יום שבת, 27 באוגוסט 2016

מפלצות בע"מ / הבחירה ברע במיעוטו היא מורכבת מכפי שאולי נדמה




ביצירתו "האודיסאה", תיאר המשורר היווני הומרוס את מסעו של אודיסאוס, מלך העיר איתקה, בחזרה לביתו לאחר כיבוש העיר טרויה בידי היוונים. על פי היצירה, היה זה מסע רצוף אסונות, טרגדיות, ואירועים על-טבעיים. אודיסאוס התחיל אותו כאשר הוא מפקד על ספינה המאוישת על ידי מלחים חזקים, וסיים אותו בגפו, מצליח לשוב לעירו רק בחסדי האלים, לאחר שכל אנשיו קיפחו את חייהם בדרך (ספוילר! אבל היה לכם מאז המאה ה-8 לפנה"ס זמן לקרוא, אז אני סולח לעצמי).

אחד מהאירועים הזכורים ביותר מהיצירה הוא חציית מיצר מסינה, המפריד בין איטליה וסיציליה. אודיסאוס זכה לתדרוך, לפיו בעת חציית המיצר תמתנה לו שתי מפלצות אימתניות. בצד האיטלקי תמתין סקילה, מפלצת דמוית דרקון בעלת שישה ראשים. בצד הסיציליאני מחכה כַרִיבְּדיס, מערבולת ים סוערת המאיימת לשאוב את כל אשר נקרה בדרכה. המפלצות, כך הוסבר לו, ניצבות זו לצד זו, כך שכדי לחמוק מאחת, הכרחי להיתקל בשנייה.

אודיסאוס ניצב בפני דילמה. מצד אחד, בחירה בסקילה היא הכרה מראש באבדן של שישה אנשים, אשר לבטח ייטרפו על ידי ששת ראשיה. מצד שני, בחירה בכַריבְּדיס עשויה להביא לאבדן כולל, בהינתן שספינתו לא תצליח לחמוק מהמערבולת, או למצב אידיאלי, בו הוא וכל מלחיו שורדים את המעבר ללא כל פגע. אודיסאוס מחליט למזער נזקים, ובוחר בסקילה (מבלי לספר למלחיו אודותיה). ששת אנשיו הטובים ביותר נטרפו על ידה, בעוד שהוא ושאר אנשי הצוות שרדו את המעבר.

מה אתם הייתם עושים?
במובן מסוים, הבחירה בין סקילה וכַרִיבְּדיס היא מעין משל על הבחירות הנוכחיות בארה"ב. הציבור האמריקאי מתבקש לבחור בין שתי חלופות בעייתיות.

מצד אחד ניצבת הילארי קלינטון, מועמדת הסטטוס קוו. בחירה בה היא מעין הצבעת אמון במערכת הפוליטית הקיימת. למערכת זו יש תחלואות ידועות מראש: קשרי הון-שלטון ענפים, ניתוק מהמצוקות היום יומיות של האזרח הקטן, והשפעות בלתי רצויות של קבוצות אינטרס. כל אלה כמעט מובטחים במסגרת נשיאות של קלינטון, בדיוק כפי שאבדן ששת המלחים היה מובטח כאשר בחר אודיסאוס בסקילה. התזכורת האחרונה לכך היא פרשיית "מוסד קלינטון", ממנה עולה כי גורמים רבים אשר נפגשו עם קלינטון כאשר שימשה כשרת חוץ, תרמו לעמותת זכויות האדם של בעלה ביל. האשמות אלו מתווספות להאשמות מוקדמות יותר, לפיהן גם מדינות זרות תרמו לאותו מוסד.

מצד שני ניצב דונלד טראמפ, מועמד השינוי. העדפתו על פני קלינטון מבטאת אצל רבים את הרצון לרסק את המערכת כליל, ולהתחיל הכל מחדש. אלא שהמערכת, על כל מגרעותיה, היא מוכרת ואת נזקיה אפשר לשרוד. לעומתה, בחירה בטראמפ שקולה לבחירה בכַריבְּדיס: אתה יודע איך אתה נכנס, אבל אין לך מושג איך תצא, אם בכלל. איומים לעזוב את נאט"ו, הכרזות בדבר גירוש המוני של מהגרים (או שלא, או שכן, תלוי באיזה יום בשבוע), בלימת כניסת מהגרים מוסלמים ועוד. מעבר לפומפוזיות של הצעות אלו, יש להן מכנה משותף ברור – הן מעולם לא נוסו בעבר. ההשלכות שלהן, לא רק שעשויות להיות חמורות, הן גם עלולות להיות בלתי הפיכות.

כעת אני נכנס לנעליו של חיים הכט ושואל: "מה אתם הייתם עושים?" אבל לפני שאתם משיבים לי, רציתי להציג בפניכם שתי מערכות בחירות קודמות בהן ארה"ב נאלצה לבחור בין הישן לחדש, בין יציבות לבלגאן, בין סקילה לכַרִיבְּדיס.

שיחקו אותה מלוכלך, לפני שזה היה באופנה 


תשכחו כל מה שסיפרו לכם עד היום: מערכת הבחירות הכי דומה לזו שאנו חוזים בה כעת התקיימה "רק" לפני 188 שנים, אי שם בשנת 1828. בשעתו התמודדו הנשיא המכהן, ג'ון קווינסי אדאמס, ואנדרו ג'קסון (הם גם התמודדו ארבע שנים קודם לכן, אז ניצח אדאמס).

ההקבלה הראשונה בין הבחירות הללו והבחירות של היום היא האופי והרקע של המועמדים.

הדמיון בין ג'ון קווינסי אדאמס להילארי קלינטון הוא בלתי ניתן למחלוקת. בטרם נבחר לנשיאות ב-1824, אדאמס היה איש ממשל מנוסה אשר בדיוק כמו קלינטון, שימש כשר חוץ. בנוסף, גם לו הייתה קרבה משפחתית ראשונה לנשיא קודם. אביו, ג'ון אדאמס, היה הנשיא השני של ארה"ב, ועל כן הוא היה הראשון להיבחר לנשיאות לאחר שאביו שימש בתפקיד (לאב ולבן הבאים שיעשו זאת יהיה קטע עם מלחמות בעיראק). לבסוף, בדומה לקלינטון, גם אדאמס הואשם בקשרים לא לגיטימיים עם מדינות אחרות. חיית המחמד שלו הייתה תנין, אותו קיבל במתנה מהמרקיז דה לה פאייט הצרפתי. בנוסף, על פי שמועות שהפיץ מחנה ג'קסון, הוא סרסר בנשים צעירות עבור הצאר הרוסי.

