יום רביעי, 27 בינואר 2016

ארבעת הלא כל כך מופלאים / על ניו האמפשייר ומועמדי "הממסד" הרפובליקני




הפריימריז באיווה כבר ממש מעבר לפינה. בזמן שכל העולם ואחותו לוטש את עיניו לעבר מדינת עין הנץ (בעיקר לאור העובדה שטראמפ החליט להבריז מהעימות האחרון), אנחנו נלך צעד אחד קדימה ונתכונן לפריימריז הרפובליקניים בניו האמפשייר אשר ייערכו שמונה ימים מאוחר יותר.

לכאורה הפריימריז הללו כבר גמורים. טראמפ מוביל בלא פחות מ-20 אחוזים על קרוז על פי הסקר המשוקלל של אתר RealClearPolitics (אתר נהדר ומומלץ בחום) וכפי שטראמפ טען השבוע, כנראה שגם ירי בעוברי אורח בשדרה החמישית בניו יורק לא יפריע לו לנצח במדינה. אז הקרב על הצמרת אבוד, אבל בתחתית העסק בוער. מרקו רוביו, ג'ון קייסיק, כריס כריסטי וג'ב בוש, ארבעה מועמדים בפריימריז הרפובליקניים, עומדים להתחרות לא בטראמפ ולא בקרוז אלא אך ורק אחד בשני.

למה?
שאלה מצוינת, להלן התשובה. אנשי המפתח במפלגה הרפובליקנית, אותם אנשים שהביאו לכם שתי קדנציות של ג'ורג' W. בוש ואת המועמדויות הכושלות של ג'ון מקיין ב-2008 ומיט רומני ב-2012, ניצבים בפני שוקת שבורה. לאחר כמעט 30 שנים שהם מצליחים להביא לבחירתו של המועמד החביב עליהם לראשות המפלגה הרפובליקנית, לציבור המצביעים נשבר מהם. כך יצא שהפייבוריטים בשלב זה, על פי כל הסקרים, הם מיליונר מניו יורק שלא זקוק לסיוע הכספי שלהם (טראמפ) והפוליטיקאי השנוא עליהם יותר מכל, אשר חובט בהם השכם וערב (קרוז). יתר המועמדים נחשבים למזוהים עם "הממסד" (באנגלית: Establishment), כינוי גנאי אשר מתייחס לאותם אנשי מפתח ולעוזריהם. אנחנו נשתמש מעתה בביטוי הזה כדי לתארם. פרט לטראמפ ולקרוז, המועמד הרציני היחיד אשר אינו נחשב לאיש של הממסד הוא מנתח המוח לשעבר בן קרסון. לאחר התחלה מזהירה, כיום מועמדותו מתמוססת באוויר בעיקר בגלל שהוא כריזמתי כמו ספת עמינח.

שעון החול של אנשי הממסד הולך ואוזל לאור התמיכה הגוברת בקרוז ובטראמפ. עליהם לבחור את אחד מארבעת המועמדים המזוהים עמם ולשים עליו את כל הכסף. ניו האמפשייר היא נייר הלקמוס. מי מבין אותם ארבעת הלא כל כך מופלאים אשר יזכה לאחוזים הגבוהים ביותר במדינה, יזכה לתמיכת הממסד אפילו אם יסיים רק במקום השלישי. האחרים צפויים לקבל כתף קרה ורמז עבה שמצופה מהם לנטוש את המרוץ באופן מידי, "לטובת המפלגה" כמובן.

למה כל זה קורה דווקא בניו האמפשייר ולא באיווה?
בפוסט לפני שבועיים ("בים בם תירס חם"), דיברנו על כך שהבוחרים הרפובליקניים באיווה הם שמרנים בנושאים של דת ומדינה אך בעלי נטיות ליברליות בכל הנוגע לכלכלה. בגדול, הבוחרים בניו האמפשייר הם ההיפך המושלם של עמיתיהם באיווה. כפי שאמרה לי ידידתי קריסטן ממדינת ניו האמפשייר בקיץ האחרון: "האנשים בניו האמפשייר הם ימניים בכלכלה, אבל הם לא אוהבים שאומרים להם מה לעשות". זה אומר, בין היתר, שפוליטיקאים שקובעים למי מותר להתחתן ולמי לא או מה אישה יכולה או לא יכולה לעשות כאשר היא בהריון, אינם צפויים לזכות להצלחה יוצאת דופן.

הממסד הרפובליקני הקצין בשנים האחרונות את עמדותיו בכל הנוגע למיסים ולמעורבות הממשל בכלכלה האמריקאית. הראיות לכך הן המאבק העיקש ברפורמת הבריאות של אובמה והסירוב להעלאות מיסים על השכבות החזקות. יחד עם זאת, ניתן לרשום התמתנות יחסית של הממסד בנושאים חברתיים. הדיון על הפלות בארה"ב אולי ממחיש זאת יותר מכל. בשנת 2012 ובליבה של מערכת בחירות צמודה, שני מועמדים רפובליקניים לסנאט (ריצ'ארד מורדוק באינדיאנה וטוד אקין במיזורי) יצאו בפומבי באמירות קשות וקיצוניות בכל הנוגע לסוגיית ההפלות. בתגובה, הממסד הרפובליקני התנער מהם ושניהם הפסידו למועמדים הדמוקרטיים בבחירות.

לכאורה ישנה סינרגיה בין הבוחרים בניו האמפשייר לממסד הרפובליקני. את התיאוריה הזו ניתן גם לגבות במספרים. כיום הסקר המשוקלל עבור ניו האמפשייר מעמיד את טראמפ על 32.3% תמיכה. ארבעת מועמדי הממסד נמצאים הרבה מתחתיו, אבל אם באופן היפותטי שלושה מהם היו פורשים ומעבירים את מלוא תמיכתם למועמד הרביעי, אותו מועמד היה מגיע ל-38% תמיכה ומנצח את טראמפ. לעומת זאת, באיווה גם איחוד האחוזים של ארבעת מועמדי הממסד לא היה מביא לניצחון. זוהי עדות נוספת לכך שניו האמפשייר היא שטח ידידותי יותר לממסד הרפובליקני.

