יום שלישי, 26 באפריל 2016

מכה מתחת לחגורה מיהן המדינות אשר צפויות להכריע את הבחירות הכלליות




הפריימריז של חודש אפריל הגיעו לסיומם ועדיין אין לנו בשורה חד משמעית בצד הרפובליקני. מחד, הישגיו של דונלד טראמפ בצפון מזרח ארה"ב הגבירו משמעותית את סיכוייו להגיע ל-1,237 צירים – המספר הדרוש כדי להבטיח את המועמדות. מאידך, שיתוף פעולה עליו הוסכם בין קייסיק לקרוז, עשוי לטרוף את הקלפים. במסגרתו, קייסיק לא יפריע לקרוז להתמודד מול טראמפ באינדיאנה, בעוד שקרוז יפנה לקייסיק את הדרך באורגון ובניו-מקסיקו.

כעת נדמה שהמערכה בין טראמפ לקרוז נכנסת לישורת האחרונה שלה. טראמפ יעשה כל שביכולתו כדי להגיע ל"מספר הקסם", בעוד שקרוז ינסה לבלום אותו ולכפות סבב הצבעות שני בוועידה הלאומית, שם הוא הפייבוריט (כל עוד שהממסד הרפובליקני לא ישנה ברגע האחרון את הכללים). כדי להבין כראוי מה צפוי לנו בוועידה שכזו, אתם מוזמנים לקרוא את "מתקפת הזומבים", הפוסט אשר עסק בתסריטים האפשריים.

עם הגעתו של דו קרב זה לשיאו, מתבקשת שאלה אחת: למי מבין השניים, טראמפ או קרוז, יש סיכוי טוב יותר לנצח את הילארי קלינטון בבחירות הכלליות?

על פניו, אין בכלל שאלה. מבט חטוף אל הסקר המשוקלל של האתר RealClearPolitics מלמד שקלינטון מחזיקה ביתרון כמעט דו ספרתי על דונלד טראמפ, אך רק ב-2.3% זניחים מול קרוז. אל נתון זה מצטרף גם אחוז האזרחים הרואים את טראמפ באור שלילי (Unfavorably Ratings): 64%! נתון זה עוקף בסיבוב את האחוזים של קלינטון (56%) וגם את אלה של קרוז (53%).

יחד עם זאת, אני אטען שהנתונים הנ"ל אינם חשובים במיוחד לקראת הבחירות הכלליות. אם היינו סומכים על סקרי ה"ראש בראש" הלאומיים, ג'ון קרי היה גובר על ג'ורג' בוש ב-2004 ומיט רומני היה מנצח את ברק אובמה ב-2012. אי לכך, היכולת של סקרים אלו לנבא את זהות המנצח/ת בבחירות הכלליות מוטלת בספק, וזה בלשון המעטה. באשר לשיעורי ה-Favorability, בפעם האחרונה שבדקתי גם הם אינם קובעים בסופו של דבר את זהות נשיא ארה"ב, מה גם שהם עוד עשויים להשתנות עד נובמבר.

אז איך בכל זאת אפשר לדעת מי בקרב הרפובליקנים הוא המועמד המוצלח בין השניים, טראמפ או קרוז? להלן התשובה שלי: המועמד שיש לו את הסיכוי הטוב ביותר לזכות במדינות החשובות מכולן בבחירות הכלליות.

אנחנו נשארים במפה?
נפתח בחידה: אילו מדינות צפויות להכריע את הבחירות לנשיאות בשנת 2016?

לכל מי שאמרו פלורידה או אוהיו, אתם מוזמנים ללכת להכין לעצמכם כוס קפה ולהתאושש קמעה, כי נראה שעדיין לא התעוררתם משנות הנשיאות של ג'ורג' בוש (פלורידה הכריעה את הבחירות ב-2000, אוהיו ב-2004).

לפני שאחשוף את התשובה (שלי לפחות), ראוי שניזכר מה קרה במפה האלקטורלית ב-12 השנים האחרונות. בשנת 2004 המפה נראתה כך:

המדינות שהצביעו לרפובליקנים צבועות באדום, בעוד המדינות הדמוקרטיות מסומנות בכחול. לפני שאתם מתרשמים מ"הים האדום" לכאורה, שימו לב ל"מד האלקטורים" בראש המפה הנ"ל. לג'ון קרי הלך באותן בחירות (2004) בכלל לא רע, ואם הוא היה זוכה באוהיו (OH), היוצרות היו מתהפכות – והוא (קרי) היה עובר את סף 270 האלקטורים הדרושים, ומושבע לנשיאות.

מפה זו מיצבה סוג של סטטוס קוו בבחירות לנשיאות. במסגרתו, כל מועמד דמוקרט שרוצה לזכות בנשיאות, צריך לזכות בכל המדינות בהן זכה קרי (באנגלית: ""The Kerry States) ואז להוסיף אליהן אחת מהשתיים: פלורידה או אוהיו. מצב זה היה מועדף מבחינת הרפובליקנים, שזכו בשתי המדינות הנ"ל בשתי מערכות בחירות רצופות: 2000 ו-2004.

אלא שהדמוגרפיה בארה"ב משתנה, והמפה האלקטורלית משתנה ביחד איתה:


המפה האלקטורלית של הבחירות האחרונות (2012) מייצגת היטב את הסטטוס קוו החדש. בווירג'יניה (VA), חל גידול משמעותי באחוז האוכלוסייה האפרו-אמריקאית. בניו-מקסיקו (NM), קולוראדו (CO) ונבאדה (NV), זינק גם אחוז ההיספאניים מקרב כלל האוכלוסייה. שינויים אלו הפכו את המדינות הללו למדינות דמוקרטיות דה-פקטו. אליהן הצטרפה איווה (IA), אשר כפי שהסברתי בפוסט "בים בם, תירס חם", תלויה באופן ניכר בסיוע פדרלי, ולכן תושביה אינם מתחברים למסר הכלכלי של הרפובליקנים ב-8 השנים האחרונות. יצוין כי כל המדינות המסומנות בכחול הצביעו לאובמה גם ב-2008, כך שלא מדובר בשינוי חד-פעמי.

מפה זו ממחישה עד כמה קשה יהיה לרפובליקנים לזכות בנשיאות בשנה הקרובה. כעת, גם אם נהיה לארג'ים ונעניק להם את פלורידה, את אוהיו ואפילו את איווה, הם עדיין יפסידו לדמוקרטים בפער של 20 אלקטורים. הרפובליקנים אינם צפויים לזכות ביתר המדינות שחמקו מהם מאז 2004, נוכח השינויים הדמוגרפיים. יתרה מכך, אפילו הניצחון בצפון קרוליינה (NC) ובאינדיאנה (IN), אשר הצביעו לאובמה ב-2008, אינו מובטח להם.

לפיכך, אם הרפובליקנים מעוניינים לשוב לבית הלבן, עליהם לזהות נקודות תורפה במפה של הדמוקרטים ולתקוף אותן בכל הכוח. כל הסימנים מעידים שהמדינות אשר יעמדו במרכז תשומת הלב הן מדינות השוכנות באזור המכונה "חגורת החלודה" (The Rust Belt): ויסקונסין (WI), מישיגן (MI), ומעל כולן, פנסילבניה (PA). אותה פנסילבניה אשר העניקה לטראמפ ניצחון מוחץ אתמול בערב.