בצד השני, אנדרו ג'קסון היה ללא ספק הדונלד טראמפ של המאה ה-19. הוא לא היה פוליטיקאי לפני שנבחר, ואת תהילתו הוא השיג כתוצאה מהצלחה בתחום עיסוקו הקודם, גנרל בצבא ארה"ב. הוא קומם עליו את האליטה, לרבות נשיאים קודמים אשר התנגדו לאדאמס, כמו תומאס ג'פרסון. הוא טען שהוא מתמודד כדי לייצג את "האדם הפשוט", כאשר בפועל הוא התכוון לגברים לבנים ממעמד נמוך. לבסוף, הסגנון שלו היה פופוליסטי, והוא חווה יחסי אהבה/שנאה עם השפה האנגלית. יום אחד, כאשר הוגשו לו מסמכים לאישור, הוא חתם עליהם באותיות OK. כוונתו הייתה ליצור ראשי תיבות למילים All Correct, ובאופן מופתי הוא עשה זאת עם שתי שגיאות כתיב. כך נולד הביטוי המפורסם.

ההקבלה השנייה בין שתי מערכות הבחירות נוגעת לאופי הקמפיין שבחרו המתמודדים לנהל ביניהם.

בניגוד למערכות הבחירות אשר קדמו לה, ב-1828 הצעות המדיניות כלל לא עמדו בבסיס הקמפיינים. במקום זאת, המועמדים עסקו אחד באופיו של היריב ובעיקר בפרטים שנויים במחלוקת מחייהם האישיים. במחנה אדאמס נטען שלג'קסון התזזיתי אין את הטמפרמנט הדרוש לתפקיד כה חשוב כמו נשיא ארה"ב (נשמע מוכר למישהו?). בנוסף, הקמפיין פרסם את העובדה שאשתו של ג'קסון, רייצ'ל, נישאה לו בטרם קיבלה אישור לגירושיה מבעלה הראשון, ועל כן השניים "נישאו בחטא". בתגובה, הפיץ מחנה ג'קסון סיפור שקרי על כך שאדאמס ואשתו חיו ביחד לפני שהם התחתנו (טאבו באותה תקופה) ושאדאמס עסק בהימורים בעת ששימש כנשיא.

האמריקאים בחרו בכַריבְּדיס – הם הלכו על אנדרו ג'קסון. האם זה השתלם להם?

קיים פער עצום בין התודעה שנוצרה סביב ניצחונו של ג'קסון לבין נשיאותו בפועל. תודעתית, הייתה הבחירה בו סמל להרחבתה ולחיזוקה של הדמוקרטיה בארה"ב, והוכחה לכך שגם אנשים ממעמד נמוך כמוהו, אשר מוכנים להילחם עבור אלה שלא נולדו לחיים של עושר, יכולים להחזיק במשרה שעד אז הייתה רק בידי אריסטוקרטים. לעומת זאת, נשיאותו בפועל הייתה קטסטרופלית למדי.

ראשית, ג'קסון נהג בברוטליות במתיישבים הילידים. בשנת 1830 הוא העביר את "חוק הסרת האינדיאנים" (The Indian Removal Act). החוק הפקיע מהשבטים בדרום מזרח ארה"ב את אדמותיהם, והעביר אותם בטרנספר למערב היבשת. המעבר בוצע בחורף שבין 1838 ל-1839, ובמסגרתו קפאו למוות כ-4,500 בני שבט הצ'ירוקי (כרבע מבני השבט). הדרך בה הם הוצעדו מכונה כיום "שביל הדמעות" (Trail of Tears). המהלך הינו אחת מהסיבות לכך שרבים מהמתיישבים הילידים בארה"ב מסרבים עד היום להשתמש בשטר 20 הדולרים, עליו מתנוססים פניו של ג'קסון.


שנית, ג'קסון החליט לבטל את הבנק המרכזי של ארה"ב, ולהעביר את סמכויות הדפסת הכסף ואת המימון לבנקים קטנים בכל רחבי ארה"ב. הסיבה לכך הייתה חששו שמוסד זה יממן את הקמפיין של מתנגדיו כאשר יתמודד לקדנציה שנייה לנשיאות. באופן לא מפתיע, התוצאה הייתה אינפלציה גואה. הבנקים הקטנים הדפיסו בחדווה שטרות רבים, ותוך ארבע שנים עלה סך הכסף בכלכלה מ-10 מיליון ל-149 מיליון. התפתחות זו הובילה למשבר כלכלי עמוק אשר שרר במשק עד שנת 1843 (הרבה אחרי שג'קסון סיים את תפקידו). הבנק המרכזי הושב על כנו רק בשנת 1907.

פרסומת פצצה

האמריקאים לא תמיד העדיפו את מועמד השינוי על מועמד הסטטוס קוו. דוגמא בולטת לכך הן הבחירות של 1964, אשר התקיימו קצת פחות משנה אחרי רצח הנשיא ג'ון קנדי. בצד הדמוקרטי עמד לינדון ג'ונסון, סגנו של קנדי, אשר הושבע לנשיאות לאחר הרצח. בצד הרפובליקני ניצב מועמד אולטרה שמרן – בארי גולדווטר.

בין הילארי קלינטון כיום ולינדון ג'ונסון ב-1964 עוברים מספר קווים מחברים. שניהם הגיעו למועמדות לנשיאות כפוליטיקאים מנוסים. קלינטון הייתה אשת נשיא מעורבת במיוחד בפוליטיקה, סנאטורית מטעם מדינת ניו יורק ושרת חוץ. ג'ונסון כאמור נבחר לסגנות הנשיאות ב-1960, ועוד קודם לכן הוא כיהן בקונגרס במשך 23 שנים – 12 שנים כחבר קונגרס ו-11 שנים כסנאטור מטעם מדינת טקסס.

משמעותית יותר היא העובדה שגם קלינטון וגם ג'ונסון ניחנו בסגנון כוחני. בשנת 2014 פרסמה רשת התקשורת פוליטיקו ידיעה לפיה שלאחר ההפסד בפריימריז ב-2008, גיבשה קלינטון מעין "רשימת קיל ביל". הרשימה הכילה את שמות כל הסנאטורים וחברי הקונגרס הדמוקרטיים, עם דירוג של 1 עד 7, כאשר 1 סימן את "הנאמנים ביותר", ו-7 סימן את "הבוגדניים ביותר".

