על פילים וחמורים | פוליטיקה אמריקאית

מכה מתחת לחגורה / מיהן המדינות אשר צפויות להכריע את הבחירות הכלליות

הפריימריז של חודש אפריל הגיעו לסיומם ועדיין אין לנו בשורה חד משמעית בצד הרפובליקני. מחד, הישגיו של דונלד טראמפ בצפון מזרח ארה"ב הגבירו משמעותית את סיכוייו להגיע ל-1,237 צירים – המספר הדרוש כדי להבטיח את המועמדות. מאידך, שיתוף פעולה עליו הוסכם בין קייסיק לקרוז, עשוי לטרוף את הקלפים. במסגרתו, קייסיק לא יפריע לקרוז להתמודד מול טראמפ באינדיאנה, בעוד שקרוז יפנה לקייסיק את הדרך באורגון ובניו-מקסיקו.

כעת נדמה שהמערכה בין טראמפ לקרוז נכנסת לישורת האחרונה שלה. טראמפ יעשה כל שביכולתו כדי להגיע ל"מספר הקסם", בעוד שקרוז ינסה לבלום אותו ולכפות סבב הצבעות שני בוועידה הלאומית, שם הוא הפייבוריט (כל עוד שהממסד הרפובליקני לא ישנה ברגע האחרון את הכללים). כדי להבין כראוי מה צפוי לנו בוועידה שכזו, אתם מוזמנים לקרוא את "מתקפת הזומבים", הפוסט אשר עסק בתסריטים האפשריים.

עם הגעתו של דו קרב זה לשיאו, מתבקשת שאלה אחת: למי מבין השניים, טראמפ או קרוז, יש סיכוי טוב יותר לנצח את הילארי קלינטון בבחירות הכלליות?

על פניו, אין בכלל שאלה. מבט חטוף אל הסקר המשוקלל של האתר RealClearPolitics מלמד שקלינטון מחזיקה ביתרון כמעט דו ספרתי על דונלד טראמפ, אך רק ב-2.3% זניחים מול קרוז. אל נתון זה מצטרף גם אחוז האזרחים הרואים את טראמפ באור שלילי (Unfavorably Ratings): 64%! נתון זה עוקף בסיבוב את האחוזים של קלינטון (56%) וגם את אלה של קרוז (53%).

יחד עם זאת, אני אטען שהנתונים הנ"ל אינם חשובים במיוחד לקראת הבחירות הכלליות. אם היינו סומכים על סקרי ה"ראש בראש" הלאומיים, ג'ון קרי היה גובר על ג'ורג' בוש ב-2004 ומיט רומני היה מנצח את ברק אובמה ב-2012. אי לכך, היכולת של סקרים אלו לנבא את זהות המנצח/ת בבחירות הכלליות מוטלת בספק, וזה בלשון המעטה. באשר לשיעורי ה-Favorability, בפעם האחרונה שבדקתי גם הם אינם קובעים בסופו של דבר את זהות נשיא ארה"ב, מה גם שהם עוד עשויים להשתנות עד נובמבר.

אז איך בכל זאת אפשר לדעת מי בקרב הרפובליקנים הוא המועמד המוצלח בין השניים, טראמפ או קרוז? להלן התשובה שלי: המועמד שיש לו את הסיכוי הטוב ביותר לזכות במדינות החשובות מכולן בבחירות הכלליות.

אנחנו נשארים במפה?

נפתח בחידה: אילו מדינות צפויות להכריע את הבחירות לנשיאות בשנת 2016?

לכל מי שאמרו פלורידה או אוהיו, אתם מוזמנים ללכת להכין לעצמכם כוס קפה ולהתאושש קמעה, כי נראה שעדיין לא התעוררתם משנות הנשיאות של ג'ורג' בוש (פלורידה הכריעה את הבחירות ב-2000, אוהיו ב-2004).

לפני שאחשוף את התשובה (שלי לפחות), ראוי שניזכר מה קרה במפה האלקטורלית ב-12 השנים האחרונות. בשנת 2004 המפה נראתה כך:

המדינות שהצביעו לרפובליקנים צבועות באדום, בעוד המדינות הדמוקרטיות מסומנות בכחול. לפני שאתם מתרשמים מ"הים האדום" לכאורה, שימו לב ל"מד האלקטורים" בראש המפה הנ"ל. לג'ון קרי הלך באותן בחירות (2004) בכלל לא רע, ואם הוא היה זוכה באוהיו (OH), היוצרות היו מתהפכות – והוא (קרי) היה עובר את סף 270 האלקטורים הדרושים, ומושבע לנשיאות.