כמו סכין חלוד בלב
"חגורת החלודה" הינו אזור המשתרע בין החוף המזרחי של ארה"ב ועד המערב התיכון. הוא כולל את פנסילבניה, אוהיו, מישיגן, אינדיאנה, ויסקונסין ואילינוי (יש המכלילים בו גם את ניו יורק ומיזורי). להלן מיקומן על המפה:

כחול כהה - המדינה מובהקת לטובת הדמוקרטים
כחול בהיר - המדינה נוטה לטובת הדמוקרטים
סגול - המדינה מתנדנדת בין המפלגות
אדום - המדינה נוטה לטובת הרפובליקנים
  
את הסיפור של חגורת החלודה שמעתי לראשונה כאשר הייתי סטודנט לתואר ראשון ביחסים בינלאומיים בכיתתו של ד"ר גיא לרון באוניברסיטה העברית. מדובר בסיפור קלאסי של "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא", של מעבר משגשוג מבטיח למצוקה ולחוסר אונים.

אזור זה היה מכונה בעבר "חגורת הפלדה", והוא למעשה היווה את "הלב התעשייתי" של ארה"ב. לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר מרכזי התעשייה הכבדה במערב אירופה וביפן היו שרויים בעיי חורבות עקב הפצצות עזות, נשא כל העולם את עיניו אל עבר חגורת הפלדה. הייצור המאסיבי של פלדה ופחם באזור זה סייע בשיקום נזקי המלחמה בכל רחבי העולם, ותעשיות רבות כמו אלה של הרכב והצמיגים, אשר היו ממוקמות בו שגשגו גם כן. אותן תעשיות כבדות ייצרו מקומות עבודה רבים, והערים הגדולות באזור (פיטסבורג, קליבלנד, דטרויט ועוד) הלכו וגדלו.

ואולם ככל שהשנים נקפו, החלו מרעין בישין לתקוף את חגורת הפלדה בזה אחר זה. המכה הראשונה הייתה בשנות ה-60, כאשר תעשיות רבות באירופה ובמזרח אסיה החלו להתחרות בחגורת הפלדה ולייצר באופן יעיל ממנה. לאחר מכן הגיעה האינפלציה הגואה של שנות ה-70. כדי להיאבק בה, העלה פול וולקר, נגיד הבנק הפדרלי (The Federal Reserve) את הריבית בארה"ב. צעד זה פגע בחגורת הפלדה פעמיים: פעם אחת בכך שהקשה על התעשיות ללוות כספים למימון פעולתן, ופעם שנייה בכך שחיזק את ערך הדולר, ובכך הפך את התוצרת התעשייתית בארה"ב ליקרה באופן יחסי למדינות העולם.

המכה הקשה מכולן לחגורת הפלדה הגיעה בשנות ה-80 וה-90, נוכח מגמות הגלובליזציה והסחר החופשי. חברות אמריקאיות רבות, אשר רצו להפחית את עלויות הייצור שלהן, החלו לגלות את "סדנאות היזע" של העולם השלישי. מפעלים רבים הועתקו לסין ולמזרח אסיה, ומיליונים איבדו את עבודתם. באשר לתעשיות הפלדה עצמן, אלו איבדו בתקופה זו את ההגנה שסיפקו להם הממשלים הקודמים באמצעות חומות מכס. הסכמי הסחר החופשי עליהם חתמה ארה"ב, ובראשם NAFTA (הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה) הותירו את תעשיות הפלדה בתחרות חסרת סיכוי מול יריביהן ברחבי העולם. כתוצאה מכך, נסגרו מרבית מפעלי הפלדה, וכך הפכה חגורת הפלדה לחגורת החלודה.

סיפורה של חגורת החלודה אינו מייצג את כלל ארה"ב. אזורים רבים דווקא נהנו מהשינויים בכלכלה האמריקאית. ניו יורק שגשגה תוך הישענות על הבנקאות ועל השירותים הפיננסיים, בקליפורניה זינק ההיי-טק, ובטקסס תפס הייצור המתקדם תאוצה. לעומתן, מדינות חגורת החלודה לא הצליחו להתאים את עצמן לשינויים הללו, ופרט לתעשיית הרכב של דטרויט שבמישיגן, שבקושי מצליחה לשרוד נוכח התחרות הקשה, המצב בכלל מדינות אלה הינו עגום למדי.

"הבטן הרכה" של שתי המפלגות
ברמה הפוליטית, לא סיפקו שתי המפלגות מזור אידיאלי עבור מדינות חגורת החלודה. המפלגה הרפובליקנית היא אולי הקפיטליסטית יותר מבין השתיים, אך גם הדמוקרטים תמכו בסחר חופשי כאשר שהו בבית הלבן. אחרי הכל, ביל קלינטון היה הנשיא שבשנותיו אושרר הסכם NAFTA.בקונגרס. עד לפני סבב הבחירות הנוכחי, אף גורם בולט בכל אחת מהמפלגות לא הציע לנסות ולהחזיר את הגלגל לאחור באמצעות מכסים וסובסידיות ממשלתיות לתעשיות הכבדות.

בעוד שהמפלגות הפנו את גבן לתעשיות בחגורת החלודה (למעט תעשיית הרכב), נאבקה המפלגה הדמוקרטית להענקת רשת הגנה סוציאלית לאלה אשר איבדו את עבודתם. תשלום דמי אבטלה, העלאה של שכר המינימום, הגנה על התנאים המוענקים בתכניות הביטוח הלאומי (Social Security) ובביטוחי הבריאות לקשישים (Medicare) ולעניים (Medicaid). כל אלו עמדו בבסיס האג'נדה הדמוקרטית אל מול הרפובליקנים, ובשנות כהונתו של אובמה הצטרפה אליהן גם רפורמת הבריאות המפורסמת. עמדות אלו סייעו לדמוקרטים בבחירות לנשיאות, ומאז שנות ה-90, הצביעו כל מדינות חגורת החלודה (פרט לאינדיאנה השמרנית ולאוהיו המתנדנדת) רק לדמוקרטים.

יחד עם זאת, חגורת החלודה אינה "רשומה על שמם" של הדמוקרטים בטאבו. אנשי הצווארון הכחול, אשר נמנים על המעמד הבינוני-נמוך ומטה, הינם על פי רוב בעלי נטיות שמרניות באופן יחסי בנושאים חברתיים. רבים מהם אינם תומכים בהפלות או בנישואים חד-מיניים, ובכל הנוגע לנשק, הם מתנגדים לחקיקה מגבילה. על כן, הם מתייחסים למפלגה הדמוקרטית בחשדנות. יתרה מכך, כאשר הבחירות נערכות בעיתות של שפל כלכלי (כמו למשל בשנת 2012), אחוזי התמיכה שלהם בדמוקרטים הינם באופן משמעותי נמוכים יותר. מאז מערכת בחירות האחרונה, האבטלה בחגורת החלודה אמנם ירדה (כמו ביתר ארה"ב), אך הקיפאון בשכר הריאלי עדיין מכביד על משקי הבית.

עד כאן החדשות הטובות עבור הרפובליקנים, ועתה לחדשות הרעות – הבחירות לסנאט. הסנאט האמריקאי (בית הנבחרים העליון) מאויש על ידי 100 סנאטורים (2 מכל מדינה) ובכל שנתיים עומד כשליש ממנו לבחירה מחדש. השנה, מתוך 34 המושבים העומדים לבחירה בסנאט, 24 הם של סנאטורים רפובליקנים ורק 10 הם של סנאטורים דמוקרטים. ההיסטוריה מלמדת שמועמד חלש לנשיאות נוטה "לגרור אחריו" סנאטורים ממפלגתו להפסד, שכן בוחרים רבים נוטים לקשר את הקרב לנשיאות עם הבחירות לסנאט. כך היה עם מיט רומני ב-2012, לדאבונם של מועמדים רפובליקנים רבים לסנאט באותה שנה.