קו פעולה זה, אשר נועד להלך אימים על אנשי המפלגה, שאב ככל הנראה השראה מג'ונסון. כנשיא, נהג ג'ונסון להיפגש פנים מול פנים עם גורמים אשר סירבו לשתף פעולה עם מהלכים שניסה לקדם. כשמחמאות, תמריצים והטבות לא הועילו, הוא נהג לעבור לאיומים. ממרום גובהו - 1.92 מטרים (שני רק ללינקולן שהתנשא ל-1.93 מטרים), היו הצהרותיו בדבר חיסול הקריירה הפוליטית של אלו שיתנגדו לו מרתיעות במיוחד. טקטיקה זו זכתה לכינוי "טיפול ג'ונסון" (The Johnson Treatment).

בצד השני של המתרס, הדמיון הוא חלקי. בניגוד לטראמפ, גולדווטר היה פוליטיקאי מכהן (שימש כסנאטור מטעם מדינת אריזונה). בנוסף, בעוד שטראמפ הוא פופוליסט, גולדווטר היה שמרן אידיאולוגי מובהק. במובן הזה, הוא יותר דומה לטד קרוז, יריבו של טראמפ בפריימריז.

אך יחד עם זאת, ובדומה לטראמפ, גולדווטר לא באמת השתייך לממסד הרפובליקני, והוא הימם את כולם כאשר גבר בפריימריז על פייבוריטים כמו מושל ניו יורק נלסון רוקפלר ומושל מישיגן ג'ורג' רומני (אבא של מיט). בנוסף, גם הוא היה ידוע באמירות אקסצנטריות ושנויות במחלוקת. הוא "ירה בתוך הנגמ"ש" כאשר כינה ב-1960 את הנשיא הרפובליקני דוויט אייזנהאואר "ניו דיל של הכל בדולר". שנה מאוחר יותר, הוא ציין שלעתים הוא חש צער על כך שלא ניתן לנסר את החוף המזרחי של ארה"ב (בו מתגוררת האליטה הליברלית) ולתת לו לצוף אל עבר האוקיאנוס.

באותה מערכת בחירות, שמו להם הדמוקרטים למטרה להפוך את חוסר שיקול הדעת של גולדווטר לנושא החשוב ביותר. במהלך הקמפיין, הפגין גולדווטר נכונות להשתמש בנשק גרעיני במגוון תרחישים. בתגובה, ניסה ג'ונסון להציג את גולדווטר כמשוגע אשר עלול ללחוץ על הכפתור ולגרור את ארה"ב למלחמת גרעין עם ברה"מ.

כאשר מטה גולדווטר פרסם את הסיסמא: "In your heart, you know he's right", הגיב מטה ג'ונסון עם הסיסמא: "But in your guts, you know he's nuts". לאחר מכן הגיע "תשדיר החרצית", בו קולה של ילדה קטנה הסופרת את עלי פרח החרצית מתחלף בקול גבר הסופר לאחור, ואז פטרייה גרעינית וקול פיצוץ הולמים את המסך:


האמריקאים בחרו בסקילה – הם הלכו עם לינדון ג'ונסון. האם זה השתלם להם?

במובנים מסוימים, הנשיאות של ג'ונסון הייתה החשובה ביותר במאה ה-20 אחרי זו של פרנקלין רוזוולט. שורת חקיקות שקידם, אשר כונתה "החברה הגדולה" (The Great Society), שינתה ללא היכר את המציאות הפוליטית בארה"ב. עוד לפני הבחירות של 1964, העביר ג'ונסון את חוק זכויות האזרח, אשר שם קץ לסגרגציה בין השחורים והלבנים בדרום. לאחר הבחירות, הוא חתם על חוק זכויות ההצבעה, אשר הפך לבלתי חוקיות פרקטיקות של מדינות הדרום שתכליתן הייתה מניעת הצבעה של שחורים. לבסוף, ג'ונסון הרחיב באופן ניכר את מדיניות הרווחה, כאשר משמעותיות ביותר היו תוכניות אשר העניקו ביטוח רפואי לאוכלוסיות ספציפיות: MEDICARE לקשישים ו-MEDICAID לעניים.

אבל על כל הישגיו של ג'ונסון מעיב כתם שחור והוא מלחמת וייטנאם. בימיו, הוסלמה משמעותית המעורבות האמריקאית בווייטנאם, מעורבות אשר החלה בתקופת קנדי. מטרתה הייתה לסייע לממשלה הלאומנית בדרום וייטנאם לגבור במלחמתה על הממשלה הקומוניסטית בצפון ועל מחתרת הוייטקונג אשר פעלה בדרום בלוחמת גרילה. כמעט 60,000 חיילים אמריקאים נהרגו במלחמה זו, בה הייתה ארה"ב שותפה פעילה עד אוגוסט 1973. על אף שגם ניקסון, מחליפו של ג'ונסון, המשיך את מדיניותו בקדנציה הראשונה שלו, בדברי הימים של הפוליטיקה האמריקאית, המלחמה תיזכר לעד כ"מלחמתו של ג'ונסון".



מדוע תמך ג'ונסון במלחמה? הסברים רבים לשאלה זו מצביעים על כך שג'ונסון הגיע מטקסס, מדינה בה תעשיות הנשק היו דומיננטיות במיוחד, ושהוא היה בקשרים ענפים עם ראשי תעשיות אלו. מלחמת וייטנאם הייתה כשמן בעצמותיהן של אותן תעשיות. הממשל האמריקאי צרך את מוצריהן בכמויות אדירות, לאורך כל שנות מלחמת וייטנאם. בנוסף, מדינות אחרות בעולם זכו להתרשם מביצועי הנשק בזמן המלחמה, ועל כן גם ייצוא הנשק האמריקאי זינק בשנות המלחמה ולאחריה.

לא תמיד יש תשובה נכונה
אם כן, מה מלמדת אותנו ההיסטוריה? כיצד היא יכולה לסייע לאזרחי ארה"ב אשר נדרשים לבחור בין סטטוס קוו ושינוי קיצוני? מיהי הגרועה מבין השתיים, סקילה או כַרִיבְּדיס?

נשיאותו של אנדרו ג'קסון היא צופר התרעה לאלו החושבים שהבחירה בכַריבְּדיס היא העדיפה. היא מזכירה לנו שקל להתמסר לתסריטים בהם הספינה צולחת את המערבולת ומפליגה בבטחה להמשך דרכה, תוך התעלמות מההשלכות הרות הגורל של היסחפות. היא מדגישה בפנינו שסטטוס קוו, כמו למשל הבנק הפדרלי של ארה"ב, מתגבש לא רק בגלל קשרי הון-שלטון אלא גם כדי להקנות יציבות ולהתמודד עם אתגרים אדירים, ושכאשר בועטים בסטטוס קוו בעיטת בננה, האתגרים נעשים קשים מנשוא.

