יום שני, 21 במרץ 2016

היסטוריה של אלימות מהיכן שואב טראמפ השראה לפוליטיקה הגזענית שלו



במסגרת קמפיין הבחירות הנוכחי, דונלד טראמפ הצטיין בשני דברים עיקריים: להלל את עצמו ולתקוף אחרים. בעוד שטראמפ הוא ככל הנראה שיאן העולם בקטגוריה הראשונה, דווקא הקטגוריה השנייה היא זו שמושכת את עיקר תשומת הלב. מתקפותיו של טראמפ כוונו עד היום ליעדים מגוונים. במקרים רבים היו אלה אישים ספציפיים, כגון יריביו המועמדים לנשיאות משתי המפלגות, עיתונאים ששאלו אותו שאלות קשות, וכל מי שהעז למתוח עליו ביקורת באופן פומבי. במקרים אחרים היו אלו מדינות זרות, עם דגש על סין ומקסיקו. באחרונה הופנו חיציו של טראמפ אל עבר המפגינים אשר התפרצו לעצרות התמיכה שלו. אלה זכו ל"טיפול מיוחד", אשר כלל בין היתר חבטות קשות מקהל האוהדים, בעידודו של טראמפ עצמו.

יחד עם זאת, כלל המתקפות המוזכרות לעיל מתגמדות בחומרתן לעומת אלו שהפנה טראמפ אל עבר קבוצות אתניות ודתיות – עם דגש על המקסיקנים והמוסלמים. להלן תקציר הפרקים הקודמים: במסגרת נאום בחירות, טען טראמפ שהמהגרים הלא חוקיים ממקסיקו מביאים עמם סמים ופשע, שהם אנסים וגם: שחלקם הם אנשים טובים (מזל שיש האפי אנדינג). בכל הנוגע למוסלמים, ציין טראמפ שראה במו עיניו רבבות רבות של בני דת האסלאם חוגגים לאור התמוטטות מגדלי התאומים. בהמשך הוא גם הציע עצירה זמנית של כניסת מוסלמים לארה"ב ובאחרונה אף הכריז בפה מלא כי "האסלאם שונא אותנו (ארה"ב)".

לצערי הרב, אין לי גישה חופשית אל תוך מוחו הקודח של טראמפ ולכן אין לי אפשרות לקבוע בוודאות שהוא גזען. יתרה מכך, מההיכרות השטחית שלי עמו דרך תכנית הטלוויזיה "המתמחה" בה כיכב, אני נוטה להניח כי בבסיסו הוא אינו גזען, וכי הוא בוחן אנשים על פי אישיותם וכישוריהם, כיאה לאיש עסקים ממולח. אך יחד עם זאת, אין ספק שטראמפ נעזר בפוליטיקה של גזענות כדי ליצור קשרים בלתי אמצעיים עם מצביעי המפלגה הרפובליקנית. באמצעות אותן אמירות, הוא ממסגר בעיות שחווה ארה"ב במונחים של תכונות אופי ונטיות המאפיינות לכאורה קבוצות אוכלוסייה ספציפיות. בכך הופך טראמפ דעות קדומות לפריטי אג'נדה לגיטימיים, ומייתר את הצורך בתיאור מורכב של בעיות ובהצעת פתרונות מחושבים.

התגובה הציבורית לרטוריקה של טראמפ, ולתמיכה העממית לה הוא זוכה, מאופיינת בלא פחות מפאניקה. סיבה אחת לכך היא הדיסוננס החריף שבין רטוריקה זו לבין הנורמות הפוליטיות שאפיינו את ארה"ב בארבעים השנים האחרונות. יחד עם זאת, לעניות דעתי הסיבה המעניינת ביותר להיסטריה הציבורית היא הפוטנציאל ההרסני הגלום באמירותיו של טראמפ עבור הסדר הפוליטי הקיים. כאשר הולכים אחורה, מגלים שפוליטיקה של גזענות הופיעה במספר צמתים בהיסטוריה האמריקאית. היא בדרך כלל הופנתה כלפי המיעוטים שזה מקרוב באו, תוך שהיא מייחסת להם מאפיינים שליליים אינהרנטיים.