במערכת הבחירות הקרובה, צפויים הקרבות הלוהטים ביותר לסנאט להיערך במדינות חגורת החלודה. פרט למישיגן, בכל אחת מהמדינות הללו, סנאטורים רפובליקניים יילחמו על חייהם הפוליטיים. חלקם, כמו מארק קירק באילינוי ורון ג'ונסון בוויסקונסין, נחשבים כבר בשלב זה ל"בשר תותחים". אחרים, כמו רוב פורטמן באוהיו, פאט טומי בפנסילבניה ומרלין שטולצמן באינדיאנה (האחרון גם צריך להיבחר בפריימריז), יהיו תלויים במידה רבה בזהות המועמד הרפובליקני לנשיאות. ככל שמועמד זה יציג עמדות בעלות אפיל לאנשי הצווארון הכחול בחגורת החלודה, כך יהיה לרפובליקנים סיכוי טוב יותר לשמור על הרוב שלהם בסנאט. לעומת זאת, מועמד קיצוני אשר יתעלם ממצוקותיהם עשוי לקבור תקווה זו.

בפוסט "בום טראח, נפל תותח", כתבתי אודות החשיבות האדירה והייחודית של הבחירות הקרובות לסנאט, נוכח מותו של שופט ביהמ"ש העליון אנטונין סקאליה. למי שטרם קרא, אני ממליץ בחום לחזור ולקרוא נקודה זו בדיוק.

זה שעולה וזה שיורד
כעת נחזור לשאלה שבה פתחנו: מיהו המועמד העדיף מבחינת הרפובליקנים, טראמפ או קרוז?
להלן התשובה שלי: המועמד העדיף הוא זה שסיכוייו לרשום הישגים בחגורת החלודה הם הגבוהים ביותר. אם להיות יותר ספציפיים, המועמד העדיף הוא הכתום מבין השניים.

ראשית, טראמפ הוא המתנגד החריף ביותר לסחר חופשי בצד הרפובליקני. כאשר התמודד מול ג'ון קייסיק בבחירות המקדימות באוהיו, הוא תקף אותו על תמיכתו ב-NAFTA בשנות ה-90 (קייסיק היה אז חבר קונגרס בבית הנבחרים). בנוסף, הוא משמיע חדשות לבקרים את ההתנגדות שלו ל"שותפות הטרנס-פאסיפית" (Trans Pacific Partnership), הסכם הסחר שחתם אובמה עם מדינות מזרח אסיה, בתמיכתם הנלהבת של הרפובליקנים. בכל עצרת בחירות שלו בחגורת החלודה, טראמפ מכריז כי הוא הולך "להחזיר עבודות מסין וממקסיקו". הוא לא טורח להסביר כיצד הוא מתכוון לעשות זאת, אבל הסברים מעולם לא היו מאפיין בולט של הקמפיין שלו. אם ותיקי התעשיות המתפוררות מחפשים מסר של תקווה לעולמם שהיה ונעלם, הם ימצאו אותו בנאומיו של "הדונלד".

שנית, בכל הנוגע למדיניות הרווחה, טראמפ הינו מתון ואף בעל נטיות ליברליות. כאשר נשאל מה בכוונתו לעשות עם תוכניות הרווחה המסורתיות (הביטוח הלאומי, Medicare ו-Medicaid), הוא השיב שבכוונתו "להשאיר אותן כפי שהן". מדובר בשבירה מוחלטת של המדיניות הרפובליקנית ב-8 השנים האחרונות, אשר קוראת לקצץ בהוצאות הרווחה, להעלות את גיל הפרישה ולהפוך את Medicare לתוכנית המבוססת על וואוצ'רים (שוברים). יתרה מכך, הוא ציין מספר פעמים, כולל בשבוע שעבר, שבכוונתו להעלות מיסים על "אנשים שמשתכרים כמוהו", הווה אומר - עשירים. לבסוף, הגם שטראמפ טוען שהוא מתנגד לרפורמת הבריאות של אובמה, בכל פעם שהוא נשאל מה בכוונתו לעשות במקום אותה רפורמה, הוא פותח את תשובתו במשפט "אסור לנו להגיע למצב בו קשישים מתים ברחובות".

שלישית, קרוז הוא פשוט שמרן מדי עבור מדינות חגורת החלודה. נכון, אנשי הצווארון הכחול הם שמרנים באופן יחסי, אבל לשמרנות זו יש גבולות. בניגוד ללבנים ב"דרום העמוק", הם אינם דתיים במיוחד, ועובדה זו ממתנת במובן מסוים את עמדותיהם. דוגמא מצוינת בהקשר זה היא נושא ההפלות. בשנת 2012, המועמד הרפובליקני לסנאט במדינת אינדיאנה, ריצ'ארד מורדוק, אמר בראיון כי הריון שמקורו באונס הוא "מתנה מאלוהים", ועל כן אסור לאישה לבצע הפלה במקרה כזה. יריבו הדמוקרטי ג'ו דונלי פמפם ציטוט זה (ממנו מורדוק סירב לחזור) ולבסוף ניצח את מורדוק. דוגמא זו מגיעה מאינדיאנה, השמרנית מכלל מדינות חגורת החלודה, ולכן קל וחומר שהדבר נכון עבור יתר המדינות. 

עמדותיו של מורדוק בכל הנוגע להפלות עולות בקנה אחד עם אלה של קרוז, אבל לא עם אלה של טראמפ. לאחר הניצחון במדינת ניו יורק, ציין טראמפ שבכוונתו לפעול בכדי להוסיף להתנגדות להפלות במצע הרפובליקני סייגים בכל הנוגע לאונס, לגילוי עריות ולמקרים של סכנה לחייה של האם. עמדה זו השתקפה גם בדברים שטראמפ השמיע בעבר בנושא. נכון, היו לו גם פליטות פה בהקשר זה, כמו למשל במקרה בו אמר כי יש להעניש אישה שמבצעת הפלה במידה ויחוקק חוק האוסר הפלות. יחד עם זאת, אין ספק שהוא מתון מקרוז, אשר נוטה לתקוף את טראמפ חדשות לבקרים על עמדותיו בנושאים חברתיים.

בנוסף, קרוז הוא ניאו-ליברל מובהק, תומך נלהב של סחר חופשי ובעיקר - אויב מושבע של תוכנית הרווחה ושל רפורמת הבריאות של אובמה. בארה"ב קיימים מקומות בהם לעמדות אלו יש אפיל מסוים. חגורת החלודה, בה אנשי הצווארון הכחול זקוקים לתוכניות הרווחה כמו אוויר לנשימה, היא לא אחד מאותם מקומות.

אחרית דבר
עכשיו אני מציע להתייחס אל הכל בפרופורציה מסוימת. יש סיכוי לא רע שהמפלגה הרפובליקנית עומדת בפני תבוסה, ללא כל תלות בזהות המנצח בקרב בין טראמפ וקרוז. הקמפיין של טראמפ מאמץ לפעמים ניחוח חריף של גזענות, וסגנון ההתבטאות שלו דוחה רבים. קהל היעד שלו הוא מצומצם למדי – גברים לבנים, מבוגרים, בני המעמד הבינוני. כאשר מצביעי המפלגה הרפובליקנית צמצמו את בחירתם לטראמפ ולקרוז, הם למעשה ויתרו על הניסיון להחזיר את ההיספאניים לצד שלהם, וייתכן שבלעדיהם פשוט לא ניתן לנצח בבחירות לנשיאות.

אבל אם יש למפלגה הרפובליקנית סיכוי כלשהו, אם אחוז הצבעה גבוה מצד בוחריהם יכול איכשהו להוביל אותם לניצחון בלתי צפוי, אני מעריך שסיכוי זה גבוה משמעותית עם טראמפ לעומת קרוז. הסיבה לכך היא ההתאמה הברורה של טראמפ לאלקטורט של חגורת החלודה, האזור היחיד שבו הדמוקרטים פגיעים באמת.

ומה אם הרפובליקנים צפויים גם כך להפסיד שוב את הבית הלבן? אם כך, טראמפ לפחות ישפר את סיכוייהם בקרב על הסנאט בחגורת החלודה, בעוד שקרוז צפוי בעיקר לחרב אותו.