אז בואו נבדוק מהו מצבם של כל אחד מארבעת מועמדי הממסד הרפובליקני, על פי סדר הופעתם בתמונה למעלה משמאל לימין.

מרקו רוביו
סנאטור צעיר מפלורידה, בן להורים מהגרים מקובה. רוביו נבחר לסנאט ב-2010, שנת הבחירות אשר סימנה את הופעתם של אנשי מסיבת התה בזירה הפוליטית. בזמנו הוא נישא על גבה של הקבוצה השמרנית והיה לגיבור הניצחון שלה בבחירות ההן. מאז, הדיבור על היותו מועמד אפשרי לסגנות הנשיא או לנשיאות הלך והתגבר.

הבעיה היא שהאמירות הללו כנראה עלו לרוביו לראש. כצעד מקדים להתמודדות לנשיאות ועל מנת להתקרב לפלג הממסדי של המפלגה הרפובליקנית, הוא נעמד לצידה במספר נושאים מרכזיים. העיקרי שבהם הוא נושא ההגירה. כאשר אובמה החליט לקדם רפורמת הגירה משמעותית, רוביו הביע נכונות להתפשר עמו ואף תמך במתן חנינה למהגרים בלתי חוקיים שלא ביצעו פשעים כלשהם. בצעד חסר תקדים, הוא הצטרף ל"חבורת השמונה" (Gang of Eight), חבורת סנאטורים דמוקרטים ורפובליקנים שחיברה את הצעת הרפורמה, ובכך קשר את גורלו בגורל המהלך. צעד זה הוכח ככישלון צורב. מחד רפורמת ההגירה קרסה ומאידך רוביו איבד את התמיכה של מרבית אנשי מסיבת התה. היום הוא מכה על חטא וטוען שעתה הוא מתנגד לחנינת מהגרים בלתי חוקיים, אבל זה בעיקר גורם לו להיראות כ"כפכף" (Flip-Flopper), אחד שהופך את דעותיו לפי כיוון הרוח.

לכאורה רוביו היה אמור לרשת את תמיכת הממסד אחרי קריסתו של ג'ב בוש. הוא צעיר, נאה, רהוט בכל נושא ובעל פוטנציאל להגדיל משמעותית את התמיכה של המפלגה בקרב היספאניים. הוא אפילו חובב מושבע של הראפר 2-PAC (השם יקום דמו) ויכול למשוך קהל בוחרים צעירים. הבעיה היא שאף אחד באמת נלהב לגביו. מסיבת התה תזכור לו לעד את עריקתו בנושא ההגירה ושאר הבוחרים נרתעים מהדעות הניציות שלו בכל הנוגע למדיניות חוץ. אותן דעות מזכירות להם יותר מכל את תקופת נשיאותו של בוש הבן וגם הם כבר מעוניינים לשים את אותן שנים מאחוריהם.

ג'ון קייסיק
מושל מדינת אוהיו ופוליטיקאי ותיק שכיהן קדנציות רבות בקונגרס. בעימות הרפובליקני הראשון קייסיק נשאל לגבי דעתו על החלטת ביהמ"ש העליון בארה"ב להתיר נישואים חד-מיניים. הוא השיב שהוא מכבד את החלטת ביהמ"ש ואף הצהיר כי לאחרונה נכח בחתונה של חבר שלו עם גבר אחר. ההצהרה זיכתה אותו בתשואות הגדולות ביותר באותו עימות. האם קייסיק הפך בן לילה למועמד משמעותי בפריימריז הרפובליקניים? האם המפלגה הרפובליקנית הפכה את עורה בכל הנוגע לנישואים חד מיניים? התשובות הן לא ולא. העימות נערך בקליבלנד אשר נמצאת באוהיו, אותה מדינה שקייסיק משמש כמושל שלה, וזה פחות או יותר מסכם את הסיפור. בכל זאת, לאותו רגע יש חשיבות רבה מאוד לקראת הבחירות בניו האמפשייר.

קייסיק עשה את מרבית הונו הפוליטי כפוליטיקאי שנלחם באיגודי עובדים ועם הטיקט הזה הוא קיווה להתמודד לבחירות לנשיאות. השיא מבחינתו היה החתימה על חוק אשר מגביל את אפשרותם של עובדי הסקטור הציבורי באוהיו להתאגד לצורך חתימה על הסכמים קיבוציים. לשם השוואה, חוק זה עבור הבוחרים הרפובליקניים היה אמור להיות משהו כמו רפורמת הסלולר של כחלון עבור רבים מאזרחי ישראל. אלא שתושבי אוהיו התרעמו על החוק והחליטו לצאת כנגד הפגיעה בזכויותיהם של המורים, השוטרים והכבאים במדינה. מדינת אוהיו מאפשרת הכרעה על חוקים באמצעות משאל עם כאשר מוגשת עצומה המכילה לפחות 230,000 חתימות. למעלה מ-1,300,000 חתימות נאספו ובמשאל עצמו 62% מתושבי המדינה הצביעו נגד החוק ושלחו אותו לפח לגריסה.

קייסיק אמנם נבחר מחדש בקושי כמושל ב-2014, אבל את תדמית הרפורמטור השמרן הוא איבד לנצח. הכיצד יטען בפני המצביעים הרפובליקנים שהוא יהיה זה שיושיע אותם מהמגזר הציבורי כשהוא עצמו הפסיד בקרב חייו נגד אותו מגזר? כאן אנחנו חוזרים לאותו רגע בעימות הרפובליקני. קייסיק נטש את התדמית הישנה ואימץ חדשה: "המבוגר האחראי", הרפובליקן האנושי שמעוניין לקרב את מפלגתו למאה ה-21 ולמרבית הציבור האמריקאי. האם זה יעבוד? ימים יגידו, אבל הכיוון נראה לא רע. כיום הוא שלישי בסקרים בניו האמפשייר אחרי טראמפ וקרוז ובעצם מוביל בקרב בין מועמדי הממסד.

