על פילים וחמורים | פוליטיקה אמריקאית

היום שאחרי הילארי / מהי תכנית ב' של המפלגה הדמוקרטית

קצת אחרי איווה ורגע לפני ניו האמפשייר (9/2), הפריימריז בשתי המפלגות מתאפיינים בחוסר שיווי משקל משווע. בצד הרפובליקני הבעיה ברורה: המפלגה פשוט אפשרה את התמודדותם של יותר מדי מועמדים. בעוד שדונלד טראמפ וטד קרוז סוחפים אחריהם את אלו אשר מואסים בממסד, המצביעים הנאמנים של המפלגה נאלצים לבחור בין ארבעת הלא כל כך מופלאים. לאחר תוצאה מרשימה באיווה היה נראה שמרקו רוביו יגיע עם רוח גבית לפריימריז בניו האמפשייר, אבל לשלושת מועמדי הממסד הנותרים היו תכניות אחרות. כצפוי, ג'ב בוש ובעיקר כריס כריסטי תקפו את רוביו בעימות האחרון ללא רחם והוא לא היה מסוגל להתמודד עם האש הצולבת הזו. לו היו מצליחים הרפובליקנים לצמצם את מספר מועמדיהם לשניים או אפילו לשלושה, ייתכן שבנקודה זו הם היו נסגרים על רוביו. זה לא קרה. מועמדי הממסד מקפידים לנגוס אחד בהובלה של השני ולשמר את התיקו ביניהם. טראמפ וקרוז הם המרוויחים הגדולים מהדינמיקה הזו. ייתכן שלבסוף לא יהיה למפלגה מנוס מלבחור את הרע במיעוטו מבין השניים, שיהיה ככל הנראה טראמפ. למי שתוהה למה דווקא אותו, רצוי לחזור ולקרוא את "כולם שונאים את טד".

בעוד שבמפלגה הרפובליקנית יש יותר מדי מועמדים, במפלגה הדמוקרטית פשוט אין מספיק. לשם הבהרה, מבחינת המפלגה תמיד הייתה ועדיין קיימת רק מועמדת אחת והיא הילארי קלינטון. הדמוקרטים תלו את כל יהבם באשת הנשיא והסנאטורית לשעבר והפעילו לחצים אדירים על דמויות בולטות בתוך הממסד אשר הביעו את חששותיהן. פרשיות העבר (ובראשם פרשת לווינסקי), כמו גם פרשיות ההווה (המתקפה על השגרירות בבנגאזי ובעיקר האימיילים) לא הדירו שינה מעיניהם וההנחה הייתה שהחששות יתפוגגו מעצמם. יותר מהכל, מועמדותו של ברני סאנדרס, הסנאטור העצמאי ממדינת ורמונט, נראתה להם בעיקר כמו קוריוז. כך יצא שלצד קלינטון וסאנדרס קיבלנו את המועמדויות הבינוניות מינוס של מרטין אומאלי ושל ג'ים ווב ואת המועמדות המביכה של לינקולן שפי, שלושתן נידונו מראש לכישלון. מה היו אמורים לעשות מצביעים דמוקרטים שמזדהים עם המפלגה ושכל חטאם הוא שאינם סומכים על הילארי? לראשי המפלגה הפתרונים.