בשני מקרים ספציפיים, ההישענות על השנאה לאותם מיעוטים הייתה זו שהובילה לשינויים סיסמיים במערכת הפוליטית בארה"ב. נראה כי אנשי הממסד בשתי המפלגות כנראה קראו את ספרי ההיסטוריה, וכי הם מבינים שעלייתו של טראמפ טומנת בחובה סכנה של ממש לסדר הקיים, ולמעמדם היציב שלהם.

כדי להבין כיצד פוליטיקה של שנאה וגזענות עשויה לטלטל את המערכת הפוליטית, נבחן במהירות את שני מקרים ההיסטוריים דנן.

"וזה שאינו יודע דבר" / השנאה לקתולים והשלכותיה


חרף העובדה שארה"ב מתיימרת לייצג סובלנות כלפי מיעוטים, לא ניתן להצביע על אף קבוצת מיעוט משמעותית החיה בקרבה, אשר לא סבלה מרדיפה פוליטית כזו או אחרת לאורך ההיסטוריה. הרבה לפני שהמקסיקנים והמוסלמים חשבו בכלל על הגירה לארה"ב, לפני שהיהודים התבססו בקהילות משמעותיות ביבשת החדשה ובטרם הסינים עלו על הכוונת, היו שם הקתולים. גם הם, בדיוק כמו כל הקבוצות שבאו אחריהם, טעמו את נחת זרוען של המרירות ושל השנאה. הסרט "כנופיות ניו יורק" בכיכובו של לאונרדו דיקפריו (בזמנו עדיין בלי אוסקר), עוסק בדיוק באותו עידן. בשנותיה הראשונות לא היו בארה"ב קהילות קתוליות גדולות, אך בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-19 היא חוותה גאות כלכלית מרשימה. עובדה זו, לצד רעב תפוחי האדמה הגדול שהתחולל באירלנד באותן שנים (The Irish Potato Famine), הביאו להגירה מסיבית של אירים בני הדת הקתולית לארה"ב.

השנאה כלפי הקתולים נבעה בראש ובראשונה מהגוון הפרוטסטנטי שאפיין את ארה"ב עוד מימיה הראשונים של ההתיישבות בצפון אמריקה. הבסיס למתח בין שני הפלגים הללו נעוץ בסוגיות תיאולוגיות. ישנם הבדלים תהומיים בין התשובות שכל צד מספק לשאלות כגון מהו מבנה הכנסייה הרצוי, האם ישנו "שכר ועונש" על מעשי האדם בימי חייו (אותם חווה נשמתו לאחר המוות) ועוד. מעבר לאותם חילוקי דעות, הרגישו פרוטסטנטים רבים שעבור הקתולים, נאמנות ממסדית לדת היא ראשונה במעלה ובחירתו של האינדיבידואל היא משנית. מסיבה זו, הם הרגישו שהתחזקות הכוחות הקתוליים בארה"ב מהווה איום על ערכי החירות האמריקאים. לחששות אלו היו גם תימוכין עדכניים: הכנסייה הקתולית התנגדה לתנועות המהפכניות ב"אביב העמים" באירופה (1848), ותמכה בהחזרת הממשלים השמרניים בחלק מהמדינות. די היה בעצם המחשבה על הנחלת שלטון ריכוזי ללא חופש ביטוי או התקהלות, בכדי להעביר חלחלה בקרב אמריקאים רבים. האפשרות ששלטון ריכוזי שכזה יהיה בעל סממנים קתוליים רק הכפילה את החרדה.