מפה זו מיצבה סוג של סטטוס קוו בבחירות לנשיאות. במסגרתו, כל מועמד דמוקרט שרוצה לזכות בנשיאות, צריך לזכות בכל המדינות בהן זכה קרי (באנגלית: ""The Kerry States) ואז להוסיף אליהן אחת מהשתיים: פלורידה או אוהיו. מצב זה היה מועדף מבחינת הרפובליקנים, שזכו בשתי המדינות הנ"ל בשתי מערכות בחירות רצופות: 2000 ו-2004.

אלא שהדמוגרפיה בארה"ב משתנה, והמפה האלקטורלית משתנה ביחד איתה:

המפה האלקטורלית של הבחירות האחרונות (2012) מייצגת היטב את הסטטוס קוו החדש. בווירג'יניה (VA), חל גידול משמעותי באחוז האוכלוסייה האפרו-אמריקאית. בניו-מקסיקו (NM), קולוראדו (CO) ונבאדה (NV), זינק גם אחוז ההיספאניים מקרב כלל האוכלוסייה. שינויים אלו הפכו את המדינות הללו למדינות דמוקרטיות דה-פקטו. אליהן הצטרפה איווה (IA), אשר כפי שהסברתי בפוסט "בים בם, תירס חם", תלויה באופן ניכר בסיוע פדרלי, ולכן תושביה אינם מתחברים למסר הכלכלי של הרפובליקנים ב-8 השנים האחרונות. יצוין כי כל המדינות המסומנות בכחול הצביעו לאובמה גם ב-2008, כך שלא מדובר בשינוי חד-פעמי.

מפה זו ממחישה עד כמה קשה יהיה לרפובליקנים לזכות בנשיאות בשנה הקרובה. כעת, גם אם נהיה לארג'ים ונעניק להם את פלורידה, את אוהיו ואפילו את איווה, הם עדיין יפסידו לדמוקרטים בפער של 20 אלקטורים. הרפובליקנים אינם צפויים לזכות ביתר המדינות שחמקו מהם מאז 2004, נוכח השינויים הדמוגרפיים. יתרה מכך, אפילו הניצחון בצפון קרוליינה (NC) ובאינדיאנה (IN), אשר הצביעו לאובמה ב-2008, אינו מובטח להם.

לפיכך, אם הרפובליקנים מעוניינים לשוב לבית הלבן, עליהם לזהות נקודות תורפה במפה של הדמוקרטים ולתקוף אותן בכל הכוח. כל הסימנים מעידים שהמדינות אשר יעמדו במרכז תשומת הלב הן מדינות השוכנות באזור המכונה "חגורת החלודה" (The Rust Belt): ויסקונסין (WI), מישיגן (MI), ומעל כולן, פנסילבניה (PA). אותה פנסילבניה אשר העניקה לטראמפ ניצחון מוחץ אתמול בערב.

כמו סכין חלוד בלב

"חגורת החלודה" הינו אזור המשתרע בין החוף המזרחי של ארה"ב ועד המערב התיכון. הוא כולל את פנסילבניה, אוהיו, מישיגן, אינדיאנה, ויסקונסין ואילינוי (יש המכלילים בו גם את ניו יורק ומיזורי). להלן מיקומן על המפה:

כחול כהה - המדינה מובהקת לטובת הדמוקרטים

כחול בהיר - המדינה נוטה לטובת הדמוקרטים

סגול - המדינה מתנדנדת בין המפלגות

אדום - המדינה נוטה לטובת הרפובליקנים

  

את הסיפור של חגורת החלודה שמעתי לראשונה כאשר הייתי סטודנט לתואר ראשון ביחסים בינלאומיים בכיתתו של ד"ר גיא לרון באוניברסיטה העברית. מדובר בסיפור קלאסי של "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא", של מעבר משגשוג מבטיח למצוקה ולחוסר אונים.

