסקסואליות כתופעה. דתיותו משתקפת גם בכל הנוגע למדיניות חוץ. הוא לא מחפש מלחמות באופן אקטיבי, אבל כאשר חייהם של נוצרים ברחבי העולם נמצאים בסכנה, הוא אינו לוקח שבויים.

מקובל לחשוב שהכומר גזען. הוא כנראה הרוויח את המוניטין הזה ביושר, שכן מנהיגי הקו קלאס קלאן לדורותיהם הגיעו מרקע דומה לשלו ובמחוזות רבים שהוא מייצג, החושך עדיין חוגג. יחד עם זאת, הכומר הממוצע כבר מזמן אינו שותף לדעות הללו. עם המיעוטים הקרובים לדת הוא מוצא את המשותף הרב ביותר. בנושאים כלכליים, הכומר יתייצב לשמאלו של הלוביסט ולפעמים אפילו לשמאלו של הגנרל. מתוקף היותו חנון ורחום, הוא מאמין שיש לדאוג לחלשים ולנדכאים ומבין שצדקה בלבד לא תספק את המזור הדרוש. כשמגיעים לסיוע לישראל, אין על הכומר. נשק, תרומות, סיוע דיפלומטי ותמיכה בבנייה בהתנחלויות – יש הכל, צריך רק לבקש. בדיונים אודות הגירה, המשפט "עניי עירך קודמים" הוא ביטוי המפתח אצלו. הכומר מאמין שהוא מסייע למעמדות הנמוכים בארה"ב למצוא עבודה בכך שהוא מונע כניסה של מהגרים בלתי חוקיים. יחד עם זאת, יש לו פינה חמה בלב לילדי המהגרים שכבר נולדו בארה"ב, והוא יתייחס אליהם כאל אמריקאים שווי זכויות.

דוגמה לכומר מפורסם – מייק האקבי. האקבי, מושל מדינת ארקנסו לשעבר ואיש דת בהכשרתו, הוא אחד הכמרים הדומיננטיים ביותר במפלגה הרפובליקנית כיום. ביוני האחרון, לאחר שביהמ"ש העליון האמריקאי הכיר בחוקיותם של נישואים חד-מיניים ברחבי ארה"ב, האקבי רתח מזעם. הוא הודיע שלעולם לא יקבל את ההחלטה ושמבחינתו היא אינה חוקתית. בנוסף טען האקבי, באחד מרגעיו הפחות אלגנטיים, שכאשר אובמה חותם על הסכם הגרעין עם איראן, הוא למעשה "שולח את היהודים אל דלתות התנורים". כמו כומר אמיתי, בנושאים כלכליים האקבי מאתגר את עמיתיו למפלגה. באחד מהעימותים בהם השתתף השנה, הבהיר האקבי שהוא מתנגד להעלאת גיל הפרישה (מדיניות קפיטליסטית מובהקת) וציין שמדובר בגלגול הגרעון על החלשים ביותר.

תולדות הסכסוך
בימיהם של הנשיאים רונלד רייגן וג'ורג' בוש האב, הגנרל, הלוביסט והכומר חיו בשלום תחת אותה קורת גג. הניצחון של ביל קלינטון בבחירות של 1992 שלח את שלושתם לספסלי האופוזיציה. תוך כדי שהמפלגה נערכה לשוב לשלטון, כל צד שאף להפוך לדומיננטי במפלגה.

"הגנרל שועט קדימה" / שנותיו של ג'ורג' בוש הבן
רבים לא יודעים זאת, אבל ג'ורג' בוש הבן הוא כומר, ולא גנרל. בפריימריז הרפובליקניים בשנת 2000 הוא הציג את עצמו כ"נוצרי שנולד מחדש" (מעין מקבילה נוצרית לחזרה בתשובה) והביס את נציג הגנרלים ג'ון מק'קיין בדרך לזכייה בנשיאות. הכל היה מוכן לקדנציה של כמרים, אבל אז אירע אסון התאומים. אש המלחמה בערה בעיניו של בוש, והגנרלים שסביבו (בעיקר סגן הנשיא דיק צ'ייני ושר ההגנה דונלד ראמספלד) ניצלו את ההזדמנות כדי לקדם את האג'נדה שלהם. כך קיבלנו את מלחמת עיראק השנייה.