עוד לא הצטרפתם אלינו הפייסבוק? כנראה שאתם חלק מהממסד...
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של הבלוג, "בחירות בארה"ב 2016", ותוכלו לקבל עדכונים על כל פוסט שמתפרסם, או על חומרים מרתקים נוספים הקשורים לבחירות.


כמו כן, אתם מוזמנים לעקוב אחריי בטוויטר, @yiftachdayan, ולקבל את העדכונים משם.

אהבתם את הפוסט?
אתם מוזמנים לשתף אותו בפייסבוק או בטוויטר J


פוסטים קודמים
"הסקסופון בכה מאוד" - תמיכתם של האפרו-אמריקאים בקלינטונים נמצאת בסכנה
"מתקפת הזומבים" - הקרב על הוועידה הרפובליקנית יוצא לדרך
"היסטוריה של אלימות- מהיכן שואב טראמפ השראה לפוליטיקה הגזענית שלו
"בום טראח, נפל תותח" - המוות שהפך את מערכת הבחירות לגורלית במיוחד
"הגנרל, הלוביסט והכומר" - מורה נבוכים למפלגה הרפובליקנית ולעלייתו של דונלד טראמפ
"יום שלישי את יודעת" - שאלות המפתח החשובות ביותר לקראת סופר טיוזדיי
"בחירתה של ניקי- האישה שיכולה להכריע את הפריימריז הרפובליקניים בדרום קרוליינה
"היום שאחרי הילארי- מהי תכנית ב' של המפלגה הדמוקרטית
"כולם שונאים את טד" - על המנצח הגדול באיווה שמטריף את שתי המפלגות
"ארבעת הלא כל כך מופלאים" - על ניו האמפשייר ומועמדי הממסד הרפובליקני
"Yes She Can?" - על הצרות של הילארי קלינטון
"בים בם תירס חם" - על הבחירות המקדימות של הרפובליקניים באיווה

יום ראשון, 17 באפריל 2016

הסקסופון בכה מאוד תמיכתם של האפרו-אמריקאים בקלינטונים נמצאת בסכנה




לעתים קרובות, מפות מספרות סיפורים מעניינים במיוחד. את הפוסט הזה אפתח בשתי מפות אשר לדעתי טומנות בחובן את סיפור הפריימריז במפלגה הדמוקרטית היטב:



המפה לשנת 2008 מציגה את תוצאות הפריימריז הדמוקרטיים באותה שנה. המדינות אשר הצביעו להילארי מסומנות בצהוב בעוד שהמדינות אשר הצביעו לאובמה הינן סגולות. המפה לשנת 2016 מציגה את תוצאות הפריימריז בסבב הנוכחי. הילארי נותרה צהובה, בעוד שהמדינות של סנדרס מסומנות בירוק. המדינות האפורות טרם הצביעו.

אז מה נשתנה הלילה הזה מהלילה של 2008?

ישנם מספר הבדלים מעניינים, אבל המשמעותי שבהם הוא ללא ספק דרום מזרח ארה"ב, המכונה בפי האמריקאים "הדרום העמוק" (The Deep South). שבע מדינות באזור זה הצביעו לאובמה ב-2008, אך עברו להילארי בשנת 2016. מדובר במדינות שהאלקטורט הדמוקרטי בהן מורכב כמעט לחלוטין מאפרו-אמריקאים. מה שהמפה לא מספרת, זה עד כמה סוחפים היו הניצחונות של הילארי באותן מדינות. אחוזי התמיכה שהיא רשמה בהן מזכירים את אלו בהם זוכים מנהיגים במדינות השכנות לישראל בעת בחירות. לעומתה, סנדרס רשם במדינות הדרום העמוק ממוצע תמיכה מביך של 15% בלבד.

הישגיה של הילארי בדרום העמוק מתיישבים היטב עם הנרטיב שכולנו מכירים: האפרו-אמריקאים נמצאים בכיס של הקלינטונים. אלא שנרטיב הזה מתחיל להשתבש כאשר עולים למדינות הצפון, בהן התמיכה לה זוכה סנדרס בקרב אפרו-אמריקאים משתפרת פלאים. במישיגן, סנדרס ניצח תוך שהוא גורף 30% מקולות השחורים. באוהיו ובאילינוי, הוא זכה ב-28% אחוזים מאותן קולות. בוויסקונסין, לראשונה, נראה כי סנדרס ניצח את הילארי (!) בקרב על לבבות השחורים.

מה מסביר את ההבדלים באחוזי התמיכה של האפרו-אמריקאים במדינות הדרום לעומת הצפון?

חלק מזה כנראה קשור לעובדה שביל קלינטון, בעלה ושותפה הפוליטי של הילארי, מגיע מהדרום ושימש כמושל מדינת ארקנסו. הסבר מעמיק יותר יצביע על הבדלים סוציולוגיים בין הקהילות האפרו-אמריקאיות בשני האזורים. הבדלים אלו היו ניכרים כבר בשנות ה-60, כאשר השחורים נאבקו להשגת שיוויון זכויות אזרחיות. באותה תקופה, קהילות הדרום נהו אחר מרטין לותר קינג, אשר הטיף למאבק לא אלים, בעוד שבצפון דווקא התלהבו יותר ממלקולם X, אשר דיבר על היפרדות מהלבנים ולא פסל שימוש באלימות. הבדלים אלה יכולים באופן תיאורטי להתיישב עם התמיכה הדרומית בהילארי המתונה, לעומת הנטייה היחסית בצפון אל סנדרס הרדיקל.

אלא שלאותם ההבדלים מתבקש הסבר מעמיק יותר, והוא עוסק במהלכים אותם נקט ביל קלינטון בתקופת נשיאותו, מהלכים שעימם מזוהה גם הילארי, ובהשפעותיהם של אותם מהלכים על הקהילה האפרו-אמריקאית במדינות הצפון.

ביל קלינטון והתעויוט
רבים מבני הדור שלי זוכרים בוודאי במעומעם את שנות נשיאותו של ביל קלינטון, ועל פי רוב לחיוב. המנהיג הכריזמטי בעל הקול הרך, זה שאמר "שלום חבר" בהלוויה של יצחק רבין, זה שבתקופתו הכלכלה האמריקאית הייתה איתנה. "פרשיית מוניקה לווינסקי", גם היא בודאי זכורה להם היטב, אך בדיעבד הסתבר שפרשייה זו לא הטילה בקלינטון דופי משמעותי. חלק סלחו לו עליה, אחרים ראו בה סמל לאנושיותו, והיו גם רבים שכלל לא הבינו מה לעזאזל רצו ממנו.

כעת, שבע וחצי שנים לתוך כהונתו של ברק אובמה, מוארת תקופתו של קלינטון בעיני רבים באור שונה לחלוטין. לפתע מתברר כי בנושאים רבים מאוד, קלינטון היה "בצד הלא נכון של ההיסטוריה", בעיקר אם שואלים קבוצות ספציפיות בחברה האמריקאית.

אחת מאותן קבוצות היא הקהילה הלהט"בית בארה"ב. שנות כהונתו של אובמה היו לא פחות מהיסטוריות עבור קבוצה זו. כנשיא ניצל אובמה את סמכויותיו בכדי לבטל את המדיניות המכונה "אל תשאל, אל תספר" (Don't Ask, Don't Tell), אשר חייבה חיילים הומוסקסואלים להישאר בארון כל עוד הם מעוניינים להישאר בצבא. כמו כן, בתקופתו ביהמ"ש העליון הפך את הנישואים החד-מיניים בארה"ב לחוקיים, לא הרבה אחרי שאובמה עצמו הכריז שהוא תומך באותו צעד בדיוק. לאחר חגיגת הניצחונות הללו, הסתכלה הקהילה הלהט"בית לאחור ונזכרה שביל קלינטון הוא זה שיזם את "אל תשאל, אל תספר", וכי הוא היה הנשיא שחתם על חוק אשר מנע מזוגות חד-מיניים נשואים לקבל את ההטבות פדרליות המוענקות לזוגות דו-מיניים נשואים. אותו חוק בוטל במסגרת אותה הפסיקה של העליון האמריקאי, לטובת נישואים חד-מיניים.