אזור זה היה מכונה בעבר "חגורת הפלדה", והוא למעשה היווה את "הלב התעשייתי" של ארה"ב. לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר מרכזי התעשייה הכבדה במערב אירופה וביפן היו שרויים בעיי חורבות עקב הפצצות עזות, נשא כל העולם את עיניו אל עבר חגורת הפלדה. הייצור המאסיבי של פלדה ופחם באזור זה סייע בשיקום נזקי המלחמה בכל רחבי העולם, ותעשיות רבות כמו אלה של הרכב והצמיגים, אשר היו ממוקמות בו שגשגו גם כן. אותן תעשיות כבדות ייצרו מקומות עבודה רבים, והערים הגדולות באזור (פיטסבורג, קליבלנד, דטרויט ועוד) הלכו וגדלו.

ואולם ככל שהשנים נקפו, החלו מרעין בישין לתקוף את חגורת הפלדה בזה אחר זה. המכה הראשונה הייתה בשנות ה-60, כאשר תעשיות רבות באירופה ובמזרח אסיה החלו להתחרות בחגורת הפלדה ולייצר באופן יעיל ממנה. לאחר מכן הגיעה האינפלציה הגואה של שנות ה-70. כדי להיאבק בה, העלה פול וולקר, נגיד הבנק הפדרלי (The Federal Reserve) את הריבית בארה"ב. צעד זה פגע בחגורת הפלדה פעמיים: פעם אחת בכך שהקשה על התעשיות ללוות כספים למימון פעולתן, ופעם שנייה בכך שחיזק את ערך הדולר, ובכך הפך את התוצרת התעשייתית בארה"ב ליקרה באופן יחסי למדינות העולם.

המכה הקשה מכולן לחגורת הפלדה הגיעה בשנות ה-80 וה-90, נוכח מגמות הגלובליזציה והסחר החופשי. חברות אמריקאיות רבות, אשר רצו להפחית את עלויות הייצור שלהן, החלו לגלות את "סדנאות היזע" של העולם השלישי. מפעלים רבים הועתקו לסין ולמזרח אסיה, ומיליונים איבדו את עבודתם. באשר לתעשיות הפלדה עצמן, אלו איבדו בתקופה זו את ההגנה שסיפקו להם הממשלים הקודמים באמצעות חומות מכס. הסכמי הסחר החופשי עליהם חתמה ארה"ב, ובראשם NAFTA (הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה) הותירו את תעשיות הפלדה בתחרות חסרת סיכוי מול יריביהן ברחבי העולם. כתוצאה מכך, נסגרו מרבית מפעלי הפלדה, וכך הפכה חגורת הפלדה לחגורת החלודה.

סיפורה של חגורת החלודה אינו מייצג את כלל ארה"ב. אזורים רבים דווקא נהנו מהשינויים בכלכלה האמריקאית. ניו יורק שגשגה תוך הישענות על הבנקאות ועל השירותים הפיננסיים, בקליפורניה זינק ההיי-טק, ובטקסס תפס הייצור המתקדם תאוצה. לעומתן, מדינות חגורת החלודה לא הצליחו להתאים את עצמן לשינויים הללו, ופרט לתעשיית הרכב של דטרויט שבמישיגן, שבקושי מצליחה לשרוד נוכח התחרות הקשה, המצב בכלל מדינות אלה הינו עגום למדי.

"הבטן הרכה" של שתי המפלגות

ברמה הפוליטית, לא סיפקו שתי המפלגות מזור אידיאלי עבור מדינות חגורת החלודה. המפלגה הרפובליקנית היא אולי הקפיטליסטית יותר מבין השתיים, אך גם הדמוקרטים תמכו בסחר חופשי כאשר שהו בבית הלבן. אחרי הכל, ביל קלינטון היה הנשיא שבשנותיו אושרר הסכם NAFTA.בקונגרס. עד לפני סבב הבחירות הנוכחי, אף גורם בולט בכל אחת מהמפלגות לא הציע לנסות ולהחזיר את הגלגל לאחור באמצעות מכסים וסובסידיות ממשלתיות לתעשיות הכבדות.