המהגרים הקתולים זכו לבית חם במפלגה הדמוקרטית, אשר באותן שנים נטתה לתמיכה בעבדות אך התיימרה לעמוד לצד העניים (כדוגמת מהגרים). בצדו השני של המתרס עמדה המפלגה הוויגית (Whig Party), וזו הייתה לכאורה אמורה לספק את האופוזיציה לה השתוקקו שונאי הקתולים. אלא שלוויגים היו תכניות אחרות. לאחר שמפלגתם הפסידה את הבחירות של שנת 1852, ולאור העובדה שההגירה האירית הייתה כה מאסיבית, החליט מנהיג הוויגים ויליאם סיוארד לנסות לקרוץ לקתולים גם כן. שונאי הקתולים זעמו על ה"בגידה" של הוויגים והחלו לארגן לעצמם אלטרנטיבה. על מנת לשמור על סודיות, הם הורו זה לזה שלא להסגיר מידע אודות היוזמה. כאשר נשאלו האם ידוע להם על התארגנות אנטי-קתולית, הם נהגו להשיב שאינם יודעים דבר. כך מפלגתם קיבלה את השם "מפלגת אלו שאינם יודעים דבר" (The Know-Nothing Party, ובהמשך The American Party). בבחירות לקונגרס בשנת 1854 הם גזלו מהוויגים מושבים רבים ובהמשך הפכו לאלטרנטיבה היחידה לדמוקרטים במרבית מדינות הצפון. הדומיננטיות שלהם אמנם נמשכה שנים בודדות, אך היא הביאה לקריסת המפלגה הוויגית, אשר הייתה אחת משתי המפלגות הגדולות. על חורבות המפלגה הוויגית, קמה המפלגה הרפובליקנית כמה שנים מאוחר יותר.

כעת, אני מזמין אתכם לבצע את התרגיל הבא: קראו שוב את הפסקה לעיל והחליפו את הוויגים ברפובליקנים ואת האירים במקסיקנים. מתחיל להישמע מוכר לא?

בדומה לוויגים באמצע המאה ה-19, גם המפלגה הרפובליקנית של היום נאבקת על הרלוונטיות שלה. בבחירות ב-2008 וב-2012 הם הפסידו בפער גדול יחסית הן את הקול הפופולרי (Popular Vote), והן את מפת האלקטורים. בנוסף, דפוסי ההצבעה של השנים האחרונות מאיימים למנוע מהם חזרה לבית הלבן בשנים הקרובות. מסיבות אלו, המפלגה נאלצת להתפשר על חלק מעקרונותיה, כדוגמת הקשיחות בנושא ההגירה, כדי למשוך מיעוטים לקרבה. כוחות חיצוניים, כדוגמת "אלו שאינם יודעים דבר" דאז, ודונלד טראמפ כיום, ניזונים בדיוק מוויתורים שכאלה. ההבדל העיקרי בין שונאי הקתולים לטראמפ, הוא האופן בו השניים הגיעו למרכז הבמה הפוליטית. בניגוד לשונאי הקתולים דאז, טראמפ דווקא איננו מתנהל במחשכים. ייתכן שהפומביות שבה עלייתו מתנהלת צריכה להדאיג אף יותר את הממסד המפלגתי, שכן היא מעידה על נטייתם הברורה של ההמונים לכיוונו.

(Not so) Sweet Home Alabama / מאבקו של ג'ורג' וולאס בשחורים


"In Birmingham they love the governor,
BOO BOO BOO"

(Sweet Home Alabama, Lynyrd Skynyrd)

זוכרים שהשחלתי קודם מילה על כך שהמפלגה הדמוקרטית תמכה בעבדות? עבור חלקכם היה מדובר אולי בהפתעה גמורה, בעוד שאחרים כבר היו מודעים לכך, אבל זו המציאות: לדמוקרטים יש עבר אפל של גזענות כלפי שחורים. למעשה, המפלגה נותרה עוינת לאפרו-אמריקאים גם שנים רבות לאחר ביטול העבדות, ורק נשיאותו של פרנקלין דלאנו רוזוולט (1933-1945) סימנה היפוך במגמה. הכוחות הגזעניים במפלגה נותרו חזקים, והם נאבקו בעמיתיהם הנאורים באחת הסוגיות הבוערות ביותר בשנות ה-60 של המאה ה-20: ביטול ההפרדה הגזעית בין שחורים ולבנים בדרום. בראש הפלג האנטי-שחור של המפלגה עמד ג'ורג' וולאס, המושל האיקוני של מדינת אלבמה שהיה בעיני רבים "האיש הרע" של אותה תקופה.