כריס כריסטי
מושל מדינת ניו ג'רזי, האיש והכרס. הרבה לפני רוביו ובוש, כריסטי היה אמור להיות התקווה הגדולה של המפלגה הרפובליקנית לקראת בחירות 2016. הוא הצליח להיבחר כרפובליקן במדינה "כחולה" (ע"ע דמוקרטית) מובהקת, לקדם רפורמות רבות, להיבחר לקדנציה שנייה כמושל ברוב אדיר ואפילו לזכות באחוז ניכר מקולות האפרו-אמריקאים. את הכל הוא עשה תוך כדי הפגנה בכריזמתיות רבה וסגנון ייחודי שמשלב סמכות ועממיות (שזה אומר לנבל את הפה מדי פעם). הרפובליקנים אפילו היו מוכנים לסלוח לו על עצם העובדה שהוא מאמין בהתחממות גלובאלית, עמדה שעבור מרבית הפוליטיקאים הרפובליקנים הייתה בגדר כרטיס אדום.

אבל אז התחילו הצרות של כריסטי. ראשית היה המשבר סביב סופת ההוריקן "סנדי" אשר פקדה את ארה"ב באוקטובר 2012, חודש בלבד לפני הבחירות. כריסטי הבין את גודל הסכנה עבור תושביו וביקש סיוע פדרלי מידי. אובמה, בצעד שהיה אמנם נשיאותי אבל בעיקר גאוני מבחינה פוליטית, עשה כל שביכולתו על מנת לסייע לכריסטי. המושל קיבל את פניו של הנשיא כשזה הגיע לביקור בזק במדינה, הצטלם מחובק עמו והודה בראיון לרשת CNN כי הסיוע שקיבל ממנו לצורך התמודדות עם נזקי הסופה היה "הכי טוב שיכול היה להיות". כאשר נשאל אם הוא לא חושש שהאמירות הללו יפגעו במעמדו במפלגה הרפובליקנית, הוא השיב שזה לא מעניין אותו וכי חייהם של תושבי מדינתו הם בראש מעייניו. אין להקל ראש בחשיבות אירוע זה לתוצאות הבחירות. הוא אולי לא הכריע את הכף, אבל לבטח סייע לאובמה בהגדלת הפער מרומני ובבחירתו מחדש ברוב מוחץ.

מאורעות הוריקן "סנדי" הכתימו את מעמדו של כריסטי במפלגה אך הגדילו את הפופולריות שלו במדינת ניו ג'רזי. אלא ששנה לאחר מכן, בספטמבר 2013, התפוצצה "פרשיית הגשר" (Bridgegate). רשתות התקשורת חשפו כי מקורבים שכריסטי מינה לרשות הנמלים הורו על סגירת שניים מתוך שלושת נתיבי הנסיעה בגשר ג'ורג' וושינגטון, הגשר היחיד שמחבר את העיר פורט לי שבניו ג'רזי לעיר ניו יורק. המניע שלהם, כך נחשף, היה נקמה בראש העיר של פורט לי על אי-תמיכתו בכריסטי בבחירות לקדנציה נוספת כמושל. הסגירה, אשר נמשכה למשך ארבעה ימים, שיבשה לחלוטין את התנהלות העיר כולה ואף סיכנה חיי אדם. לכאורה כריסטי לא ידע (הוא לא ידע!) והתנער לחלוטין מהקרבה לאישים אותם מינה בעצמו (אותם אישים מצפים כיום לגזר דין של בית משפט). אף שמעולם לא הוכח כי כריסטי ידע על כוונות אנשיו או היה מעורב בהן, הפופולריות שלו כמושל התרסקה ונותרה ברמות נמוכות מאז ועד ימינו אנו.

לפריימריז הרפובליקניים כריסטי התייצב כצל של עצמו, מוכה וחבול. בעיני רבים, עצם העובדה שהוא עדיין מועמד היא נס. הממסד כמעט מחק אותו לגמרי, אבל החולשה של בוש ורוביו מותירה לו פתח. מספרים נאים בניו האמפשייר יוכלו לסייע לו לעשות את אחד הקאמבקים המרשימים בתולדות הפוליטיקה האמריקאית.

ג'ב בוש
ג'ון אליס בוש הוא מושל מדינת פלורידה לשעבר. הבן של והאח של. כהונתו בפלורידה נחשבת למוצלחת, שכן כלכלת המדינה נסקה בתקופתו. בוש הגיע למערכת הבחירות הנוכחית במעמד דומה לזה שמיט רומני היה בו בבחירות לפני 4 שנים: הפייבוריט של הממסד אשר צפוי להזיע מעט במאבק מול שאר המועמדים אך להיבחר בסופו של דבר. בדומה לרומני, גם בוש היווה מעין "מועמד פשרה". כזה שהממסד היה מוכן לסלוח לו על מדיניות ליברלית שקידם לאור העובדה שהוא בסה"כ מאוד שמרן בנושאים כלכליים. במקרה של בוש, "החטאים" המרכזיים היו הקידום של מדיניות "הגרעין המשותף" (Common Core) אשר שאפה ליצור סטנדרטיים אחידים לחינוך בכל כיתה בארה"ב והתמיכה ברפורמת הגירה. מעבר לרקורד המוצלח כמושל, רבים בממסד ראו במועמדותו הזדמנות לכבוש מחדש קהלים היספאניים לאור העובדה שהוא מדבר ספרדית שוטפת למדי ונשוי לאישה מקסיקנית אשר התאזרחה בארה"ב.

אז איך פייבוריט עם 30 אחוזים במירוץ הרפובליקני מתדרדר ל-5 אחוזים ולאחד שבקושי סופרים? חלק מהפרשנים מייחסים את ההיחלשות להיעדר הכריזמה שלו ולכך שבדומה לאחיו ולאביו, הופעה מול קהל הוא לא בדיוק כוס התה שלו. אחרים מסמנים את האמביוולנטיות שלו ביחס לממשל של אחיו, בעיקר סביב נושא המלחמה בעיראק. בוש מסרב להתנער לחלוטין מהמלחמה בעוד שמרבית הבוחרים השמרנים כבר מוקיעים אותה בפה מלא.