בעוד שהמפלגות הפנו את גבן לתעשיות בחגורת החלודה (למעט תעשיית הרכב), נאבקה המפלגה הדמוקרטית להענקת רשת הגנה סוציאלית לאלה אשר איבדו את עבודתם. תשלום דמי אבטלה, העלאה של שכר המינימום, הגנה על התנאים המוענקים בתכניות הביטוח הלאומי (Social Security) ובביטוחי הבריאות לקשישים (Medicare) ולעניים (Medicaid). כל אלו עמדו בבסיס האג'נדה הדמוקרטית אל מול הרפובליקנים, ובשנות כהונתו של אובמה הצטרפה אליהן גם רפורמת הבריאות המפורסמת. עמדות אלו סייעו לדמוקרטים בבחירות לנשיאות, ומאז שנות ה-90, הצביעו כל מדינות חגורת החלודה (פרט לאינדיאנה השמרנית ולאוהיו המתנדנדת) רק לדמוקרטים.

יחד עם זאת, חגורת החלודה אינה "רשומה על שמם" של הדמוקרטים בטאבו. אנשי הצווארון הכחול, אשר נמנים על המעמד הבינוני-נמוך ומטה, הינם על פי רוב בעלי נטיות שמרניות באופן יחסי בנושאים חברתיים. רבים מהם אינם תומכים בהפלות או בנישואים חד-מיניים, ובכל הנוגע לנשק, הם מתנגדים לחקיקה מגבילה. על כן, הם מתייחסים למפלגה הדמוקרטית בחשדנות. יתרה מכך, כאשר הבחירות נערכות בעיתות של שפל כלכלי (כמו למשל בשנת 2012), אחוזי התמיכה שלהם בדמוקרטים הינם באופן משמעותי נמוכים יותר. מאז מערכת בחירות האחרונה, האבטלה בחגורת החלודה אמנם ירדה (כמו ביתר ארה"ב), אך הקיפאון בשכר הריאלי עדיין מכביד על משקי הבית.

עד כאן החדשות הטובות עבור הרפובליקנים, ועתה לחדשות הרעות – הבחירות לסנאט. הסנאט האמריקאי (בית הנבחרים העליון) מאויש על ידי 100 סנאטורים (2 מכל מדינה) ובכל שנתיים עומד כשליש ממנו לבחירה מחדש. השנה, מתוך 34 המושבים העומדים לבחירה בסנאט, 24 הם של סנאטורים רפובליקנים ורק 10 הם של סנאטורים דמוקרטים. ההיסטוריה מלמדת שמועמד חלש לנשיאות נוטה "לגרור אחריו" סנאטורים ממפלגתו להפסד, שכן בוחרים רבים נוטים לקשר את הקרב לנשיאות עם הבחירות לסנאט. כך היה עם מיט רומני ב-2012, לדאבונם של מועמדים רפובליקנים רבים לסנאט באותה שנה.

במערכת הבחירות הקרובה, צפויים הקרבות הלוהטים ביותר לסנאט להיערך במדינות חגורת החלודה. פרט למישיגן, בכל אחת מהמדינות הללו, סנאטורים רפובליקניים יילחמו על חייהם הפוליטיים. חלקם, כמו מארק קירק באילינוי ורון ג'ונסון בוויסקונסין, נחשבים כבר בשלב זה ל"בשר תותחים". אחרים, כמו רוב פורטמן באוהיו, פאט טומי בפנסילבניה ומרלין שטולצמן באינדיאנה (האחרון גם צריך להיבחר בפריימריז), יהיו תלויים במידה רבה בזהות המועמד הרפובליקני לנשיאות. ככל שמועמד זה יציג עמדות בעלות אפיל לאנשי הצווארון הכחול בחגורת החלודה, כך יהיה לרפובליקנים סיכוי טוב יותר לשמור על הרוב שלהם בסנאט. לעומת זאת, מועמד קיצוני אשר יתעלם ממצוקותיהם עשוי לקבור תקווה זו.

בפוסט "בום טראח, נפל תותח", כתבתי אודות החשיבות האדירה והייחודית של הבחירות הקרובות לסנאט, נוכח מותו של שופט ביהמ"ש העליון אנטונין סקאליה. למי שטרם קרא, אני ממליץ בחום לחזור ולקרוא נקודה זו בדיוק.

זה שעולה וזה שיורד

כעת נחזור לשאלה שבה פתחנו: מיהו המועמד העדיף מבחינת הרפובליקנים, טראמפ או קרוז?