קבוצה נוספת, ורלוונטית במיוחד לעניין זה, היא הקהילה האפרו-אמריקאית המתגוררת בערים הגדולות בצפון ארה"ב.

"הנשיא השחור הראשון"
מאז שפרץ לתודעה בפוליטיקה האמריקאית, היה ביל קלינטון נערץ בראש ובראשונה על ידי הקהילה האפרו-אמריקאית. בשנותיו כמושל, הוא מינה יותר אפרו-אמריקאים למשרות רשמיות ומקצועיות מכל קודמיו. מגמה זו נמשכה כאשר נבחר לנשיאות, כאשר הוא מינה לא פחות מ-4 שרים שחורים בקבינט שלו. במהלך שמונה שנות כהונתו עלתה ההכנסה החציונית של האפרו-אמריקאים ב-25% (יותר מכל תת-קבוצה אחרת בארה"ב), והאבטלה שלהם ירדה באופן ניכר.

מעבר למינויים ולנתונים, קלינטון הצליח ליצור קשר אותנטי עם השחורים. רבים בקהילה זו מצביעים על התחושה שהוא פשוט מרגיש בנוח בחברתם. הסטנדאפיסט השחור דייב שאפל תיאר את האפיל של קלינטון כך: "יש משהו כובש באופן הבלתי מהוסס שבו הוא מנשק תינוקות שחורים". בהופעה מפורסמת בתוכנית של ארסניו הול (תכנית אשר הייתה נצפית במיוחד על ידי אפרו-אמריקאים), קלינטון ניגן על סקסופון והלהיב את הקהל.

את הביטוי "הנשיא השחור הראשון" לתיאורו של קלינטון תבעה טוני מוריסון, הסופרת האפרו-אמריקאית זוכת פרס הפוליצר. במקור, מוריסון לא השתמשה בביטוי על מנת לתאר את תמיכת השחורים בקלינטון, אלא על מנת להקביל את היחס הרעוע של התקשורת כלפיו במסגרת "פרשיית מוניקה לווינסקי" לזה שהמשטרה בארה"ב מעניקה לשחורים. יחד עם זאת, ביטוי זה השתרש בהמשך גם במובן הרחב יותר, המתייחס לפופולריות של קלינטון בקרב השחורים, והפך להיות חלק בלתי נפרד מהתדמית שלו.

למרות האמור לעיל, כשבוחנים כיום מקרוב כיצד השפיעה המדיניות שהתווה קלינטון כנשיא על האפרו-אמריקאים, מגלים כאמור זווית שונה לגמרי.

פשע שחור, פשע לבן
בשנת 1994 קידם הנשיא קלינטון חוק אשר זכה לכינוי "חוק הפשע" (The Crime Bill). מהלך זה הגיע בעקבות עלייה דרמטית בפשע האלים בארה"ב, אשר בדרך כלל היה מקושר לסחר ולשימוש בסמים. דגשיו העיקריים של החוק היו הגברת הנוכחות המשטרתית ברחובות והחמרת הענישה כלפי עבריינים. בין היתר קבע חוק זה מדיניות של "פעם שלישית גלידה" (Three strikes, you're out), לפיה עבריינות חוזרת, גם אם אינה חמורה במיוחד, תיענה במאסר. בנוסף, הוכללו בלשון החוק גם עונשי מינימום של שנות מאסר על פשעים רבים וביטול האפשרות להשתחרר בערבות בחלק מהמקרים.

עד כאן לכאורה מדובר בחוק הגיוני, אולי אפילו מתבקש. כמרים ונבחרי ציבור שחורים היו אלו שביקשו את הסיוע הפדרלי מלכתחילה, נוכח הסבל האנושי שהפשע גבה ממשפחותיהם ומקהילתם. אבל החוק הזה יושם באופן אשר הפלה לרעה ובאופן בוטה את האפרו-אמריקאים. כדי להבין את העניין הזה, יש לחזור לרגע עוד שמונה שנים לאחור.

בשנת 1986 העביר ממשל רייגן את "חוק ה-1 ל-100". החוק קרא לבתי המשפט להתייחס אל עבירות הקשורות לסם הקראק באופן המחמיר פי 100 מאשר אל עבירות הקשורות לקוקאין בתצורתו האבקתית, וזאת כתוצאה מהנחה שהראשון משמעותית מסוכן יותר מהשני. לחוק זה היו משמעויות מרחיקות לכת בהקשר להיבט הגזע בארה"ב. הקראק, הזול יחסית, היה מזוהה על פי רוב עם הקהילה האפרו-אמריקאית, בעוד שהקוקאין האבקתי נחשב ליוקרתי יותר, ונצרך בדרך כלל על ידי בני קהילות לבנות.

בשנת 1994, כאשר קלינטון קידם את "חוק הפשע", רבים כבר העריכו ש"חוק ה-1 ל-100" של רייגן הוא עיוות מיותר. ועדת בדיקה עצמאית שהוקמה במסגרת "חוק הפשע" קבעה כי אין כמעט הבדל מבחינה כימית בין שני סוגי הסמים, וכי החוק לא עושה דבר מלבד להביא לכליאה עודפת של שחורים. קלינטון אמנם הביע תמיכה בממצאי הוועדה, אך בשנת 1995 הוא חתם על חוק שיזמו הרפובליקנים לשימור "חוק ה-1 ל-100". קלינטון יכול היה להטיל וטו על החוק, אך ככל הנראה חשש שייתפס כ"רכרוכי מול הפשע" בבחירות הקרובות (של שנת 1996).

השילוב של הענישה המחמירה עם ההטיה כנגד אפרו-אמריקאים הביאה לפגיעה קשה באוכלוסיית השחורים שהתגוררו במרכזי הערים. בתי הכלא "התפוצצו" מרוב עומס, ובשנת 2001 הפכה ארה"ב למדינה המתועשת בעלת שיעורי הכליאה הגבוהים בעולם. בין 80% ל-90% מאלה שנכלאו על רקע עבירות סמים היו אפרו-אמריקאים, חרף העובדה שמבחינה סטטיסטית לא הייתה לשחורים נטייה מובהקת יותר מאשר ללבנים לשימוש או לסחר בסמים. אמנם לא כל האפרו-אמריקאים שהיו מעורבים בעבירות סמים נכלאו, אך כמעט כולם סבלו ממנו באופן חריף. כך למשל, החוק מנע מכל אלו שהורשעו בעבירות סמים סיוע פדרלי בהלוואות לצרכי השכלה גבוהה וגישה לדיור בר השגה.

ומה לגבי הפשע עצמו? אז ככה: אחוזי הפשיעה אכן ירדו במהלך כהונתו של קלינטון מחד, אבל כלל המחקרים בנושא מראים כי "חוק הפשע", על כלל נגזרותיו, לא הביא בשום אופן לירידה זו מאידך (על פי אותם מחקרים, נותרה הסיבה האמיתית לירידה זו נסתרת מן העין). לפני שאתם מצקצקים, קחו בחשבון שקלינטון עצמו הכיר במהימנותם של אותם המחקרים, והביע חרטה על ההיבטים בחוק אשר הפלו את האפרו-אמריקאים לרעה.

זהירות! "טורפי על" לפניך
אם כן אולי ביל קלינטון אינו ידיד כה נאמן לקהילה האפרו-אמריקאית כפי שהוא מנסה להציג את עצמו, אבל מה לגבי הילארי? האם זה לגיטימי לשפוט אותה רק על רקע המדיניות של בעלה?