לעומת זאת, שנותיו של לינדון ג'ונסון הן קיתונות של צוננים בפני אלו שחושבים לבחור בסקילה. הן מלמדות אותנו שגם בתוך גבולות הוודאות של הסטטוס קוו, תמיד קיים מימד של אי ודאות. אודיסאוס ידע שסקילה תטרוף שישה מאנשיו, אבל לא שיער בנפשו שהם יהיו ששת אנשיו הטובים ביותר. באופן דומה, היו רבים מודעים לקשריו של ג'ונסון עם קבוצות אינטרס, אבל לא האמינו שקשרים אלו יאפילו על האינטרס של יתר האוכלוסייה באופן כה מורבידי כמו במלחמת וייטנאם.

קשה להעריך עד כמה חמורות במציאות ההשלכות השליליות של הסטטוס קוו, כמו שחיתות וחוסר שקיפות. באופן דומה, קשה אולי אף יותר לאמוד באופן מדויק את ההשלכות של שינוי קיצוני, בעיקר כאשר הצעות המדיניות, כמו זו של טראמפ באשר לעזיבת נאט"ו, הן כאלה שלא נשקלו ברצינות ב-70 השנים האחרונות. התקשורת מתעלמת משני ההיבטים אלו, או מוציאה אותן מפרופורציה (תלוי את מי שואלים), והיא אינה מקור מהימן בעיני רבים.

לכולם ברור שהשנה עומדות לבחירה שתי חלופות רעות, אבל הן כה שונות זו מזו עד שקשה להשוות בין מגרעותיהן. כשטראמפ זורק לאוויר הצהרות בדבר ענישת נשים הרות שמבצעות הפלה, או מציין ברמיזה שאין זה נורא אם ארה"ב תכריז על חדלות פירעון, רבים מרגישים שאוטוטו הם נשאבים למערבולת של כַרִיבְּדיס. כשמתגלה שקלינטון עשתה שימוש במשרד החוץ לצרכים אישיים על בסיס קבוע, או שהסתירה מידע מסוכנויות הממשל, מלתעותיה של סקילה מורגשות מעבר לפינה, ומי יודע מי יהיו ששת המלחים שישלמו את המחיר היקר מכל.

הבחירה היא פחות ברורה מאליה מכפי שרבים מאיתנו אולי חושבים.


עדיין לא עשיתם לייק בפייסבוק? בקרוב תידרשו בעצמכם לבחור בין סקילה וכַריבְּדיס!
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של הבלוג, "בחירות בארה"ב 2016", ותוכלו לקבל עדכונים על כל פוסט שמתפרסם, או על חומרים מרתקים נוספים הקשורים לבחירות.

כמו כן, אתם מוזמנים לעקוב אחריי בטוויטר, @yiftachdayan, ולקבל את העדכונים משם.

אהבתם את הפוסט?
אתם מוזמנים לשתף אותו בפייסבוק או בטוויטר :)

פוסטים קודמים
"חייב לתפוס את כולם" - מועמדים לנשיאות הם לפעמים האויבים הכי גדולים של עצמם
"היהודים באים" - הם מעטים ונאנחים, אבל מכריעים באופן סדרתי מערכות בחירות בארה"ב
"זה הסנאט, טמבל!" - עזבו את טראמפ וקלינטון, האקשן האמיתי הוא כרגע במרוצים לסנאט
"בלוז ללובשי חיג'אב" - אודות המוסלמים בפוליטיקה האמריקאית והשפעתם  על הבחירות
"חמוריקו כצל מבקיע" - כיצד צריכה קלינטון לנהוג בסנדרס לקראת סיום הפריימריז
"פילים בתהלוכה" - מה יעלה בגורלה של המפלגה הרפובליקנית
"הסגן של בר כוכבא" - בורסת המועמדים לסגנות נמצאת על סף פיצוץ
"מכה מתחת לחגורה" - מיהן המדינות אשר צפויות להכריע את הבחירות הכלליות
"הסקסופון בכה מאוד- תמיכתם של האפרו-אמריקאים בקלינטונים נמצאת בסכנה
"מתקפת הזומבים" - הקרב על הוועידה הרפובליקנית יוצא לדרך
"היסטוריה של אלימות- מהיכן שואב טראמפ השראה לפוליטיקה הגזענית שלו
"בום טראח, נפל תותח" - המוות שהפך את מערכת הבחירות לגורלית במיוחד
"הגנרל, הלוביסט והכומר" - מורה נבוכים למפלגה הרפובליקנית ולעלייתו של דונלד טראמפ
"יום שלישי את יודעת" - שאלות המפתח החשובות ביותר לקראת סופר טיוזדיי
"בחירתה של ניקי- האישה שיכולה להכריע את הפריימריז הרפובליקניים בדרום קרוליינה
"היום שאחרי הילארי- מהי תכנית ב' של המפלגה הדמוקרטית
"כולם שונאים את טד" - על המנצח הגדול באיווה שמטריף את שתי המפלגות
"ארבעת הלא כל כך מופלאים" - על ניו האמפשייר ומועמדי הממסד הרפובליקני
"Yes She Can?" - על הצרות של הילארי קלינטון
"בים בם תירס חם" - על הבחירות המקדימות של הרפובליקניים באיווה 

יום שבת, 6 באוגוסט 2016

חייב לתפוס את כולם / מועמדים לנשיאות הם לפעמים האויבים הכי גדולים של עצמם




הפוקימונים משתלטים על הבלוג
הפוסט הזה ייפתח בווידוי כואב – קוראים לי יפתח ואני מכור לפוקימונים. לא לגמרי ברור איך זה קרה. בדרך כלל אני בחור אחראי שיודע לקחת דברים בפרופורציה. בכל זאת, מאז שהושק המשחק לסמארטפונים, ואחי הצעיר שכנע אותי להוריד אותו, לעתים אני מתקשה לזהות את עצמי במראה.

אני לא יודע אם זה החיבור הנוסטלגי לילדות, הטכנולוגיה החדשנית או הניידות שהמשחק דורש מהמשתמש, אבל אני פשוט מרותק לאפליקציה. זמן רומנטי עם אשתי הפך להיות ציד פוקימונים משותף בנמל ת"א. מחווה רומנטית הפכה להיות לקיחת המכשיר של האישה (לצד זה שלי כמובן), כדי ללכוד עבור שנינו את הפיקאצ'ו שניגלה לו מתחת לביתנו. עד כאן זה אולי נראה משעשע ואולי אפילו חמוד, אבל משם זה ממשיך ומפליג למחוזות הביזאר.