נדלג לתחילת חודש פברואר. הבחירות המקדימות באיווה מסתיימות בתיקו מעשי ובניו האמפשייר סאנדרס ינצח בוודאות, כשנותרת רק שאלה אחת - באיזה הפרש. מועמדותו ממשיכה לקבל תמיכה מהסרט "מכונת הכסף" (The Big Short) אשר חופר בפצע הקריסה הפיננסית בסוף 2008 ו"מרים להנחתה" לסאנדרס את מעלליה של המערכת הבנקאית. במקביל, הילארי עדיין ממתינה להודעת ה-FBI, אשר טרם הצהיר האם בכוונתו להגיש כתב אישום נגדה לאור העובדה שהחזיקה אימיילים מסווגים על השרת הפרטי שלה. אומאלי, ווב ושפי הם כבר היסטוריה. בשלב הזה נעצור לרגע, ניקח נשימה עמוקה ונבהיר שמצבה של הילארי עדיין לא חמור כפי שאולי נדמה. מרבית המומחים אשר מתראיינים בתקשורת מעריכים כי ה-FBI לא צפוי להגיש כתב אישום. הקמת שרת פרטי היא דבר שאינו אסור בחוק ושגם מזכירי מדינה אשר כיהנו לפני הילארי ביצעו גם כן. טרם הוכח שהילארי קיבלה או העבירה משרת זה אימיילים מסווגים ולאור הנחישות שהיא מפגינה בראיונות לתקשורת, סביר להניח שזה גם לא יקרה. גם למועמדות של ברני אין כרגע אופק מרשים במיוחד. את הסיבות לכך ניתן לקרוא ב-"Yes She can?". בכל זאת, לקראת הבחירות הכלליות הילארי צפויה להגיע בעמדה בעייתית. המיעוטים כנראה יצביעו עבורה, אבל לא ברור האם הצעירים האידיאולוגיים שהתגייסו לטובת סאנדרס יתייצבו בקלפי אם יפסיד. אחרי הכל, הסלידה מהילארי היא שהובילה אותם לתמוך בסאנדרס מלכתחילה.

העובדה שהילארי התייצבה כפייבוריטית כמעט ודאית לחלוטין בפריימריז הנוכחיים מחייבת אותנו להתבונן על מסע הבחירות שלה באופן שונה מזה בו אנו בוחנים את יתר המועמדים. מדובר במסע בחירות שפחות מאפיין מועמד המנסה לכבוש לראשונה את הבית הלבן ויותר את זה של מועמד המנסה לאשרר את אמון הציבור בו, עיין ערך מועמדות של נשיא מכהן. בדומה לנשיאים מכהנים המעמידים את עצמם לבחירת מפלגתם מחדש, העדיפות של הילארי בפריימריז היא יתרון אדיר אך גם אליה וקוץ בה. הסיבה לכך היא שנשיאים מכהנים (ובמקרה שלנו הילארי) חייבים להשיג ניצחון סוחף, ולא הלגיטימיות שלהם נשחקת. על מנת שנוכל לקבל פרספקטיבה לגבי סיכוייה של הילארי לנצח לא רק בקרב על המועמדות אלא במרוץ לנשיאות כולו, עלינו להשוות את המצב בו היא ניצבת כיום לזה שהיו בו נשיאים מכהנים אשר עמדו בפני פריימריז בעבר.