דבר אחד בטוח: בוש הוא הנפגע העיקרי של תופעת דונלד טראמפ. בעימותים, בראיונות ובכל הזדמנות שניתנה לו, טראמפ קטל את בוש על מגוון נושאים שרובם כלל אינם קשורים למדיניות. כך למשל, הוא הדביק לו את הכינוי "חסר אנרגיה", טען שהוא מדבר יותר מדי ספרדית ובאחד מרגעיו הפחות אלגנטיים, צייץ בטוויטר שבוש אוהב מהגרים מקסיקנים בלתי חוקיים בגלל אשתו. בוש מצידו ניסה לתקוף בחזרה. הוא כינה את טראמפ Jerk והטיח בפניו בכל עימות שהוא לא יכול "להעליב את דרכו לבית הלבן". הבעיה היא שאת טראמפ אי אפשר לנצח במשחק הזה, והעובדה שבוש הוא המועמד הכי פחות רהוט (למעט בן קארסון) הייתה בעוכריו גם כן. לצד ההתנגשות האישית ביניהם, בוש נכשל במניעת הנהירה של המצביעים לעבר טראמפ ובכך הוכיח לממסד הרפובליקני שהוא משענת קנה רצוץ ושכדאי להם לנסות למצוא מישהו אחר אשר יעצור את הסחף.


אז איך זה שבוש עדיין במשחק? ראשית, הוא הצליח לגייס הרבה מאוד כסף, בעיקר בתקופה שבה עדיין הוביל, וזה מאפשר לו לתחזק קמפיין מתפקד למרות הירידה בסקרים. שנית, משפחתו היא עדיין אצולה רפובליקנית וזה משחק תפקיד חשוב. רבים מתומכיו מעוניינים להעביר את תמיכתם לרוביו למשל, אבל חוששים מנקמנות מצד משפחת בוש ומקורביה. בכל מקרה ברור שניו האמפשייר היא הצומת של בוש. גם הכסף והקשרים לא יבלמו את כוחה של המציאות בשטח. אחוז חד ספרתי בבחירות במידה יאפשר כבר להגיד בפה מלא: Gracias Señor.


הפריימריז באיווה הם רק עוד יומיים, אז אלו מכם/מכן שלא קראו עדיין את "בים בם תירס חם"  על הצד הרפובליקני או את "Yes She Can?" על הקשיים של הילארי מול ברני סנדרס במדינה, מוזמנים בחום.

פוסטים חדשים
"בחירתה של ניקי" - מיהי האישה שיכולה להכריע את הפריימריז הרפובליקניים בדרום קרוליינה
"היום שאחרי הילארי" - מהי תכנית ב' של המפלגה הדמוקרטית
"כולם שונאים את טד" - על המנצח הגדול באיווה שמטריף את שתי המפלגות

פוסטים קודמים
"Yes She Can?" - על הצרות של הילארי קלינטון
"בים בם תירס חם" - על הבחירות המקדימות של הרפובליקניים באיווה

יום שבת, 23 בינואר 2016

"Yes She Can?" / על הצרות של הילארי קלינטון



חודש ינואר לא עושה חסד עם הילארי קלינטון. בסוף שנת 2015 דרכה למועמדות הדמוקרטית, ואולי אפילו לנשיאות, הייתה נראית סלולה. פרשיית האימיילים החלה לאבד מומנטום, היתרון מול ברני סנדרס במדינת איווה, כמו גם במרבית מדינות המפתח פרט לניו-האמפשייר, היה נראה מבטיח ובצד הרפובליקני הבלגאן חגג. אלא שאז התחילה השנה החדשה ועמה הגיעו שלוש מכות אשר החזירו את הילארי לפוזיציה השנואה על כל פוליטיקאי אמריקאי: התגוננות.

להלן המדריך למכות של חודש ינואר העגום של הילארי, מהקל לכבד (עם רמת פירוט בהתאם):

1.    עלייתה מחדש של "פרשיית האימיילים" – רמת חומרה: קל.

ב-14 לינואר דיווחה רשת פוקס ניוז כי בכיר בקהיליית המודיעין האמריקאית פרסם מכתב לפיו הילארי שמרה כתריסר מיילים מסווגים, מעבר לאלו שכבר היה ידוע עליהם, על השרת הפרטי שלה. מאז חלק משדרני הרשת מריצים תרחיש אפשרי מבחינתם, לפיו ה-FBI יגיש בקשה להעמיד את הילארי לדין וכי זו תיענה בחיוב על ידי מחלקת המשפטים האמריקאית. בנוסף, הם אף שואלים את דונלד טרמפ וטד קרוז בראיונות "כיצד יתמודדו בבחירות הכלליות מול ג'ו ביידן או אליזבת' וורן". זוהי כמובן אינה טעות משורר אלא ניסיון לרמוז שמועמדותה של הילארי נמצאת על כרעי תרנגולת וכי לאחר הגשת כתב אישום נגדה, לדמוקרטים לא תהיה ברירה אלא לסמן מועמדים אלטרנטיביים.

אז מדוע אני מעריך שמדובר במכה קלה? ראשית, לאחר חודשים שבהם פוקס ניוז מבטיחים שייחשף כי על שרתה הפרטי של הילארי הוחזקו אלפי אימיילים מסווגים, תריסר כבר לא נשמע מספר כל כך דרמטי. שנית, מרבית כלי התקשורת המובילים בארה"ב לא מרבים לעסוק בסוגיה. אפשר כמובן לטעון שהתקשורת היא שמאלנית, אבל צריך לזכור שאפילו פרשנים שמרנים מובילים (דיוויד ברוקס מהניו יורק טיימס, ג'ורג' וויל מהוול סטריט ג'ורנל ועוד) אפילו לא טרחו להתייחס לעניין. הילארי תתגבר על המשוכה הזו, אבל מדובר בתזכורת לכך שפרשיית האימיילים עדיין איתנו ולבטח תחזור לכותרות אם וכאשר הילארי תיבחר כמועמדת הדמוקרטים לנשיאות.

2.    יציאתו לאקרנים של הסרט "13 שעות" – רמת חומרה: די קל.