בעת המתנה לצד אשתי לתורנו לפגישה חשובה, כאשר הפקידה עמדה לקבל אותנו אך עדיין דיברה בטלפון, צצה לי המחשבה שאוכל ללכוד פוקימון מסוג "איווי" שהמתין מחוץ לסניף, ולשוב עד שהפקידה תסיים את השיחה. בלי לחשוב פעמיים, זינקתי מהכיסא כדי להביא אותו, רק כדי לשוב ולראות את מבע פניהן הסולד של אשתי ושל הפקידה. במקרה אחר, כאשר צעדתי עם צמד חברים טובים שלא ראיתי זמן רב, היו השניים בהלם כאשר הסתובבו לאחור, וראו שלפתע לא הייתי איתם. פוקימון מסוג "אברה" צץ לו בחצר הפנימית של אחד הבניינים, ואני דלקתי בעקבותיו, תוך שאני שוכח את עובדת היותי בחברתם. 


המכנה המשותף של מקרים מצערים אלו הוא תחושת הלגיטימציה שאפשרתי לעצמי. במובן מסוים ידעתי שלא מדובר בהתנהגות נורמטיבית, אבל העובדה שרציתי לתפוס את הפוקימונים גרמה לי להרגיש שלא יקרה שום דבר רע אם אעזוב הכל ואגש אליהם לרגע. במילים פשוטות, סבלתי מהיעדר שליטה עצמית. חסך זה גרם לפער בין האופן בו אני תפסתי את ההתנהגות שלי, לבין האופן בו תפסו אותה הסובבים. אומרים שמודעות לבעיה היא מחצית מהדרך לפתרון. אז אומרים.

זהירות, מוקשים!
אל קבוצת התמיכה לחסרי יכולת השליטה העצמית שאני מקים, ניתן לצרף מספר לא מבוטל של מועמדים לנשיאות ארה"ב. בראש הרשימה ניצב אחד, ד. טראמפ שמו, שרק לפני שבועיים הוביל בסקרים הלאומיים מול קלינטון, וכעת מתקשה לחצות את רף 40 אחוזי התמיכה בו.

לאורך ההיסטוריה, מועמדים רבים "שכחו את עצמם" בסיטואציות שונות, והסבו למועמדותם נזק בלתי הפיך. קצת קשה להאמין שאנשים אשר בוחרים להתמודד על משרת "מנהיג העולם החופשי", ומקיפים את עצמם ביועצי תקשורת ובמנהלי קמפיין, לא יעמידו את קו מחשבתם ואת כוונותיהם בפני ביקורת חיצונית לפני כל התבטאות שלהם בפומבי. הרי כל כך הרבה מונח על כף המאזניים, עד שמישנה זהירות על כל צעד ושעל לא רק שהיא מתבקשת – היא ממש כורח המציאות. בפועל, באותם מקרים אומללים דווקא ההיגיון הפנימי, הוא זה שמכתיב את ההתנהגות.

לפני שנמשיך מכאן - חשוב לי למקד ולהבהיר כיצד אני מגדיר חוסר שליטה עצמית. הנקודה החשובה ביותר היא שחוסר שליטה עצמית (ובאנגלית: Lack of self-control) הוא איננו סתם פליטת פה (באנגלית: Gaffe). לכאורה דומות השתיים בכך ששתיהן גורמות לדובר להצטייר באופן שלילי ומביך.

ההבדל הוא שפליטת פה נובעת בדרך כלל מחוסר מחשבה ברגע נתון. בפוליטיקה זה קורה לרוב כאשר הדובר משיב לשאלה. תחת הקטגוריה הזו, ניתן לדוגמה לשים את האמירה של שרה פיילין על שהיא "ניתן לראות את רוסיה מאלסקה". לעומתה, חוסר שליטה עצמית נובעת מנטייה אישיותית להתנהג באופן חריג בנסיבות מסוימות. בניגוד לפליטת פה, תגובות המאופיינות בחוסר שליטה עצמית הן במקרים רבים כאלה המתוכננות מראש. הדובר אינו מודע לעצמו, ואינו מבין שדבריו אינם צפויים להתפרש כפי שהוא מעוניין שהם יתפרשו, או שהם עלולים לגרום לתוצאה שלא צפה מראש. בעיניו תגובתו היא נורמלית לחלוטין.

יא עיוני, לא בוגד


בשנות ה-80 היה גרי הארט, הסנאטור הדמוקרטי ממדינת קולורדו, אחד מהפוליטיקאים הבולטים והמסקרנים ביותר בפוליטיקה האמריקאית. בפריימריז הדמוקרטיים לנשיאות בשנת 1988, הוא נחשב לפייבוריט לאחר פרישתו של המועמד הבולט ביותר, מושל ניו יורק מריו קואומו, ורבים האמינו שהוא נמצא במרחק נגיעה מהנשיאות.

במקביל להתמודדותו בפריימריז, ואף לפני כן, ניהל הארט מספר רומנים בעוד שהיה נשוי. עובדה זו טרם פורסמה עד אז לצד ראיות, אבל כלי תקשורת שונים החלו להיחשף לשמועות ולדווח אודותיהן לציבור. בראיונות רבים התנער הארט לחלוטין מההאשמות, וטען שיריביו עמדו מאחורי הפרסומים.

בחודש אפריל של שנת 1987, קיבלו כתבי עיתון ה"מיאמי הראלד" טיפ אנונימי שקרא להם לעקוב אחר שחקנית ודוגמנית צעירה בשם דונה רייס, אשר רכשה כרטיס טיסה ממיאמי לוושינגטון הבירה. הכתבים עקבו אחריה, וראו אותה נפגשת עם הארט בשעת ערב ומתלווה אליו לדירה בעיר. לטענת הכתבים, השניים בילו ביחד את הלילה. כשבוע לאחר מכן, העיתון פרסם כתבה אשר תיארה את מאורעות אותו ערב, וטען כי ישנה סבירות גבוהה כי השניים ניהלו רומן.