להלן התשובה שלי: המועמד העדיף הוא זה שסיכוייו לרשום הישגים בחגורת החלודה הם הגבוהים ביותר. אם להיות יותר ספציפיים, המועמד העדיף הוא הכתום מבין השניים.

ראשית, טראמפ הוא המתנגד החריף ביותר לסחר חופשי בצד הרפובליקני. כאשר התמודד מול ג'ון קייסיק בבחירות המקדימות באוהיו, הוא תקף אותו על תמיכתו ב-NAFTA בשנות ה-90 (קייסיק היה אז חבר קונגרס בבית הנבחרים). בנוסף, הוא משמיע חדשות לבקרים את ההתנגדות שלו ל"שותפות הטרנס-פאסיפית" (Trans Pacific Partnership), הסכם הסחר שחתם אובמה עם מדינות מזרח אסיה, בתמיכתם הנלהבת של הרפובליקנים. בכל עצרת בחירות שלו בחגורת החלודה, טראמפ מכריז כי הוא הולך "להחזיר עבודות מסין וממקסיקו". הוא לא טורח להסביר כיצד הוא מתכוון לעשות זאת, אבל הסברים מעולם לא היו מאפיין בולט של הקמפיין שלו. אם ותיקי התעשיות המתפוררות מחפשים מסר של תקווה לעולמם שהיה ונעלם, הם ימצאו אותו בנאומיו של "הדונלד".

שנית, בכל הנוגע למדיניות הרווחה, טראמפ הינו מתון ואף בעל נטיות ליברליות. כאשר נשאל מה בכוונתו לעשות עם תוכניות הרווחה המסורתיות (הביטוח הלאומי, Medicare ו-Medicaid), הוא השיב שבכוונתו "להשאיר אותן כפי שהן". מדובר בשבירה מוחלטת של המדיניות הרפובליקנית ב-8 השנים האחרונות, אשר קוראת לקצץ בהוצאות הרווחה, להעלות את גיל הפרישה ולהפוך את Medicare לתוכנית המבוססת על וואוצ'רים (שוברים). יתרה מכך, הוא ציין מספר פעמים, כולל בשבוע שעבר, שבכוונתו להעלות מיסים על "אנשים שמשתכרים כמוהו", הווה אומר - עשירים. לבסוף, הגם שטראמפ טוען שהוא מתנגד לרפורמת הבריאות של אובמה, בכל פעם שהוא נשאל מה בכוונתו לעשות במקום אותה רפורמה, הוא פותח את תשובתו במשפט "אסור לנו להגיע למצב בו קשישים מתים ברחובות".

שלישית, קרוז הוא פשוט שמרן מדי עבור מדינות חגורת החלודה. נכון, אנשי הצווארון הכחול הם שמרנים באופן יחסי, אבל לשמרנות זו יש גבולות. בניגוד ללבנים ב"דרום העמוק", הם אינם דתיים במיוחד, ועובדה זו ממתנת במובן מסוים את עמדותיהם. דוגמא מצוינת בהקשר זה היא נושא ההפלות. בשנת 2012, המועמד הרפובליקני לסנאט במדינת אינדיאנה, ריצ'ארד מורדוק, אמר בראיון כי הריון שמקורו באונס הוא "מתנה מאלוהים", ועל כן אסור לאישה לבצע הפלה במקרה כזה. יריבו הדמוקרטי ג'ו דונלי פמפם ציטוט זה (ממנו מורדוק סירב לחזור) ולבסוף ניצח את מורדוק. דוגמא זו מגיעה מאינדיאנה, השמרנית מכלל מדינות חגורת החלודה, ולכן קל וחומר שהדבר נכון עבור יתר המדינות. 

עמדותיו של מורדוק בכל הנוגע להפלות עולות בקנה אחד עם אלה של קרוז, אבל לא עם אלה של טראמפ. לאחר הניצחון במדינת ניו יורק, ציין טראמפ שבכוונתו לפעול בכדי להוסיף להתנגדות להפלות במצע הרפובליקני סייגים בכל הנוגע לאונס, לגילוי עריות ולמקרים של סכנה לחייה של האם. עמדה זו השתקפה גם בדברים שטראמפ השמיע בעבר בנושא. נכון, היו לו גם פליטות פה בהקשר זה, כמו למשל במקרה בו אמר כי יש להעניש אישה שמבצעת הפלה במידה ויחוקק חוק האוסר הפלות. יחד עם זאת, אין ספק שהוא מתון מקרוז, אשר נוטה לתקוף את טראמפ חדשות לבקרים על עמדותיו בנושאים חברתיים.