בשנת 1998, כאשר הייתי בכיתה ה', יצא הסרט ארמגדון. מאז ועד היום, לא התרגשתי מהגעתם של סרטים של מייקל ביי למסך הגדול בלשון המעטה. הפעם מדובר בסרט שעוסק במתקפת הטרור על השגרירות האמריקאית בלוב אשר גבתה את חייהם של שגריר ארה"ב במדינה כריס סטיבנס ושלושה אנשי צוות נוספים בספטמבר 2012.

הסרט מעניין בהקשר של הבחירות מכיוון שהאירוע כולו קיבל גוון פוליטי זמן קצר לאחר התרחשותו. הרפובליקנים טענו שתי טענות עיקריות ביחס לאירוע. ראשית, הם עומדים על כך שהממשל הצהיר בימים שלאחר המתקפה כי היא הגיעה על רקע סרט פרובוקטיבי על הנביא מוחמד והתעלם מראיות לכך שמדובר במתקפת טרור מתוכננת. שנית, הם מצביעים על כך שגורמי הביטחון בשגרירות ביקשו מספר פעמים לפני הפיגוע תגבור של מערך האבטחה ממחלקת המדינה ונענו בשלילה. טענה זו מקבלת ביטוי גם בסרט.

הרפובליקנים השכילו לראות את הפוטנציאל ההרסני של התקרית למעמדה של הילארי, מזכירת המדינה באותה תקופה, במועמדות לנשיאות. חצי הביקורת שלהם הופנו במהרה מהנשיא אובמה לכיוונה ורשתות התקשורת השמרניות דואגות להקדיש פאנל קבוע לנושא מאז ועד היום, הגם שמידע חדש בנושא זה אין. כמו פרשיית האימיילים, גם כאן הנזק הוא בעיקר טקטי. יציאת הסרט תאפשר לרפובליקנים לשלוף את הפרשייה ביתר קלות בבחירות הכלליות. יחד עת זאת, נושא זה אינו צפוי לפגוע בהילארי בטווח הקצר או לחבל בסיכוייה להיבחר כליל.

3.    עלייתו של ברני סנדרס בסקרים באיווה – רמת חומרה: בינוני-כבד.

טוב, הגענו לנושא המעניין והמשמעותי ביותר בכל הנוגע לעתידה של הילארי. בנקודת זמן זו, סיכוייו של ברני סנדרס, הסנאטור העצמאי (כלומר, היותר מדי שמאלני עבור המפלגה הדמוקרטית) היהודי ממדינת ורמונט לגבור על הילארי הם הגבוהים ביותר אשר היו עד כה. הראייה החזקה ביותר לכך היא הכרזתם של מקורבים לראש עיריית ניו יורק לשעבר מייקל בלומברג, לפיה הוא שוקל התמודדות כעצמאי במידה וסנדרס יהיה המועמד הדמוקרטי וטרמפ או קרוז ייבחרו להיות המועמדים הרפובליקניים.

כאמור, הפריימריז באיווה ובניו-האמפשייר נמצאים בפתח. במדינת ניו האמפשייר סנדרס הוא הפייבוריט בקרב מול הילארי זה מכבר. הסיבה לכך, יותר מכל דבר אחר, היא גיאוגרפיה.


כפי שניתן לראות, מדינת ניו האמפשייר המסומנת באדום "הופרדה בלידתה" ממדינת ורמונט הצבועה בכחול, אותה מייצג סנדרס בסנאט. קרבה גיאוגרפית למדינה היא פקטור שאין להקל בו ראש בבחירות בארה"ב, בעיקר בבחירות מקדימות. לראייה, בפריימריז הרפובליקניים ב-2012 גבר מיט רומני בפער ניכר על שאר מתחריו בניו האמפשייר, הרבה בזכות העובדה ששימש כמושל מדינת מסצ'וסטס הסמוכה גם היא. בנוסף, בפריימריז הדמוקרטיים ב-2008 גרף ברק אובמה את מרבית מדינות המערב התיכון הסמוכות למדינת אילינוי אותה הוא ייצג בסנאט, בעוד שהילארי ניצחה כמעט בכל המדינות הסמוכות למדינת ניו יורק, אותה היא ייצגה.

הילארי אמנם נערכה מראש להפסד בלתי מייצג מבחינתה בבחירות בניו האמפשייר, אבל מאז ראשית חודש ינואר הסקרים מראים כי סנדרס מוביל או צמוד אליה גם במדינת איווה. לכאורה דומיננטיות של סנדרס באיווה היא דבר הגיוני. בשבוע שעבר דיברנו על כך שאפילו המצביעים הרפובליקניים באיווה נוטים לתמוך במעורבות ממשלתית בכלכלה, אז אפשר לנחש שהמצביעים הדמוקרטיים במדינה יהיו סוציאליסטיים אפילו יותר. סנדרס, ראוי להזכיר, הוא אחד המועמדים הבודדים בהיסטוריה המודרנית של המפלגה הדמוקרטית אשר העז להעיד על עצמו שהוא סוציאליסט.

בכל זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שעד לא מזמן הילארי הובילה בהפרש דו-ספרתי במדינה, אז מה מסביר את שינוי המגמה?

ראשית, התבססותם של דונלד טרמפ וטד קרוז כמועמדים בעלי הסיכוי הגבוה ביותר להיות המועמדים הרפובליקניים שינתה ככל הנראה את הפרספקטיבה של חלק מהבוחרים. בעוד שקודם לכן הם היו מוכנים להצביע להילארי כברירת מחדל, כעת מתפתחת תחושה שגם מועמד שמאל מובהק יכול לנצח את המועמדים הצפויים בצד השני. טד קרוז הוא סוג של תמונת ראי של סנדרס בכל הנוגע למידת הקיצוניות ביחס למפלגת האם. דונלד טרמפ, על אף ההובלה בפריימריז, הוא המועמד בעל הסיכויים הנמוכים ביותר בהתמודדות נגד הדמוקרטים על פי הסקרים וגם המועמד בעל אחוזי התמיכה הכלליים (Favorability Ratings) הנמוכים ביותר.