חשוב לשים לב לשני נתונים חשובים בהקשר של הסיפור הזה. ראשית, חרף הדיווח הסנסציוני, לא הייתה לעיתון הוכחה חותכת שהארט ניהל רומן עם רייס. שנית, סיקור חייהם האישיים של פוליטיקאים לא היה נהוג באותה תקופה, וסקרי דעת קהל שנערכו לאחר הפרסום העידו שהציבור חשב שהסיקור לא היה הולם או ראוי. הארט יכול היה להסתפק בהכחשה רפה ובאמירה כללית על כך שהחדירה לחייו הפרטיים היא אירוע חמור, אבל הוא הגיב להאשמות ולפרסומים הללו בפאניקה מוחלטת.

"אתם מוזמנים לעקוב אחרי, כלל לא אכפת לי. שימו עליי מעקבים, אני מבטיח שתהיו משועממים למדי", הוא אמר בראיון לניו יורק טיימס, ממש באותו יום בו התפרסמה הידיעה ב"מיאמי הראלד". האמירה נתפסה על ידי עיתונאים רבים כהתגרות, והם לקחו על עצמם את האתגר להוכיח את חוסר נאמנותו. בחלוף שבוע, לאחר שהוושינגטון פוסט איים לפרסם כתבה אודות רומן נוסף אחריו התחקה העיתון, פרש הארט מהמרוץ. כשלושה שבועות לאחר מכן, התפרסמה בצהובון "הנשיונל אנקווירר" תמונה של רייס ישובה על ברכיו של הארט.


מה שלא לגמרי ברור עד היום הוא מדוע אדם שיודע שיש לו נטיות בוגדניות "יזמין" את העיתונות לחפש את השלדים בארון שלו. הארט יטען מאוחר יותר שהאמירה נבעה מתוך תסכול, ולא מן הנמנע שהוא ניסה לשדר ביטחון בכדי לחזק את אמון הציבור בו. בכל מקרה, כיום ברור שאמירה זו שיחקה תפקיד מרכזי בקריסת הקמפיין הנשיאותי של הארט, אשר העדיף לשבור את הכלים מאשר להגיב במידתיות, ושילם את המחיר.

מת לצעוק


בשנת 2004, בעוד שהפופולריות של ג'ורג' בוש הבן החלה להתערער, החליט הארוורד דין, מושל מדינת ורמונט הפופולרי, להתמודד על המועמדות הדמוקרטית בכדי להדיח את הנשיא המכהן. בלב הקמפיין שלו עמדה התנגדותו הנחרצת לפלישת ארה"ב לעיראק.

דין היה מוכר הרבה פחות בזירה הלאומית מיריביו ג'ון קרי (שהיה הסנאטור ממסצ'וסטס), ג'ו ליברמן (שהיה המועמד של אל גור לסגנות בשנת 2000) ועוד. יחד עם זאת, סגנון נאום נלהב ופופוליסטי סייע לו לכבוש את לבבות המצביעים הצעירים. במקביל, חדשנות ויצירתיות אפשרו לו לגייס יותר כספים באינטרנט מכל קמפיין נשיאותי אשר קדם לו. ברבעון השני של שנת 2003, היה סך הסכומים שגייס דין גבוה בהרבה מאלה של יריביו, ובסקרים ראשוניים הוא הוביל בפערים משמעותיים.

אלא שלקראת הבחירות המקדימות באיווה, החל דין להתכתש עם המועמד דיק גפהארדט, חבר הקונגרס ממיזורי, שתפס באותה תקופה את המקום השני בסקרים. מבול של פרסומים שליליים שהפנו השניים זה כלפי זה הוביל לפגיעה בפופולריות של שניהם, והמנצח המפתיע באיווה היה דווקא ג'ון קרי, שחמק מתחת לרדאר בעת ששני המועמדים המובילים התקוטטו.

ההפסד באיווה היה רק תחילת הצרות של דין באותו ערב. הנאום שנשא דין בפני תומכיו לאחר פרסום התוצאות ייחקק בדברי הימים של הפוליטיקה האמריקאית כ"צעקת דין" (The Dean Scream). קחו דקה ותראו ממש עד סוף הקטע איך זה נראה (ובעיקר נשמע). מומלץ להרחיק ילדים מהמסך לפני הצפייה.


כלי התקשורת הסתערו על הנאום, ושידרו אותו פעם אחר פעם בכל מהדורות החדשות. התמונה שהצטיירה היא של אדם חמום מוח שאינו מצליח לשלוט במצב רוחו. עבור מקורביו לא היה מדובר בדבר שאינו בשגרה. ג'ו טריפי, מנהל הקמפיין של דין, העיד בדיעבד שלא אחת דין הפתיע והימם אותו בדברים שהוא בחר לומר ולעשות. בדומה לטראמפ, במקרים רבים היה זה גם חלק מהקסם של דין. הבוחרים (בעיקר הצעירים) ראו לנגד עיניהם מישהו שלא דיבר כמו פוליטיקאי טיפוסי, וזה היה מרענן מבחינתם. אבל "צעקת דין" הראתה גם את הצד השלילי של נטיות אלו, והקמפיין שלו לא השתקם ממנה.

מה בדיוק הלך שם? רבים, לרבות דין עצמו, לא ממש יודעים להסביר. ההתפרצות הזו הייתה ככל הנראה שילוב של שני גורמים. ראשית, דין התחיל את המרוץ כאנדרדוג והיה לו נוח בעמדה זו. הוא לא ציפה להפוך לפייבוריט, ולא לגמרי ידע כיצד היה ראוי להתנהל במעמדו החדש. במקור הוא קיווה להגיע למקום השלישי בבחירות המקדימות באיווה וזה גם מה שקרה בפועל. אלא שבמקום שתוצאה זו תיחשב להישג, היא הייתה לאכזבה בגלל העלייה המוקדמת של דין בסקרים. שנית, דין היה אופטימיסט חסר תקנה, והוא שם לעצמו ליעד להפוך את מפח הנפש שהוא ותומכיו חוו לאירוע מכונן. כאמור, מה שהתחיל כניסיון לעורר מוטיבציה בקרב התומכים, נפל כפרי בשל בידם של אלו שרצו לצייר את דין כקריזיונר.