ראשית, גם להילארי יש שלדים בארון בכל הנוגע להיסטוריה שלה עם שחורים. בשנות ה-60, כאשר המאבק לזכויות האזרח של השחורים היה בעיצומו, הילארי אמנם הייתה פעילה במיוחד, רק מעברו השני של המתרס. היא הודתה שבשנים אלו היא הייתה תומכת נלהבת של בארי גולדוואטר, מועמד קיצוני מטעם הרפובליקנים לנשיאות בשנת 1964, אשר התנגד לחוק זכויות האזרח ולסיום הסגרגציה בין הגזעים. לשם השוואה, ברני סנדרס דווקא היה מעורב מאוד במאבק לזכויות האזרח, וקיים אפילו סרטון המתעד את מעצרו במהלך הפגנה בנושא.

מעבר להיסטוריה הרחוקה, להילארי יש גם רקורד בעייתי במיוחד מתקופת הכהונה של בעלה בהקשר של "חוק הפשע". בנאום שנשאה בפני סטודנטים בשנת 1996, בו הביעה הילארי תמיכה בחוק, היא ביקשה להצביע על הצורך להיאבק בכנופיות הנוער הסוחרות בסמים במרכזי הערים. כאשר תיארה את אותו הנוער, בחרה קלינטון במילים הבאות:

"במקרים רבים, אלו הם ילדים המכונים "טורפי על" (Super predators), ילדים ללא מצפון וללא אמפתיה. אנחנו יכולים לדבר על הסיבות שבגינן הם הגיעו למצב זה, אבל קודם כל עלינו להכניע אותם (Bring them to heel)".

אמירה זו זכתה לתגובות קשות במיוחד בקרב האפרו-אמריקאים. התחושה שנוצרה הייתה שהילארי התייחסה בדבריה לנוער אפרו-אמריקאי באופן ספציפי, וכי היא ייחסה לנוער זה תכונות אנטי הומניות אינהרנטיות. גם הלשון שהיא בחרה לתיאור המאבק המתבקש באותו נוער ("עלינו להכניע אותם"(, וחוסר הסבלנות הניכר לדיון בנושא, לא גרמו לקהל יעד זה לחבב אותה יותר.

השנים נקפו והאמירה נשכחה, עד אשר לפני כחודשיים, כאשר הילארי ערכה מסיבה לגיוס כספים בדרום קרוליינה לקראת הפריימריז במדינה, צעירה בשם אשלי ויליאמס נעמדה לידה עם שלט המצטט את דבריה של הילארי: "We have to bring them to heel". לאחר שהילארי הבחינה בה, שאלה אותה ויליאמס מדוע היא לא התנצלה על השימוש במושג "טורפי על" לתיאור נוער אפרו-אמריקאי, או מדוע לא הסתייגה מהכליאה ההמונית של שחורים. הילארי השיבה: "את הראשונה ששואלת אותי אודות הנושא", ומיד לאחר שוויליאמס לוותה החוצה, היא אמרה לקהל "אוקיי, בחזרה לנושאים" (Back to the Issues).

התקרית הזו לא פגעה בהילארי בבחירות בדרום קרוליינה, וגם לא בשאר מדינות הדרום העמוק. ייתכן שהסיבה לכך היא בחירתם של מרבית כלי התקשורת שלא לעסוק בנושא. אפשרות נוספת היא שהאפרו-אמריקאים בדרום הינם כפריים, ולכן הושפעו מ"חוק הפשע" הרבה פחות מחבריהם בצפון. דבר אחד בטוח, הילארי לא שילמה עד כה מחיר משמעותי על עברה הבעייתי בלשון המעטה בכל הנוגע ליחס לאפרו-אמריקאים.

ואז, לפני פחות משבוע, ביל קלינטון התייצב בפילדלפיה לשאת נאום...

בדרך לניו יורק, עוצרים בפילדלפיה
מבחינתה של הילארי, ביל קלינטון הוא נכס ונטל בעת ובעונה אחת. כפי שהוא כריזמטי ואהוד, כך הוא גם נושא עמו מטענים מן העבר. הוא אמנם נואם בחסד, אבל לא אחת הוא גם עושה פדיחות, וכאשר הוא מפשל, הילארי היא זו שנדרשת לנקות אחריו. באותו כנס בפילדלפיה, הפריעה מפגינה אפרו-אמריקאית נוספת לנאומו והטיחה בו האשמות הנוגעות להשלכות של "חוק הפשע" עבור אפרו-אמריקאים רבים. בניגוד להילארי, אשר הצליחה לשמור על איפוק, ביל איבד את עשתונותיו והחל להתלהם כנגד המפגינה:

"כאשר את תוקפת את "חוק הפשע", את מבקשת להגן על אותם אנשים שהרגו יותר שחורים מכל אחד אחר, אמרי את האמת!".

"אולי את חשבת שאותם פושעים הם אזרחים טובים, אבל היא (הילארי) לא חשבה כך".

תקרית זו הייתה בגדר מעידה מצידו של ביל קלינטון מכמה סיבות. ראשית, היא העלתה מחדש לכותרות את ההיסטוריה השנויה במחלוקת של הקלינטונים, בכל הנוגע ליחס לאפרו-אמריקאים. שנית, מדבריו של קלינטון נוצרה התחושה שהוא שב להגן על אותן העמדות הנוגעות לסחר בסמים ב"חוק הפשע" שלו, אותן עמדות שהוא עצמו כבר הביע עליהן חרטה בעבר. הפרשנית ג'וי ריד מרשת MSNBC טענה שתגובתו ההיסטרית של קלינטון נבעה במידה רבה מכך שהוא אינו בשל מבחינה רגשית להתמודד עם הפרספקטיבה ההיסטורית של המדיניות שלו. אשר על כן, הוא מוכן לסכן את סיכויה של הילארי להיבחר על מנת להגן על המורשת שלו, כפי שעשה באותו אירוע. ביל אמנם התנצל למחרת על דברים, אבל הנזק כבר נעשה.

התקרית השיבה את יחסה של הילארי לנושא הפשיעה לאור הזרקורים. תומכיה טענו שהיא הייתה הראשונה במהלך הקמפיין הנוכחי לדבר על רפורמות בתחום המשפט הפלילי, אשר יתמודדו עם המגמות הפוגעות באפרו-אמריקאים. מתנגדיה הצביעו על כך שבין תורמיה של הילארי ישנם בעלי בתי כלא פרטיים, אשר מרוויחים לכאורה ממדיניות נוקשה כלפי עבריינים, וכי חלק מהלוביסטים המזוהים עם אותם גורמים מועסקים באופן ישיר במטה הבחירות שלה.

התזמון בו התעורר דיון זה הינו גרוע במיוחד עבור הילארי: שבוע לפני הפריימריז במדינת ניו יורק, ולא הרבה לפני הפריימריז בפנסילבניה ומרילנד. בוחרים אפרו-אמריקאים רבים מהערים ילכו להצביע בפריימריז הללו, וכעת הם עשויים להצטרף לצעירים שתומכים בסנדרס ולחזק את המומנטום שלו. חשוב לזכור: האפרו-אמריקאים אמנם העדיפו עד כה את הילארי, אך סקרים מראים שמדובר בבחירה הנובעת מאהבת מרדכי ולא משנאת המן, וכי מצביעים אלו דווקא תופסים את סנדרס כהגון וישר. מעבר לכך, ככל שהפריימריז מתקדמים, נחשפים אפרו-אמריקאים רבים יותר ויותר לסנדרס, ולומדים בין היתר אודות המעורבות שלו בתנועה לזכויות האזרח.