שנית, ראוי לציין שעד כה הילארי בעיקר "נגררה" שמאלה על ידי סנדרס ונאלצה להגיב אליו. לראייה, היא הודיעה על התנגדות לצינור הנפט Keystone XL (צינור אשר אמור לעבור מקנדה לטקסס ולגרום לנזקים סביבתיים משמעותיים) רק אחרי שסנדרס עסק רבות במגרעותיו. באופן דומה, היא הרחיבה לאחרונה את מידת תמיכתה בלימודים אוניברסיטאיים ברי השגה לכל אזרח אמריקאי, אחד הנושאים שסנדרס מזוהה עמם יותר מכל. לא מן הנמנע שמהלכים אלו, אשר היו אמורים לרצות את מצביעי השמאל הקשה מבחינתה של הילארי, הופכים כעת לאבני נגף ומציגים אותה כחסרת עמוד שדרה. מלכתחילה היא ספגה ביקורות על כך שהיא אינה מזוהה עם מדיניות ברורה בנושאים רבים וכי היא נשענת בעיקר על הפרסום, הקשרים והמימון הרב אשר נמצאים לרשותה.

אז מה יקרה עם הילארי תפסיד גם באיווה וגם בניו האמפשייר?

הפרשנים מתחלקים לשתי אסכולות עיקריות. האסכולה הראשונה היא "הדרמטית". טענתה העיקרית היא שהפסד כפול באיווה ובניו האמפשייר ייצור אפקט דומינו אשר יוביל לסחף לכיוונו של סנדרס. האסכולה מותחת קו מחבר בין הדומיננטיות של דונלד טרמפ אצל הרפובליקנים לזו של סנדרס אצל הדמוקרטים וטוענת כי במערכת בחירות זו ישנו מרד ברור של המצביעים בשני הצדדים בממסד המפלגתי הקיים. האסכולה השנייה היא "הריאליסטית". אסכולה זו תטען מנגד שגם הפסד כפול שכזה לא ינבא דבר. לדידה, איווה וניו האמפשייר הן אלקטורט נוח מבחינתו של סנדרס כיוון שאוכלוסייתן היא בעיקר לבנה. כאשר ההתמודדות תעבור למדינות עם נציגות רחבה של מיעוטים, להילארי יהיה יתרון. לה ולבעלה יש רקורד חיובי ביחס לשחורים והיספאניים וקרבתם היחסית של בוחרים אלו לנצרות תקשה על סנדרס היהודי. הנקודה השנייה תופסת גם בכל הנוגע למדינות הדרום.

ההיסטוריה, יש לציין, עומדת לצדה של האסכולה הדרמטית. מאז התבססות שיטת הפריימריז הנוכחית בארה"ב בשנות ה-70 ועד היום, רק מועמד אחד ויחיד משתי המפלגות הצליח להיבחר למועמדות מפלגתו למרות שהפסיד גם באיווה וגם בניו-האמפשייר. מצליחים לנחש מי המועמד? רמז: הוא ורוד, אוהב נשים ונשוי להילארי קלינטון. חשוב לציין שאפילו במקרה היחיד הזה, אשר ארע בבחירות המקדימות של שנת 1992, הנסיבות היו שונות. באיווה המועמד שנבחר היה תום הרקין, סנאטור ממדינת איווה עצמה אשר לא החזיק בסיכוי כלשהו להיבחר למועמדות. לפיכך מצב בו סנדרס, מועמד בעל סיכויים תיאורטיים, יזכה בשתי המדינות הוא שונה בתכלית.

הנבואה ניתנה לשוטים, ובכל זאת ההימור שלי הוא שהילארי תזכה בסופו של דבר בבחירות באיווה. יחד עם זאת, אני כלל לא חושב שסנדרס ייכנע ולהערכתי הוא ימשיך להוות אתגר אמיתי על הילארי. המסרים שלו חדים והתמיכה בו היא אותנטית (הקהל באירועי הבחירות שלו גדול יותר מזה של כל מועמד אחר משתי המפלגות). העובדה שהוא מסרב לתקוף את הילארי על רקע נושאים אישיים שאינם קשורים למדיניות הופכת כל מתקפה אישית שלה עליו לחרב פיפיות. לבסוף, הוא המועמד שגייס יותר "תרומות קטנות" (50 דולר ומטה) מכל מועמד אחר. כל הסממנים הללו מזכירים מאוד את קמפיין הבחירות של אובמה ב-2008, ולכן אסור להקל בהם ראש.

ובכל זאת, כרגע, הילארי עדיין פייבוריטית לזכייה במועמדות. אני ממשיך לעקוב בדריכות ואעדכן אם אבחין בשינוי של ממש.


נסיים ברגע של נחת: לאור הודעתו של בלומברג על אפשרות שירוץ כעצמאי, יש סיכוי לא לגמרי מופרך ששני יהודים מניו יורק ודונלד טרמפ יהיו המועמדים לנשיאות בבחירות הכלליות. הרבה נכתב ונאמר על מערכת הבחירות עד כה, אבל זה מבחינתי אומר הכל. 


פוסטים חדשים
"בחירתה של ניקי" - מיהי האישה שיכולה להכריע את הפריימריז הרפובליקניים בדרום קרוליינה
"היום שאחרי הילארי" - מהי תכנית ב' של המפלגה הדמוקרטית
"כולם שונאים את טד" - על המנצח הגדול באיווה שמטריף את שתי המפלגות
"ארבעת הלא כל כך מופלאים" - על ניו האמפשייר ומועמדי הממסד הרפובליקני

פוסטים קודמים
"בים בם תירס חם" - על הבחירות המקדימות של הרפובליקניים באיווה

יום שבת, 16 בינואר 2016

"בים בם תירס חם" / על הפריימריז הרפובליקניים באיווה


אנחנו מתחילים ממש שנייה לפני יריית הפתיחה!