לפני שממשיכים הלאה חשוב לציין כמה דברים. ראשית, היושבים באולם באותו ערב לא חוו את הצעקה כפי שצופי הטלוויזיה חוו אותה. להם היא נראתה נורמלית, בעיקר בהתחשב בעובדה שהאולם היה רועש במיוחד (נקודה שלא תועדה על ידי המצלמות). שנית, האופטימיות של דין אפשרה לו בהמשך לשקם את הקריירה האישית שלו. הוא נבחר לאחר הבחירות לתפקיד יו"ר המפלגה, ובוועידה האחרונה הוא הוכיח שהוא מסוגל "להכין מהלימונים לימונדה", כאשר שיחזר את הצעקה המפורסמת, הפעם כשקרא לקהל להצביע להילארי קלינטון, וזכה לתשואות:


אישי זה הכי אחי


וכך, באופן לא מפתיע, אנו מגיעים לדונלד טראמפ. כפי שראינו עד כה, המקור לחוסר השליטה העצמית של המועמד יכול להיות שונה בתכלית. גארי הארט לא ידע להתמודד עם לחצים. הארוורד דין לא ידע להתמודד עם כישלון. וטראמפ, כך נראה, אינו יודע להתמודד עם ביקורת.

טראמפ חייב לתפוס את כולם. כל מי שמטיל ספק ביכולת שלו להנהיג את ארה"ב, מפקפק בהישגיו העסקיים, או סתם לועג לסגנון העממי שלו – כל אלו יזכו למתקפת נגד חמורה פי חמש מזו שהפנו כלפיו. תגובותיו מתאפיינות בירידה לפסים אישיים, ככל הנראה מתוך תחושה שמתקפה חזיתית על הדובר עצמו תקטין אותו ותפחית בחשיבות הביקורת שלו. מעבר לכך, הביקורת של טראמפ תהיה במקרים רבים לא עניינית ובלתי מוצקה, ולא בהכרח תיתמך בראיות הנראות לעין.

כאשר לעג לו הקומיקאי ג'ון סטיוארט, קבע טראמפ שסטיוארט "אינו גאה במורשתו היהודית", שכן הוא אינו מזדהה באמצעות שם משפחתו מלידה - ליבוביץ'. כאשר הקשתה עליו מנחת פוקס ניוז מייגן קלי בשאלות הנוגעות ליחסו הבעייתי לכאורה כלפי נשים, השיב טראמפ יממה מאוחר יותר שקלי היא "אוברייטד" (זאת כמובן, לצד אותה אמירה מפורסמת על הדם הניגר מנקבי גופה של קלי).

סגנון זה של טראמפ לא שמור רק לאנשי תקשורת, אלא גם לעמיתיו בפוליטיקה. כאשר בן קארסון, יריבו בפריימריז, טען שטראמפ אינו מחובר לתנ"ך, קבע טראמפ שקארסון הוא בסך הכל "רופא סביר" (OK doctor). העובדה שקארסון היה המנתח הראשון בהיסטוריה שהפריד תאומים סיאמיים אשר נולדו מחוברים בראשם, לא הפריעה לטראמפ לחלק לעמיתו ציונים. באופן דומה, כאשר ספג ביקורת מהסנאטור הוותיק ג'ון מקיין, קבע טראמפ שמקיין "אינו גיבור מלחמה, משום שנפל בשבי, ואני אוהב אנשים שלא נפלו בשבי". תזכורת: מקיין המתין בשבי במשך חמש שנים וחצי, וסירב להשתחרר עד שהשתחררו יתר השבויים שהיו עמו, למרות שיכול היה להשתחרר בסמוך לנפילתו בשבי.


במרבית שלבי המרוץ, נטייה זו של טראמפ לא הייתה לו לרועץ אלא לעזר. רבים תיארו את הלוחמנות שהוא מציג כאשר הוא מגן על עצמו כתכונה חיובית, אשר מרמזת על המחויבות שתהיה לו כלפי האומה כולה בתור נשיא. אף אדם בר דעת לא יוכל לטעון שהאמירות על מקיין וקלי היו מקובלות, אבל קהל היעד שהיה לו בתקופת הפריימריז (בעיקר גברים לבנים שמרנים בעלי השכלה תיכונית) לא התקשה להבליג עליה.

יתרה מכך, מתקפות הנגד של טראמפ סייעו לו במקרים רבים לקדם את מסריו. כאשר ג'ון אלן, גנרל מעותר ומנהיג הקואליציה ללוחמה בדאע"ש, הלם בטראמפ במהלך הוועידה הדמוקרטית, השיב טראמפ שהוא "גנרל כושל". ההסבר, לדידו של טראמפ, הוא שאלן היה אחראי על הקרב בדאע"ש, ושלאור גל הפיגועים האחרון, ניתן להניח שהוא לא עשה עבודה טובה במיוחד. כאשר עיתונים כמו הניו יורק טיימס והנשיונל ריוויו ביקרו אותו במישרין, טראמפ תקף את הפופולריות הפוחתת שלהם, וקבע שמדובר בראייה לכך שהאליטות דוחות אותו ואת קהל המצביעים שהוא מייצג.

הכל נשאר במשפחה


ובכל זאת, בשני מקרים ספציפיים, הלך טראמפ רחוק מדי.

הפעם הראשונה הייתה כאשר תקף את גונזלו קוריאל, השופט בתביעה שמתנהלת כנגד טראמפ בחשד להונאה. כאשר הבין טראמפ שקוריאל צפוי לפסוק כי יש לפרסם נתונים הנוגעים לתביעה, הוא כינה אותו "שונא טראמפ" (Trump hater) וטען הוא מוטה נגדו מפאת מורשתו המקסיקנית. אמירות אלו נתפסו באור שלילי משתי סיבות. ראשית, עצם הקביעה שאדם לא יכול למלא את תפקידו מפאת מוצאו האתני אינה מקובלת בדמוקרטיה של ארה"ב, ובעיני רבים היא אף נחשבת לגזענות. שנית, העובדה שטראמפ שם לו כמטרה שופט, אשר אינו רשאי להתבטא בתקשורת ולהציג תגובה רשמית, נתפסה כמעשה בלתי הוגן וכבריונות.

הפעם השנייה הייתה כאשר טראמפ הגיב לדבריו של ח'יזר ח'אן, אביו של סרן הומאיון ח'אן, חייל מוסלמי ממוצא פקיסטני אשר נהרג בעיראק ב-2004 בעת שבדק מטען חשוד (משימה שעל פי רוב מבצעים חיילים זוטרים יותר). בנאומו בוועידה הדמוקרטית, תהה ח'אן האם טראמפ קרא את החוקה האמריקאית, וטען שהוא "לא הקריב בחייו מישהו או משהו". בתגובתו לכך, ציין טראמפ כי ייתכן שרזאלה ח'אן, אם החייל שניצבה לצד בעלה בעת הנאום, בחרה שלא לשאת דברים מסיבות הלכתיות. בראיון לרשת MSNBC, ח'אן השיבה כי היא אינה מסוגלת לדבר תוך שהיא רואה את תמונת בנה (אשר התנוססה על המסך במהלך הנאום) מבלי לפרוץ בבכי.