מי שהתנגד למלחמה היו הלוביסטים, שכן היא הגדילה באופן ניכר את ההוצאות הממשלתיות, אך הם נאלצו למלא פיהם מים. באותה תקופה, התנגדות למדיניות של הגנרלים נחשבה ללא פטריוטית, במיוחד בתוך כותלי המפלגה הרפובליקנית. כדי לפצות אותם, קיצץ בוש מיסים – צעד שהיטיב בעיקר עם העשירים. יחד עם זאת, כיאה לכומר, הוא סירב להקטין במקביל את הוצאות הרווחה כיוון שלא רצה לפגוע בחלשים. כך יצא שהגרעון תפח עוד יותר, והלוביסטים ידעו היטב שידידיהם באחוזות הפאר יצטרכו בסופו של דבר לסייע בסגירתו. סיפור זה ממחיש במידה רבה מדוע נשיאותו של בוש הבן אינה פופולרית כיום בקרב הלוביסטים.

בדרך נס, ולמרות שמונה שנים מקרטעות של ממשל בוש, הצליחו הגנרלים להביא לבחירתו של ג'ון מק'קיין לרשות המועמדות הרפובליקנית בבחירות ב-2008. יחד עם זאת, ההפסד שלו לאובמה סימן את תחילת ההידרדרות של מעמד הגנרלים במפלגה הרפובליקנית, הידרדרות אשר נמשכת למעשה עד ימינו אנו.

"עלייתו ונפילתו של הלוביסט" / האופוזיציה בשנות אובמה
לאחר בחירתו של אובמה, כל התנאים היו בשלים להשתלטות של הלוביסטים על המפלגה הרפובליקנית. החוב האמריקאי הרקיע שחקים, הנשיא הדמוקרט קידם רפורמת בריאות רחמנא ליצלן, ומצביעי המפלגה הרגישו שמגיע להם צ'אנס. שגשוג התנועה העממית "מסיבת התה", אשר נוסדה בראש ובראשונה על מנת להכשיל כל ניסיון להרחיב מיסוי או רווחה, היא עדות לכך. לאורך כל שנות כהונתו, עיקר ההתכתשויות של אובמה עם הרפובליקנים היו על רקע הנושאים הכלכליים, וזו תוצאה ישירה של הדומיננטיות של הלוביסטים. את עליונותם על פני הגנרלים, הפגינו הלוביסטים במהלך הדיונים על תקיפה אמריקאית בסוריה. אם בימיו של בוש לא הייתה שאלה בכלל באשר למוכנות המפלגה לתקיפה, בשנות אובמה רק הגנרלים תמכו במהלך, בעוד ששאר המפלגה התנגדה לה וטרפדה אותה. גם הכמרים נדחקו לפינה על ידי הלוביסטים. בבחירות 2012, כאשר המועמדים לסנאט טוד אקין וריצ'ארד מורדוק הביעו עמדות קיצוניות בכל הנוגע להפלות, המפלגה התנערה מהם, ובכך היא תרמה במידה רבה להפסדים שלהם.

מעמדם של הלוביסטים מתחיל להישחק לאחר ההפסד של הנציג מטעמם, מיט רומני, לנשיא אובמה בבחירות בשנת 2012. העדות הראשונה לכך היא העובדה שמיד לאחר הבחירות, הסכימה המפלגה הרפובליקנית להעלאת מיסים, צעד שרק שנה לפני כן לא היה מתקבל על הדעת. בהמשך, התבדו נבואות הזעם שלהם בדבר קריסת הכלכלה עקב מדיניותו של אובמה. אחוז האבטלה ירד באופן דרסטי, הגרעון בתקציב צומצם באופן משמעותי ומספר האזרחים המבוטחים בביטוח בריאות עלה פלאים בזכות הרפורמה. כאשר טענות הלוביסטים והמציאות החלו לנוע בכיוונים שונים, החלה גם השליטה שלהם במפלגה להתרופף. בפריימריז הנוכחיים, בניגוד לאלו שהתקיימו לפני ארבע שנים, הם לא הצליחו לייצר קונצנזוס סביב אף אחד מהמועמדים המזוהים עמם (עיין ערך: מועמדי הממסד).