אחרי חודשים ארוכים שבהם בעיקר שמענו ציטוטים ספק מצחיקים ספק מבחילים של דונלד טראמפ, האקשן עומד להתחיל. ב-1 בפברואר יתקיימו הבחירות המקדימות בשתי המפלגות במדינת איווה. כמעט שבוע לאחר מכן יתקיימו הבחירות במדינת ניו-האמפשייר. אחריהן יגיעו דרום קרוליינה ונבאדה ואחר מכן "יום שלישי הגדול" (Super Tuesday) בו מדינות רבות יצביעו עבור המועמד המועדף עליהן בשתי המפלגות במקביל. לאחר מכן ימשיכו שאר המדינות, בלוח זמנים מוקפד וידוע מראש, לבחור את מועמדיהם.

הפריימריז הן בעצם דרבי בין המועמדים בכל מפלגה. לדרבי כידוע, יש חוקים משלו.

החוק הראשון הוא שכל המדינות, בלי יוצאות מן הכלל, מעניינות אותנו. בעוד שבבחירות הכלליות נתמקד בעיקר במדינות המתנדנדות (Swing States או Battleground States), בפריימריז נרצה לדעת מה קורה בכל מדינה. חודו של קול, או במקרה הזה, ציר (Delegate) יכול להכריע גורלות ולכן אסור למצמץ בשום שלב.

החוק השני הוא שהמנצח בדרך כלל לא לוקח הכל. אנחנו אמנם רגילים לשיטת האלקטורים בבחירות הכלליות, בה המנצח גורף את כל הקופה, אך בפריימריז הסיפור הוא אחר. במרבית המדינות הצירים מתחלקים באופן יחסי על פי אחוז ההצבעה ולכן כל עוד למועמד יש אחוז סביר של תמיכה במדינה, כדאי לו להמשיך ולהשקיע בה, גם אם הוא לא צפוי לזכות.

החוק השלישי, והמשמעותי ביותר מבחינתנו: It's not about size; it's all about timing.

לא, זה לא ציטוט של דונלד טראמפ (עדיין). מספר הצירים שהמדינות מחלקות לזוכים בהן אמנם נקבע לפי כמות האוכלוסייה במדינה (באופן דומה לאלקטורים בבחירות הכלליות), אבל מדינות קטנות יחסית (איווה, ניו-האמפשייר ונבאדה) מצביעות ראשונות. חושבים שכדאי ללכת בכל הכוח על המדינות הגדולות ולוותר על הקטנות? רודי ג'וליאני גם חשב כך. הפייבוריט בראשית הפריימריז הרפובליקניים ב-2008 הימר בכל הכוח על פלורידה ולא השקיע כלל בפרסומות או באירועים באיווה ובניו-האמפשייר. הוא כמובן נחל תבוסות מהדהדות במדינות הראשונות ועד שהגיעו הבחירות בפלורידה, אף אחד כבר לא ספר אותו.

אגב רודי ג'וליאני:
זהירות, You cannot unsee this.

אז כפי שכבר הבנתם, המדינות שיעניינו את מרבית המועמדים וגם אותנו בשלב זה הן איווה וניו-האמפשייר. לכל אחת מהן יש מאפיינים שונים מאוד. כתוצאה מכך, בכל אחת מהן למועמדים השונים יש סיכוי שונה. היום נתמקד באיווה ובצד הרפובליקני.

הכינוי הרשמי של איווה היא "מדינת עין הנץ" (Hawkeye State). היא נמצאת במערב התיכון של ארה"ב (לא רחוק מקנדה, אם כי לא גובלת בה). היא כפרית מאוד וכמעט ואין בה ערים גדולות. החקלאות הוא סקטור משמעותי בה והתוצר עמו היא מזוהה יותר מכל הוא תירס.

אילולא הייתה הראשונה להצביע, איווה כנראה לא הייתה מעניינת אותנו בהקשר של המפלגה הרפובליקנית. היא בחרה מועמד רפובליקני לנשיאות רק פעם אחת ב-30 השנים האחרונות (ג'ורג' בוש ב-04'). בנוסף, מתוך ששת הפעמים שהיא הצביעה למתמודד בפריימריז הרפובליקניים ב-36 השנים האחרונות, רק פעמיים היא ניבאה בהצלחה את זהות המועמד הסופי (בוב דול ב-96', ג'ורג' בוש ב-00').

מצביעיה הרפובליקנים של איווה הינם על פי רוב בעלי פרופיל דתי למדי ובהתאם לכך הם שמרנים מאוד בנושאים כמו הפלות ונישואים חד-מיניים. יחד עם זאת, בכל הנוגע לכלכלה, ערכיהם אינם עולים בקנה אחד עם אלו של המפלגה הרפובליקנית. הם מאמינים במעורבות הממשל הפדרלי והמדינתי בכלכלה ויש להם סיבה טובה לכך. איווה היא היצרנית הגדולה ביותר של אתנול בארה"ב. מדובר בתחליף לבנזין אשר מיוצר על פי רוב מתירס. באיווה כאמור, תירס יש כמו זבל. האתנול אינו תחרותי כיום אל מול הבנזין ולכן היצרנים נתמכים בסובסידיות רבות מהממשל.

פרופיל זה של המצביעים הרפובליקניים הופך את איווה למדינה המושלמת עבור "השמרנים הרחומים" (Compassionate Conservatives), כאלה שילחמו ללא רחם בערכים הליברליים של השמאל אבל לא יתביישו להצטרף אליו בדיונים על תכניות רווחה או ביטוח בריאות. לראייה, ב-3 מערכות הבחירות האחרונות, הרפובליקנים באיווה הצביעו רק למועמדים בעלי רקע דתי שקיצוצים בתכניות רווחה לא עמדו כלל בבסיס הפלטפורמה שלהם (ריק סנטורום ב-12', מייק האקבי ב-08' וג'ורג' בוש ב-00'). הבעיה היא שכרגע אין מועמדים כאלה. סנטורום והאקבי, שזכו בה בבחירות האחרונות אמנם נמצאים איתנו גם הפעם, אבל סיכוייהם לזכות אפסיים. לראייה, הם אפילו לא הצליחו לזכות במקום בעימותים המרכזיים שנערכו לאחרונה, ונאלצו להסתפק במקום ב"שולחן הילדים" (כינוי לעימות שנערך קודם לכן עבור המועמדים שמפגרים בסקרים).