בנוסף, קרוז הוא ניאו-ליברל מובהק, תומך נלהב של סחר חופשי ובעיקר - אויב מושבע של תוכנית הרווחה ושל רפורמת הבריאות של אובמה. בארה"ב קיימים מקומות בהם לעמדות אלו יש אפיל מסוים. חגורת החלודה, בה אנשי הצווארון הכחול זקוקים לתוכניות הרווחה כמו אוויר לנשימה, היא לא אחד מאותם מקומות.

אחרית דבר

עכשיו אני מציע להתייחס אל הכל בפרופורציה מסוימת. יש סיכוי לא רע שהמפלגה הרפובליקנית עומדת בפני תבוסה, ללא כל תלות בזהות המנצח בקרב בין טראמפ וקרוז. הקמפיין של טראמפ מאמץ לפעמים ניחוח חריף של גזענות, וסגנון ההתבטאות שלו דוחה רבים. קהל היעד שלו הוא מצומצם למדי – גברים לבנים, מבוגרים, בני המעמד הבינוני. כאשר מצביעי המפלגה הרפובליקנית צמצמו את בחירתם לטראמפ ולקרוז, הם למעשה ויתרו על הניסיון להחזיר את ההיספאניים לצד שלהם, וייתכן שבלעדיהם פשוט לא ניתן לנצח בבחירות לנשיאות.

אבל אם יש למפלגה הרפובליקנית סיכוי כלשהו, אם אחוז הצבעה גבוה מצד בוחריהם יכול איכשהו להוביל אותם לניצחון בלתי צפוי, אני מעריך שסיכוי זה גבוה משמעותית עם טראמפ לעומת קרוז. הסיבה לכך היא ההתאמה הברורה של טראמפ לאלקטורט של חגורת החלודה, האזור היחיד שבו הדמוקרטים פגיעים באמת.

ומה אם הרפובליקנים צפויים גם כך להפסיד שוב את הבית הלבן? אם כך, טראמפ לפחות ישפר את סיכוייהם בקרב על הסנאט בחגורת החלודה, בעוד שקרוז צפוי בעיקר לחרב אותו.

עוד לא הצטרפתם אלינו הפייסבוק? כנראה שאתם חלק מהממסד...

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של הבלוג, "בחירות בארה"ב 2016", ותוכלו לקבל עדכונים על כל פוסט שמתפרסם, או על חומרים מרתקים נוספים הקשורים לבחירות.

כתובת העמוד: https://www.facebook.com/yiftach.dayan/

כמו כן, אתם מוזמנים לעקוב אחריי בטוויטר, @yiftachdayan, ולקבל את העדכונים משם.

אהבתם את הפוסט?

אתם מוזמנים לשתף אותו בפייסבוק או בטוויטר J

פוסטים קודמים
"הסקסופון בכה מאוד" - תמיכתם של האפרו-אמריקאים בקלינטונים נמצאת בסכנה
"מתקפת הזומבים" - הקרב על הוועידה הרפובליקנית יוצא לדרך
"היסטוריה של אלימות" - מהיכן שואב טראמפ השראה לפוליטיקה הגזענית שלו
"בום טראח, נפל תותח" - המוות שהפך את מערכת הבחירות לגורלית במיוחד

"הגנרל, הלוביסט והכומר" - מורה נבוכים למפלגה הרפובליקנית ולעלייתו של דונלד טראמפ

"יום שלישי את יודעת" - שאלות המפתח החשובות ביותר לקראת סופר טיוזדיי

"בחירתה של ניקי" - האישה שיכולה להכריע את הפריימריז הרפובליקניים בדרום קרוליינה

"היום שאחרי הילארי" - מהי תכנית ב' של המפלגה הדמוקרטית

"כולם שונאים את טד" - על המנצח הגדול באיווה שמטריף את שתי המפלגות

"ארבעת הלא כל כך מופלאים" - על ניו האמפשייר ומועמדי הממסד הרפובליקני

"Yes She Can?" - על הצרות של הילארי קלינטון

"בים בם תירס חם" - על הבחירות המקדימות של הרפובליקניים באיווה