וולאס היה בשר מבשרה של המפלגה הדמוקרטית. לראייה: הוא היה תומך נלהב של מדיניות הרווחה שהמפלגה עודדה מאז ימי רוזוולט. יחד עם זאת, התערערה הזדהותו המפלגתית לאחר שהנשיא הדמוקרטי לינדון ג'ונסון חוקק את "חוק זכויות האזרח" (1964) ואת "חוק זכויות ההצבעה" (1965), שני חוקים אשר שאפו להבטיח לשחורים שיוויון זכויות. חקיקה זו גרמה לוולאס להרגיש שהמפלגה חדלה מלייצג אותו ואת מדינות הדרום, ובשנת 1968 הוא הכריז על התמודדותו כעצמאי לנשיאות ארה"ב. מטרתו הייתה לצבור מספיק אלקטורים כדי להעביר את ההכרעה לקונגרס, ולדרוש המשך של ההפרדה הגזעית בדרום בתמורה לתמיכתו באחד מהמועמדים. באופן יחסי, הייתה מועמדותו של וולאס לאחת מהמוצלחות ביותר ל"מועמד שלישי" כלשהו בהיסטוריה האמריקאית. הוא זכה ב-13.5% מסך הקולות ובחמש מדינות דרומיות (אלבמה, ג'ורג'יה, מיסיסיפי, לואיזיאנה וארקנסו). יחד עם זאת, הוא לא עמד במשימה שהציב לעצמו וב-1972 חזר לקדם את עמדותיו הקיצוניות מתוך המפלגה הדמוקרטית.

ברמה המערכתית, היה התפקיד ששיחק וולאס בבחירות של 1968 לא פחות מהיסטורי. עד אותה תקופה, המפלגה הדמוקרטית ומדינות הדרום היו מעין "אחיות תאומות", אותן לא ניתן היה להפריד אחת מהשנייה. הקשר ביניהן התבסס לא רק על גזענות כלפי שחורים, אלא גם על נטייתה ההיסטורית של המפלגה לתמוך בחקלאים אל מול מדינות הצפון המתועשות. כאשר חתם ג'ונסון על "חוק זכויות האזרח", הוא ציין שהיה מודע לכך שהוא "שולח" את מדינות הדרום לחיק הרפובליקנים, אבל המציאות הייתה מורכבת יותר. לו וולאס לא היה מתמודד, סביר להניח שהדמוקרטים היו זוכים במדינות רבות בדרום ובנשיאות. וולאס סיפק למצביעי הדרום חלופה אידיאלית לדמוקרטים, ובמערכת הבחירות של 1972 הזהות המפלגתית שלהם נעשתה מטושטשת. מצביעי הדרום חזרו לסיבוב אחרון עם הדמוקרטים כאשר בחרו בג'ימי קארטר (מושל ג'ורג'יה הדרומית) בשנת 1976, ולאחר מכן עברו למפלגה הרפובליקנית ונשארו שם עד היום.

הדמיון בין וולאס לטראמפ הוא כמעט מטריף. בשני המקרים מדובר בפוליטיקאים פופוליסטים שלא בוחלים בהצהרות גזעניות ברורות. בהיבטים כלכליים, וולאס היה תומך נלהב של קידום תכניות רווחה ענפות, וטראמפ מתנגד ליוזמות הרפובליקניות לקצץ את אותן תכניות בדיוק. גם במדיניות החוץ קיימות בין השניים נקודות ממשק ברורות. כאשר וולאס התמודד לנשיאות ב-1968, הוא הציג עמדות יוניות במיוחד בכל הנוגע למלחמת וייטנאם. הוא טען שאם לא ייווכח לאחר היבחרו שניתן לנצח את המלחמה תוך 90 ימים, בכוונתו להסיג את כל החיילים האמריקאים מהמדינה. עמדה זו ממש "מתכתבת" עם עמדותיו של טראמפ בכל הנוגע למלחמת עיראק השנייה. טראמפ טען שהתנגד למלחמה כבר מנקודת הפתיחה, ואף האשים את בוש וצ'ייני בכך שידעו כי אין ברשות עיראק נשק להשמדה המונית, עוד בטרם הורו על הפלישה למדינה זו.