אז באין ציפור שיר, גם העורב זמיר. באיווה יצטרכו להתפשר בין שני מועמדים. המועמד הראשון הוא טד קרוז, הסנאטור מטקסס, אשר עד לאחרונה הוביל בסקרים לבחירות באיווה. קרוז הוא אולטרה שמרן בהכל. לוחם נלהב של ערכי משפחה, תומך במדיניות חוץ תוקפנית וחסיד של הגבלת ההגירה וגירוש השוהים הבלתי חוקיים. וכן, הוא שונא מעורבות ממשלתית בכלכלה. מאוד. מאוד מאוד. המועמד השני הוא דונלד טראמפ, אשר מוביל קלות על קרוז נכון לכתיבת שורות אלו. את "הדונלד" קשה להכניס לתבניות הרגילות של הפוליטיקה הרפובליקנית, הרבה בגלל שהוא מרבה לשנות את דעותיו לפי משב הרוח. יותר מכל אפשר לומר שהוא פופוליסט, אחד שהולך בכל הכוח על דעת הרוב. בהקשר של איווה לדוגמה, הוא כבר הצהיר שהוא תומך בסובסידיות לאתנול (בניגוד לקרוז שמתנגד להן). אז נכון, המיליארדר שנשוי פעם שלישית ומרבה לנבל את פיו הוא לא בדיוק מה שחובבי הדת יכלו לצפות לו, אבל בינתיים עושה רושם שזה לא עד כדי כך מפריע להם.

מה עם השאר? במקום השלישי כנראה יגיע מרקו רוביו, הסנאטור מפלורידה, הרבה בגלל הקרבה שלו לדת ביחס ליתר המועמדים. באופן כללי, מועמדי הממסד הרפובליקני (מרקו רוביו, ג'ון קסיץ', כריס כריסטי וג'ב בוש) אינם מרגשים את החברים באיווה. הם פשוט לא נופלים לקטגוריות הנכונות. או שהם קיצוניים מדי בנושאי כלכלה או שהם מתונים מדי בכל הנוגע לנושאי דת ומדינה.

מי לוקחאני מהמר שקרוז ינצח בפער קטן.

מה המשמעות של זה? הניצחון ייתן לקרוז רוח גבית במאבק מול טראמפ על הנהגת "הגוש המורד" במפלגה הרפובליקנית, אותם בוחרים אשר מאסו בממסד המפלגתי ומחפשים להם מישהו מבחוץ. יחד עם זאת, טראמפ, אשר עדיין מוביל בפער ניכר בכל שאר המדינות, ילקק את הפצעים וימשיך הלאה. הפסד שלו הוא הרבה פחות משמעותי מהפסד של קרוז, אשר השקיע הרבה זמן וכסף במדינה מתוך תקווה שזו תשדרג את מועמדותו לקראת המשך הדרך.

בכל הנוגע למועמדי הממסד, הם יחכו בסבלנות לבחירות בניו-האמפשייר. שם, ולא באיווה, יחרצו גורלותיהם ואז נוכל לדעת אחת ולתמיד מי ממשיך הלאה ומי, כנראה, יצטרך לעזוב את המירוץ.
עוד על כל זה ועוד, בפעם הבאה.

פוסטים חדשים
"בחירתה של ניקי" - מיהי האישה שיכולה להכריע את הפריימריז הרפובליקניים בדרום קרוליינה
"היום שאחרי הילארי- מהי תכנית ב' של המפלגה הדמוקרטית
"כולם שונאים את טד" - על המנצח הגדול באיווה שמטריף את שתי המפלגות
"ארבעת הלא כל כך מופלאים" - על ניו האמפשייר ומועמדי הממסד הרפובליקני
"Yes She Can?" - על הצרות של הילארי קלינטון


שלום, קוראים לי יפתח דיין ויש לי וידוי. אני פריק של היסטוריה ופוליטיקה אמריקאית ("אוהבים אותך יפתח"!).

במהלך שנת 2008 נשביתי בקסם של אובמה, אה סליחה, המערכת הפוליטית האמריקאית. מאז, הנושא הפך לאחד הנושאים שמעסיקים אותי יותר מכל.

מחזור החיים שלי נראה בערך כך: במשך 3 וחצי שנים תמימות אני מנסה לבדר חברים ומשפחה בעובדות הזויות על נשיאים ולגרור אותם, על לא עוול בכפם לדיונים על נושאים שעלו לכותרות בתקשורת האמריקאית. אבל אז מגיעה חצי שנה מרתקת – הבחירות לנשיאות ארה"ב. כמו מינה צמח בחודשים של לפני הבחירות, אני הופך להיות מוקד עלייה לרגל. שאלות כמו "מה הסיכוי של מועמד זה לנצח?" ו"מהן המדינות הכי חשובות" זורמות כמו מים ופתאום אני הופך להיות מסמר הערב. איזה באסה שלמינה צמח יש את התענוג הזה אחת לשנתיים בערך ואני צריך לחכות כל פעם 4 שנים. אולי הייתי צריך לבחור מערכת פוליטית פחות יציבה.

אחד הנושאים שמרתקים אותי יותר מכל הוא הבחירות בארה"ב. אם תעירו אותי באמצע הלילה, כנראה שאדע להגיד לכם מה מצב הסקרים בשתי המפלגות, מהי העמדה של כל אחד מהמועמדים הרפובליקנים על הגירה, מה הסיכוי שברני יקשה על הילארי ושאר ירקות.

בבלוג הזה אשתדל לתת תשובות לכל השאלות הללו, אבל בנוסף אנסה לתת גם קצת מעבר. מטרותיי הן לבחון את המועמדים השונים במגוון נושאים (כולל כמובן היחס לישראל), להסביר אודות הבחירות במדינות השונות, לפשט את המסרים והמטרות הנסתרות של ערוצי התקשורת האמריקאים ועוד.

רוצים גם אתם לנצח את אבא בדיון על הבחירות האמריקאיות סביב שולחן השבת?

אתם מוזמנים להצטרף אליי.