עידן טראמפ / בחירות 2016

טראמפ אינו גנרל. הוא האשים את בוש הבן באחריות לאסון התאומים, הוא קוטל את המלחמה בעיראק בכל הזדמנות ולאחרונה הוא אף טען שממשל בוש ידע מראש שאין לסאדאם חוסיין נשק להשמדה המונית. באחד מרגעיו היותר זכורים בקמפיין הנוכחי, כאשר השיב לשאלת עיתונאי, טען טראמפ שג'ון מק'קיין אינו גיבור מלחמה. כאשר עיתונאי הקשה עליו, אמר טראמפ "תשמע, הוא גיבור מלחמה כיוון שנפל בשבי. אני מעדיף אנשים שלא נפלו בשבי מלכתחילה". אמירותיו הבומבסטיות בדבר "חיזוק הצבא" וחיסול דאע"ש הן בסך הכל מסווה. כאשר יורדים לפרטים, מצטיירת דמות של מנהיג שאינו מתכוון לסבך את ארה"ב בסכסוכים צבאיים נוספים, לא בשונה מהנשיא אובמה. המלחמות היחידות שהוא מבטיח בשלב זה הן מלחמות סחר עם סין ויפן.

בנוסף, טראמפ גם אינו לוביסט. בכל הזדמנות שיש לו, טראמפ תוקף את יריביו למרוץ על רקע העובדה שהם מקבלים תרומות ממיליונרים ומקבוצות אינטרס. הוא אף קובע שלאור אותן תרומות, אין ביכולתם לייצג נאמנה את הציבור. אם מקשיבים בזהירות לרגעים המעטים שבהם הוא מדבר על מדיניות, מתקבלת משנה כלכלית שמאלנית למדי. ראשית, הוא ציין שלא תהיה לו בעיה להעלות מיסים על אנשים שמשתכרים כמוהו. שנית, בכל פעם ששואלים אותו כיצד בכוונתו לנהוג בחוק הבריאות של אובמה, הוא תמיד משיב ש"אסור לנו להגיע למצב בו זקנים מתים ברחובות", רמז לכך שבכוונתו לשמר את החוק במתכונת כלשהי. בראיון לרשת CNN, הוא טען שהוא אוהב את העובדה שהחוק מחייב את האזרחים האמריקאים לרכוש ביטוח בריאות (The Individual Mandate). רכיב זה בחוק הוא by far החלק השנוא על הלוביסטים יותר מכל.

לבסוף, טראמפ אינו כומר. עד לפני כמה שנים, טראמפ היה תומך נלהב של הפלות, אפילו במקרים של הריונות מתקדמים ("לידה מוקדמת"). מיד לאחר שהכריז על כוונתו להתמודד לנשיאות, סיפר טראמפ את המעשייה הבאה: לפני 20 שנים, זוג חברים שלו התלבט האם לבצע הפלה. הם החליטו שלא לעשות זאת, ולאחרונה הוא פגש בהם ובבנם. הבן השאיר רושם כה עמוק על טראמפ, עד שהפגישה זעזעה את תפיסת עולמו וגרמה לו להתנגד להפלות. אם קניתם את הסיפור הזה, שימחתם אותי מאוד, משום שיש לי מכונית יד שנייה במחיר מציאה שמתאימה במיוחד עבורכם. גם עמדותיו העדכניות, לפיהן הוא תומך בהפלות רק במקרים של אונס וגילוי עריות, הן על "הגבול השמאלי" המקובל במפלגה הרפובליקנית. אמביוולנטיות זו מאפיינת את עמדותיו גם בנושאים חברתיים נוספים.