שאלה חשובה בהקשר זה היא היכן עמד סנדרס בכל הקשור ל"חוק הפשע" של ביל קלינטון. התשובה היא שסנדרס, שבאותה עת היה חבר קונגרס מטעם מדינת ורמונט, הצביע בעד החוק. יחד עם זאת, בטרם החוק עלה להצבעה, הוא נשא נאום חוצב להבות בפני הקונגרס בו הוא הביע הסתייגות קשה מההיבטים הנוגעים לענישה הבלתי מידתית שרבים צפויים לחוות. יתרה מכך, בשנת 1995 הצביע סנדרס נגד השמירה על "חוק ה-1 ל-100", אותו חוק שביל קלינטון סרב להטיל עליו וטו. הווי אומר, לסנדרס יש אליבי לא רע בסוגיה הנ"ל.

המשמעות היא שלפחות בתיאוריה, סנדרס הוא אלטרנטיבה לא מופרכת עבור אפרו-אמריקאים שירגישו כעת שאינם מסוגלים לתמוך בהילארי. אין זה אומר שהוא פייבוריט לנצח בניו יורק (הילארי עדיין מובילה עליו, אם כי הפער בהחלט הצטמצם) או בשאר המדינות אשר יצביעו בקרוב. באופן אישי, אני נוטה להעריך שהיא עדיין צפויה לנצח בכל המרוצים הללו. אבל אם רצף הניצחונות של סנדרס עד כה היווה סיבה לדאגה מבחינתה של הילארי, כעת עליה לדאוג שבעתיים.

גם אם הילארי תעמוד בציפיות ותנצח בכל המרוצים הללו, הפגיעה בתמיכת האפרו-אמריקאים בה היא פצצה עם פתיל ארוך. מועד הפיצוץ הוא הבחירות הכלליות. מצביעים אלו אינם צפויים לערוק למפלגה הרפובליקנית, אבל הם בהחלט עשויים להישאר בבית ולא להטריח את עצמם לתורים הארוכים של הקלפי ב-8 לנובמבר. מדובר במכה אנושה מבחינת קלינטון, אשר תזדקק לקולותיהם במדינות מפתח כמו אוהיו, מישיגן, פנסילבניה ועוד, במיוחד אם טראמפ יהיה המועמד הרפובליקני.

עדכון ל-20.4.2016
הילארי גוברת על סנדרס בפער של כ-15% ומרחיקה אותו כמעט בוודאות מאפשרות כלשהי בה הוא יזכה במועמדות. טרם ניתן לקבל נתונים אודות קולות האפרו-אמריקאים, אם כי ניתן לשער על פי הניצחון שברני לא חצה את רף 35-40% התמיכה מצדם.

המאבק על קולות אלו עדיין לא תם. ייתכן שדווקא עכשיו, כאשר מעמדה של הילארי הוא הוא בטוח באופן יחסי, הם ינצלו את ההזדמנות על מנת להעביר מסר לקלינטונים בכך שיצביעו לסנדרס או שידירו את עצמם מהקלפיות. כל העיניים מופנות לעבר פנסילבניה ומרילנד בשבוע הבא.


חדש! עמוד פייסבוק לפילים ולחמורים!
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של הבלוג, "בחירות בארה"ב 2016", ותוכלו לקבל עדכונים על כל פוסט שמתפרסם, או על חומרים מרתקים נוספים הקשורים לבחירות.


כמו כן, אתם מוזמנים לעקוב אחריי בטוויטר, @yiftachdayan, ולקבל את העדכונים משם.

אהבתם את הפוסט?
אתם מוזמנים לשתף אותו בפייסבוק או בטוויטר.


פוסטים קודמים
"מתקפת הזומבים" - הקרב על הוועידה הרפובליקנית יוצא לדרך
"היסטוריה של אלימות- מהיכן שואב טראמפ השראה לפוליטיקה הגזענית שלו
"בום טראח, נפל תותח" - המוות שהפך את מערכת הבחירות לגורלית במיוחד
"הגנרל, הלוביסט והכומר" - מורה נבוכים למפלגה הרפובליקנית ולעלייתו של דונלד טראמפ
"יום שלישי את יודעת" - שאלות המפתח החשובות ביותר לקראת סופר טיוזדיי
"בחירתה של ניקי- האישה שיכולה להכריע את הפריימריז הרפובליקניים בדרום קרוליינה
"היום שאחרי הילארי- מהי תכנית ב' של המפלגה הדמוקרטית
"כולם שונאים את טד" - על המנצח הגדול באיווה שמטריף את שתי המפלגות
"ארבעת הלא כל כך מופלאים" - על ניו האמפשייר ומועמדי הממסד הרפובליקני
"Yes She Can?" - על הצרות של הילארי קלינטון
"בים בם תירס חם" - על הבחירות המקדימות של הרפובליקניים באיווה

יום שישי, 8 באפריל 2016

Attack of the Zombies / Breaking down a contested Republican convention

Welcome to "Of Donkeys and Elephants", my blog about the 2016 U.S elections.

My name is Yiftach Dayan and i'm a U.S politics junkie. I'm not an American citizen, nor do I reside in the U.S. Nevertheless, my goals are to make the U.S election cycle more approachable for readers and offer my own perspective.

Up to now, all my posts were published in Hebrew. After several requests, i've decided to put up an English edition to my latest post.


Hope you enjoy it.



Donald Trump appears to be in a predicament. About 10 days ago, polls in Wisconsin looked promising for him and in California he held a double digit lead over Ted Cruz. But then the things started to Shift. Trump ended up tanking Wisconsin and it appears that Cruz took a bite into his California advantage.

The reasons for this change of trend are mixed. Some of it definitely has to do with "The Wives War" Trump was waging with Cruz, during which he tweeted an unflattering picture of his rival's wife Heidy next to his wife Melania. His latest interview with MSNBC's Chris Mathews, in which Trump stated that "there should be some form of punishment" for women who chooses to abort after an illegalization takes place, is also a plausible factor. Finally, the key endorsement of Cruz by Wisconsin governor Scott Walker, who is adored by conservatives statewide, should not be underscored either.

It may be too soon to make a determination regarding Trump's chances of hitting "the magic number" of 1,237. However, one should definitely take the option that he will not manage to do so into account. For this reason, I would like to encourage you to focus NOT on the next primaries, but rather on the Republican National Convention from now on. As time elapses, it becomes crystal clear that a contested convention is where everything will go down.

A contested convention for beginners
The general idea behind a contested contention is quite simple really. 

Quick recap: in the primaries and caucuses held thus far, the candidates competed for delegates – men and women involved one way or the other with the Republican Party – who will be selected to represent the will of the party voters in each state. 

The delegates will come together at the convention in order to cast their votes on a first ballot. In this round of voting, most of the delegates are required to vote for the candidate who officially won their support during the state primary or caucus.

Should no candidate secure the support of 1,237 delegates, the process will move on to a second ballot. This is where things get interesting. Now, many states will release their delegates to vote however they choose. If no candidate will succeed in reaching 1,237 delegates on this round is well, we will move on to a third ballot, where even more delegates will be released. Next up there will be a fourth ballot, and so on. Not until one candidate manages to win a majority of the delegates, will the process conclude with a nominee.

This is a good time to stress that the selection process is governed by a thousand pages long bundle of rules and procedures, most of which are prone to various manipulations. I will lay out the most relevant upcoming manipulation later on.

Here are a few things to know about the delegates themselves. Their identity in most of the states or territories is determined only after the primaries are held. They are mostly selected not by the candidates, or the voters, but rather through different sorts of committees. The candidates are allowed representatives in these committees, but so does the party establishment. The more complex and unintuitive the process of naming the delegates is, the more savvy campaign staffs need to be in order to rip rewards. As of late, Cruz demonstrated such savviness, when it became clear that 10 of the delegates won by trump in Louisiana will be manned by Cruz supporters. We are now likely to see more and more battles over the recruitment of "Double Agents": delegates who will abandon the candidate who won their support as soon as they are released to vote however they see fit. This is the reason why the battle for the identity of the delegates is perhaps more important than the battle for primary voters support at this point.