קיתונות הביקורת שספג טראמפ בשל הערה זו היו החריפות ביותר שהופנו כלפיו במהלך כל מערכת הבחירות. הצבת בני משפחות שכולות כנואמים הינה חזון נפרץ בפוליטיקה האמריקאית. התגובה המקובלת היא להבליג, או להביע הערכה כלפי המשפחה, ולדון באופן ענייני בביקורת. החלטתו של טראמפ לעסוק בעצם ההופעה של הזוג נתפסה כחוסר רגישות משווע, ורמיזתו באשר לשתיקת האם חיזקה את התחושה שהוא שונא את דת האסלאם בכללותה ולא רק את הקיצוניים שפועלים בשמה.

באחת מתגובותיו המאוחרות יותר, אמר טראמפ: "הותקפתי ברשעות, איני רשאי להגיב?". תגובה זו המחישה את הפער שבין האופן בו פירש טראמפ את ההתנגחות עם משפחת ח'אן לבין זו שהתקשורת (וחלקים נרחבים בציבור) נתנו לה. ראשית, ביקורתו של ח'אן, חריפה ואמוציונלית ככל שתהיה, לא הייתה "רשעית". שנית, טראמפ בהחלט רשאי להגיב לביקורת, אבל בנסיבות הספציפיות, היה ראוי שתגובה זו לא תכיל מתקפת נגד. אלא שטראמפ לא ממש מבדיל בין השתיים.

הנזקים של ה"תאקל" עם משפחת ח'אן הורגשו היטב בסקרים הלאומיים, אבל לא רק שם. בשבוע שלאחריו, הודיעו בראשונה חברי קונגרס רפובליקנים מכהנים על כוונתם להצביע להילארי קלינטון כדי להבטיח שטראמפ לא יהיה נשיא, ורבים נוספים הודיעו שלא יתמכו בו. אפילו ניוט גינגריץ' וכריס כריסטי, אשר נימנו על מועמדיו הסופיים של טראמפ לסגנות הנשיא, מתחו עליו ביקורת חריפה ופומבית וקראו לו להתנצל.

נכון לכתיבת שורות אלו, טראמפ טרם הביע חרטה על דבר מהדברים שאמר באותו הקשר.

אין עוד מלבדו
לחוסר השליטה העצמית של טראמפ היו אמנם תקדימים, אבל לא מתחרים אמיתיים. מעולם לא היה מועמד שהיה כה נכון לפעול על פי האינסטינקטים ושיקול הדעת שלו בלבד, תוך התעלמות מוחלטת מדברי יועצים וקרובי משפחה, ומהלכי רוח ציבוריים. הצורך להגיב במתקפות על ביקורת פוגע לא רק בתדמית של טראמפ, אלא גם באופן בו נתפס שיקול הדעת שלו.

בשבועות האחרונים, נשאלתי במספר כלי תקשורת האם זה ייתכן שטראמפ פשוט אינו מעוניין לנצח. לדעתי, התשובה היא שהוא בהחלט מעוניין להיות נשיא, אבל מעבר לכך הוא גם מעוניין להיות נאמן לדרכו. במשך רוב חייו הבוגרים נעזר טראמפ בייעוץ, אבל אף פעם לא קיבל מאחרים הוראות והנחיות.

בחירתו של טראמפ לשים את עצמו ואת אישיותו במרכז הקמפיין הוכיחה את עצמה בראשית הדרך כצעד גאוני, אך כעת היא בגדר אליה וקוץ בה. בהינתן שתקרית זו אכן תירשם בהמשך כנקודת המפנה ממנה טראמפ לא יתאושש, הוא כבר לא יוכל להאשים אף אחד זולת עצמו. 


עדיין לא עשיתם לייק בפייסבוק? תיכף אני משסה בכם את הפיקאצ'ו שלי
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של הבלוג, "בחירות בארה"ב 2016", ותוכלו לקבל עדכונים על כל פוסט שמתפרסם, או על חומרים מרתקים נוספים הקשורים לבחירות.

כמו כן, אתם מוזמנים לעקוב אחריי בטוויטר, @yiftachdayan, ולקבל את העדכונים משם.

אהבתם את הפוסט?
אתם מוזמנים לשתף אותו בפייסבוק או בטוויטר J

פוסטים קודמים
"היהודים באים" - הם מעטים ונאנחים, אבל מכריעים באופן סדרתי מערכות בחירות בארה"ב
"זה הסנאט, טמבל!" - עזבו את טראמפ וקלינטון, האקשן האמיתי הוא כרגע במרוצים לסנאט
"בלוז ללובשי חיג'אב" - אודות המוסלמים בפוליטיקה האמריקאית והשפעתם  על הבחירות
"חמוריקו כצל מבקיע" - כיצד צריכה קלינטון לנהוג בסנדרס לקראת סיום הפריימריז
"פילים בתהלוכה" - מה יעלה בגורלה של המפלגה הרפובליקנית
"הסגן של בר כוכבא" - בורסת המועמדים לסגנות נמצאת על סף פיצוץ
"מכה מתחת לחגורה" - מיהן המדינות אשר צפויות להכריע את הבחירות הכלליות
"הסקסופון בכה מאוד- תמיכתם של האפרו-אמריקאים בקלינטונים נמצאת בסכנה
"מתקפת הזומבים" - הקרב על הוועידה הרפובליקנית יוצא לדרך
"היסטוריה של אלימות- מהיכן שואב טראמפ השראה לפוליטיקה הגזענית שלו
"בום טראח, נפל תותח" - המוות שהפך את מערכת הבחירות לגורלית במיוחד
"הגנרל, הלוביסט והכומר" - מורה נבוכים למפלגה הרפובליקנית ולעלייתו של דונלד טראמפ
"יום שלישי את יודעת" - שאלות המפתח החשובות ביותר לקראת סופר טיוזדיי
"בחירתה של ניקי- האישה שיכולה להכריע את הפריימריז הרפובליקניים בדרום קרוליינה
"היום שאחרי הילארי- מהי תכנית ב' של המפלגה הדמוקרטית
"כולם שונאים את טד" - על המנצח הגדול באיווה שמטריף את שתי המפלגות
"ארבעת הלא כל כך מופלאים" - על ניו האמפשייר ומועמדי הממסד הרפובליקני
"Yes She Can?" - על הצרות של הילארי קלינטון
"בים בם תירס חם" - על הבחירות המקדימות של הרפובליקניים באיווה