החודשים שקדמו להכרזתו של טראמפ על ריצתו לנשיאות סימנו את שיא המשבר הפנימי במפלגה הרפובליקנית. המחלוקת בין שלושת הפלגים התעצמה, וכל צד משך לכיוון המועדף עליו. בעודם מתקוטטים, הגיח טראמפ והחל מיד לעסוק בנושא אחד מרכזי: היחס לזרים. מזה ארבעים שנה טוענים אנשי המפלגה הרפובליקנית שהם אינם שונאים את מי שאינו לבן ונוצרי, ולכן הרטוריקה שלהם בהקשר זה הייתה מרוסנת ועדינה. מטרתם הייתה לקרוץ למיעוטים בארה"ב, אבל בדרך הם המאיסו על עצמם את מצביעי הבית הנוטים לקסנופוביה (שנאת זרים).

במונחים של "משחקי הכס", הגנרל הלוביסט והכומר הם הבתים שנלחמים בווסטרוז על כס הברזל. טראמפ הוא דאינריז (או בשמה העממי: חאליסי), אשר צפויה להגיח משום מקום ולכבוש את הממלכה. הדרקון של טראמפ הוא שנאת הזרים. בדיוק כפי שאף אחד לא יוכל לדרקונים של דאינריז בווסטרוז, כך הרפובליקנים אינם מצליחים להתחרות בטראמפ בדיונים על הגירה ועל היחס למוסלמים. לו היו מאוחדים, סביר להניח שמועמד בודד מטעמם היה לוקח את טראמפ בהליכה. בפועל, הם מפולגים כפי שמעולם לא היו במאה השנים האחרונות. אפילו היום, בעיצומו של פסטיבל "אנטי טראמפ", הם עדיין אינם מצליחים להתגבש סביב מועמד אלטרנטיבי.

לסיום, להלן התחזית: או שטראמפ זוכה במספיק צירים כדי לחמוק מוועידה והופך לנציג הרפובליקנים, או שהוא נדחק על ידי הרפובליקנים בוועידה ורץ כעצמאי. בשני המקרים, הילארי מנצחת ונבחרת לנשיאות.

"הגנרל, הלוביסט והכומר" הגיעו ל"לונדון את קירשנבאום"! מוזמנים לצפות בראיון שלי בתכנית בלינק הבא (דקה 18:01):

http://lnk.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1179031

עוד לא הצטרפתם אלינו הפייסבוק? כנראה שאתם חלק מהממסד...
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של הבלוג, "בחירות בארה"ב 2016", ותוכלו לקבל עדכונים על כל פוסט שמתפרסם, או על חומרים מרתקים נוספים הקשורים לבחירות.


כמו כן, אתם מוזמנים לעקוב אחריי בטוויטר, @yiftachdayan, ולקבל את העדכונים משם.

אהבתם את הפוסט?
אתם מוזמנים לשתף אותו בפייסבוק או בטוויטר J



פוסטים חדשים
"הסגן של בר כוכבא" - בורסת המועמדים לסגנות נמצאת על סף פיצוץ
"מכה מתחת לחגורה" - מיהן המדינות אשר צפויות להכריע את הבחירות הכלליות
"הסקסופון בכה מאוד- תמיכתם של האפרו-אמריקאים בקלינטונים נמצאת בסכנה
"מתקפת הזומבים" - הקרב על הוועידה הרפובליקנית יוצא לדרך
"היסטוריה של אלימות- מהיכן שואב טראמפ השראה לפוליטיקה הגזענית שלו
"בום טראח, נפל תותח" - המוות שהפך את מערכת הבחירות לגורלית במיוחד

פוסטים קודמים
"יום שלישי את יודעת" - שאלות המפתח החשובות ביותר לקראת סופר טיוזדיי
"בחירתה של ניקי- מיהי האישה שיכולה להכריע את הפריימריז הרפובליקניים בדרום קרוליינה
"היום שאחרי הילארי- מהי תכנית ב' של המפלגה הדמוקרטית
"כולם שונאים את טד" - על המנצח הגדול באיווה שמטריף את שתי המפלגות
"ארבעת הלא כל כך מופלאים" - על ניו האמפשייר ומועמדי הממסד הרפובליקני
"Yes She Can?" - על הצרות של הילארי קלינטון
"בים בם תירס חם" - על הבחירות המקדימות של הרפובליקניים באיווה

כל סגן ביג'י יומו   /   מחשבות לאחר הצפייה בסרט "וייס" על דיק צ'ייני מחר (יום ה', 10.1) יעל...