Welcome to Zombieland
Now, there are two additional groups of delegates worth mentioning: Unbound state delegates and "Zombies". These two groups will arrive at the convention without a formal obligation to vote for a particular candidate. This makes them especially important, as they can vote with discretion as early as the first ballot (as opposed to the "Double Agents" who mostly start to matter only at the second ballot).

The unbound state delegates are delegates coming from states who chose not to hold binding primaries or caucuses: Colorado, Wyoming and North Dakota. The Zombies are delegates won by candidates who've already dropped out of the race. Generally speaking, when the candidacy "dies", the delegates it carried "dies" with it, as focus moves to remaining contests. However, when no candidate manages to reach a clear majority, these delegates "come alive" (hence the name "Zombies"). The lion's share of the Zombies is consisted of delegates won by Marco Rubio. The Senator from Florida has made a formal request that they vote for him at the convention, regardless of the fact that he suspended his campaign.

Can Rubio miraculously win the nomination? What about the option of the republican establishment "parachuting" a new candidate? All will be revealed.

"The Romney Rule"
Now, let's talk dirty politics for a minute.

As I already implied, the Republican establishment leaves itself room to maneuver the selection process in order to support "favorite sons". Mostly, they tend to do it by proposing amendments to the rules during the convention. These amendments are the subject of a separate vote by the delegates, held before the first ballot. The delegates are asked to consider these changes, and they are allowed to vote however they please.

The most notable change inserted into the process in recent times had to do with rule 40(b). This one is arguably "the last piece in the puzzle" needed in order to understand the dynamics of a possible contested convention. Rule 40(b) determines a threshold for candidates to enter the first ballot. Up until the Republican Convention of 2012, it stated that each candidate must have a plurality of delegates in at least 5 states or territories. So what changed in 2012?

Let's roll back 4 years. As the convention began, it was clear that Mitt Romney will be the next Republican nominee for president. He has gathered the majority of the delegates and all his chief rivals (to name a few, Newt Gingrich and Rick Santorum), had dropped out and endorsed him. The only thorn remaining in Romney's side was Ron Paul, the former representative from Texas, who refused to concede. Initially, it appeared that Romney had nothing to worry about. Paul was not expected to meet the threshold stated in Rule 40(b), since he didn't manage to win a single state, and hence was likely to remain outside of the first ballot. But then Paul's supporters went for a hail marry pass. Tooth for nail, they squeezed their way into the delegates selection committees, little by little scraping unexpected and unelected pluralities in various states.

Vowing to appear like an unopposed winner, Romney was determined to prevent Paul from appearing on the first ballot. He then turned to the GOP establishment, and together they revised Rule 40(b) ahead of the vote on rules and regulations. Consequently, the rule was altered so that each candidate will now be required to demonstrate a majority of delegates in 8 states or territories. The particular change of the type of advantage, from plurality to majority, was dramatic. Under the new language, it was no longer enough just to win most of the delegates in the state in order to have it counted for the threshold. Candidates will now have to accumulate over 50% of the delegates awarded in a particular state in order to "make it count" for rule 40(b).

To illustrate that, let's examine the vote in Iowa in the current republican cycle. In these caucuses, 30 delegates were at stake. The delegates were awarded proportionally, which is why Cruz, the winner of the caucuses, registered only 8 delegates. This was more than what any other candidate has achieved, but shy of 50% of the delegates in the state (15). Had rule 40(b) remained untouched in 2012, Cruz would have been able to subscribe Iowa for the threshold. In light of the change, he will not be able to do that.

Back to 2012. The new rule 40(b) (from now on: "The Romney Rule"), effectively blocked Paul from entering the first ballot. Some infuriated delegates abandoned the convention in protest, but the GOP establishment downplayed these events. After the election, while eying 2016, the establishment made additional changes in the primary process. More "Winner-take-all" states where added in order to make life even more difficult for future "Fringe" candidates.

Reversal of Fortunes
The Romney rule limits not only the entrance of candidates to the first ballot, but also to subsequent ballots as well. This means that as long as the rules remain untouched this time around, a first ballot without a winner will not result in new nominees entering the race. The Romney rule simply forbids it. Remember how after his "NeverTrump" speech, speculations arose regarding a possible Romney candidacy? Well, as irony has it, Romney is now blocked from competing directly because of his power play four years ago.

If only Romney had allowed Paul the crushing first ballot defeat he was asking for…

Romney, of course, is not the only casualty of the Romney rule. Rick Perry, Paul Ryan and others who may have secretly hoped to get the call of duty, will be barred from competing due to the same reason. John Kasich, who is not likely to win any additional states, will be marginalized from the first ballot as well. A similar destiny awaits Marco Rubio, which may move his Zombies to waive the option of voting for him, assuming that they are interested in their votes being counted. This leaves the establishment with a choice between Trump and Cruz, a choice that was described by Sen. Lindsey Graham as an equal to choosing death by being shot or poisoning.

So what do you do when your own rules work against you? If you ask the GOP establishment, the answer is "change them again!". However, realistically speaking, that may prove easier said than done.

Elephants Entrapped
Donald Trump may be a political rookie, but to his credit, he did prepare in advance for the establishment's trickery tactics. Should he not win 1,237 delegates, Trump has two big sticks with which he can smack the political elites.

The first stick is an independent run. Polls suggest that such a run would swing roughly one third of all republican voters to Trump's banner, neatly delivering the presidency to the Democrats on a silver platter. Trump may have signed "The Pledge", hence binding himself to support the Republican eventual nominee, but he restricted his commitment on cases where he will be "unfairly treated". The criterion for such treatment will be determined by non-other than Trump himself.

The second stick is the Chaos Trump may ignite in the convention itself and following it via his supporters. About three weeks ago, Trump had stated that should he be 100 delegates short of a majority and the establishment will try to work against him, "there will be riots". Such a scene could endanger the Republican Party even farther, with severe ramifications for its political future.

In order to increase the gap between Trump and the majority of the delegates, the GOP establishment is now rallying around Cruz. Just as they need him, so does he needs them. Cruz has no real base of support in most of the remaining states that have yet to vote. Only the endorsements of GOP top figures such as Graham, Walker and Jeb Bush, as half-hearted as they may be, can get him started in the Midwest or the Northeast.

In a way, the collaboration between Cruz and the establishment resembles the Nazi-Soviet pact of 1939. Both sides need each other desperately in the short run, but have nothing but malevolent intentions at heart for later on. The establishment didn't really plan on uniting behind Cruz at the convention. They only wish to employ him as a "Useful Idiot", helping them dispose of Trump. As soon as primary voting is over, their plan has to be a repeal of the Romney rule, which will allow them to crown one of their own, whoever that might be.

Cruz is well aware of this plan, and in the past week and a half he has been relentless in trying to sabotage it. In an interview with conservative radio host Hugh Hewitt, Cruz states that if no candidate wins 1,237 delegates, the party should operate under the existing rules. A change, Cruz speculated, would spark the exact same "riots" Trump was mentioning. It is clear that Cruz is trying to delegitimize manipulations in the current set of rules. After getting the endorsements he needed, Cruz feels confident enough to throw a wrench at the establishment's Masterplan, just before they stab him in the back.

Epilogue
It is still too early to make a call about what's coming next. Trump can still notch 1,237 delegates. The establishment can distance themselves from Cruz once again. The Romney rule can be somehow tossed aside, elegantly or not. All is still possible.

But the way things look right now, we can definitely be expecting a showdown between Trump and Cruz in a contested convention. The establishment will be left sidelined, wishing they could have somehow fast forwarded the entire thing. In my opinion, the key is at the hands of the unbound state delegates and the Zombies. The closer we get to the convention, the more crucial their support of a candidate will become.


Twitter - @yiftachdayan
Mail - yiftach.dayan@gmail.com