השוני העיקרי בין וולאס וטראמפ הוא נקודות הזינוק של השניים לעבר הנשיאות. לוולאס לא באמת היה סיכוי להיבחר לנשיא כמועמד כעצמאי, וגם ניסיונותיו לזכות במועמדות הדמוקרטית ב-1964, 1972 ו-1976 היו חסרי תוחלת. לעומתו, טראמפ מצליח לכבוש את לבבותיהם של מצביעים רבים בכל רחבי ארה"ב, ולא רק באזור גיאוגרפי אחד. יתרון זה מייצר לו אפשרות ריאלית לעמוד בראש אחת משתי המפלגות הגדולות. אני אמנם מעריך שהוא יפסיד להילארי בקרב ראש בראש, אך כל עוד רק אדם אחד (הילארי או כל אחד אחר) עומד בינו ובין הנשיאות, אסור לפסול את האפשרות שייבחר לנשיא.

מילה אחרונה לסיום: בסוף שנות ה-70 החליט ג'ורג' וולאס להכות על חטא. הוא הביע חרטה על תמיכתו בהפרדה הגזעית ועל יחסו לשחורים לאורך השנים. בשנת 1982 הוא נבחר לכהונתו האחרונה כמושל אלבמה, כאשר הוא זוכה לראשונה בתמיכה ניכרת מצד התושבים האפרו-אמריקאים במדינה. במהלך כהונה זו, הוא מינה מספר שיא של שחורים לתפקידי מפתח בממשל המדינתי, ונוהג זה זכה להמשכיות מצד כל המושלים של אלבמה מאז. המסקנה, מבחינתי לפחות, היא שאולי גם טראמפ עוד יזכה יום אחד "לראות את האור". 

רוצים לקבל עדכון בכל פעם שיוצא פוסט חדש?
הזינו את כתובת המייל שלכם בפינה הימנית העליונה של המסך ולחצו submit – והפילים והחמורים בדרך אליכם.

אהבתם את הפוסט?
אתם מוזמנים לשתף את הלינק, וללחוץ על כפתור ה-"G+1" (מתחת לכפתור ההרשמה).

פוסטים קודמים
"בום טראח, נפל תותח" - המוות שהפך את מערכת הבחירות לגורלית במיוחד
"הגנרל, הלוביסט והכומר" - מורה נבוכים למפלגה הרפובליקנית ולעלייתו של דונלד טראמפ
"יום שלישי את יודעת" - שאלות המפתח החשובות ביותר לקראת סופר טיוזדיי
"בחירתה של ניקי- מיהי האישה שיכולה להכריע את הפריימריז הרפובליקניים בדרום קרוליינה
"היום שאחרי הילארי- מהי תכנית ב' של המפלגה הדמוקרטית
"כולם שונאים את טד" - על המנצח הגדול באיווה שמטריף את שתי המפלגות
"ארבעת הלא כל כך מופלאים" - על ניו האמפשייר ומועמדי הממסד הרפובליקני
"Yes She Can?" - על הצרות של הילארי קלינטון
"בים בם תירס חם" - על הבחירות המקדימות של הרפובליקניים באיווה

2 comments:

  1. זה המקום להזכיר שארגון הקו-קלוקס-קלאן הוא בשר מבשרה ובנה (הביולוגי) האובד של המפלגה הדמוקרטית..

    השבמחק
    תשובות
    1. אמת ויציב.
      כל הסיפור הזה הוא מעט מבלבל, כי זו אמנם הייתה המפלגה הדמוקרטית שתמכה ב-KKK ובעבדות, אבל ברמה הפרסונלית אלו היו אנשי הדרום לאורך כל הדרך.

      מחק