מהם התרחישים האפשריים בכל הנוגע לפריימריז מבחינת נשיא מכהן? התרחיש הראשון והרצוי ביותר מבחינת הנשיא הוא שכלל לא יתקיימו פריימריז. נשיאים אשר מצליחים להימנע מהצורך להיבחר מחדש מגבירים באופן משמעותי את סיכוייהם בבחירות הכלליות. הסיבה העיקרית לכך היא שמצביעי המפלגה לא מקבלים הזדמנות לפנטז על שינוי כיוון. כך למשל, ברק אובמה וג'ורג' בוש הבן לא נדרשו לפריימריז ונבחרו בהצלחה מחדש בבחירות הכלליות. אפשרות זו כמובן אינה עומדת לרשותה של הילארי, שכן היא לא באמת נשיאה מכהנת, ולכן היא הייתה מעדיפה לראות את התרחיש הבא בתור – פריימריז לפרוטוקול בלבד. מדובר בבחירות פנימיות בהן התוצאה ידועה מראש ושבהן ברור לכולם שהנשיא המכהן ימשיך להתמודדות מול מועמד המפלגה השנייה. ביל קלינטון ורונלד רייגן השתתפו בפריימריז מסוג זה, צלחו אותם בקלילות והמשיכו לזכייה בקדנציה נוספת ללא כל קושי. התרחיש השלישי הוא זה שמטריד את מנוחתה של הילארי יותר מכל – פריימריז של ממש. כאלה שבהן יש תמיכה אותנטית במועמד אחד נוסף לפחות אשר מסייעת לו לקרוא תיגר אמיתי על הנשיא הנבחר. ויליאם הווארד טאפט (1912), ג'ראלד פורד (1976), ג'ימי קארטר (1980) וג'ורג' בוש האב (1992) הם כולם נשיאים שנאלצו להתמודד עם פריימריז שכאלה. על אף שהם הכריעו את יריביהם, הם הפסידו בבחירות הכלליות. המקרה של ג'ורג' בוש האב הוא מעניין במיוחד בגלל שהוא לא הפסיד ליריבו פטריק ביוקאנן אפילו במדינה אחת, אך מרבית ניצחונותיו הושגו בפערים קטנים. הדבר היווה אמתלה עבור רוס פרו, מיליונר בעל השקפות קפיטליסטיות במיוחד, לרוץ כעצמאי בבחירות הכלליות ולחרב את סיכוייה של המפלגה הרפובליקנית. ברגע שנוצר ספק סביר בקרב מסה קריטית של מצביעי המפלגה, אשר אינם חייבים להיות רוב, הקונצנזוס סביב המועמד המכהן נעשה שביר. הוא מתקשה להילחם על קולות העצמאיים כאשר הוא יודע שעליו להמשיך ולרצות מצביעים מבית. אם לא יעשה זאת, אלו לא יטריחו את עצמם לתורים הארוכים ביום הבחירות הכלליות. התרחיש הרביעי הוא הפסד של ממש בפריימריז. זה קרה רק פעמיים במאה ה-20 (הארי טרומן ב-1952 ולינדון ג'ונסון ב-1968) וכאמור כרגע איני מעריך שאפשרות זו עומדת על הפרק עבור הילארי. עם מעריצי סאנדרס הסליחה.

לאור המצב שנוצר, נשאלת השאלה האם למפלגה הדמוקרטית לא היה עדיף לקדם את ההתמודדות של המועמדים החזקים שלה (אשר נכון לעכשיו יושבים על ספסל המחליפים), או לפחות לא לבלום אותם כפי שעשתה בפועל. דרכה של הילארי אמנם הייתה נעשית קשה יותר, אבל כאשר מתמודדים מול מספר אלטרנטיבות ראויות ולא רק מול סוציאליסט יהודי בן 74, יש נסיבות מקלות. הרכבת הזו כמובן עברה, אבל זה לא אומר שאותם שחקני הספסל לא יפציעו בכל זאת במערכת הבחירות הנוכחית. אם התחזיות שלי לא תתממשנה, כלומר אם פרשיית האימיילים אכן תסתבך או אם סאנדרס אכן יביס את הילארי במדינות נוספות בשבועות הקרובים, המפלגה הדמוקרטית תהיה חייבת להגיב. היא לא תוכל להרשות לעצמה עמידה של פוליטיקאי קיצוני כמו סאנדרס בראשה כיוון שהמשמעות היא סיכון תוצאות הבחירות הכלליות. איומיו של מייקל בלומברג שירוץ כעצמאי אם סאנדרס יהיה נציג הדמוקרטים רק מגדילות את הסיכון.

אז מי הם אותם שחקני ספסל במפלגה הדמוקרטית?

אליזבת' וורן – הסנאטורית ממדינת מסצ'וסטס

להלן סיפור שהיה באמת. ב-25 באפריל 2009 נפטר אדוארד "טד" קנדי, אחיו הצעיר של ג'ון ובובי וסנאטור ותיק ממדינת מסצ'וסטס. הימים היו ימי עלייתה של "מסיבת התה" וירידה בפופולריות של הנשיא אובמה. הנסיבות הללו אפשרו לרפובליקנים להריץ את מועמדם סקוט בראון לניצחון בבחירות המיוחדות שנערכו על מנת לזכות במושב שהתפנה. חשוב להבין, מושב זה בסנאט הוא לא פחות מסמל עבור המפלגה הדמוקרטית. הוא אכלס בין היתר את הנשיא לשעבר ג'ון קנדי עצמו והפעם האחרונה שישב בו רפובליקן הייתה שנת 1953. לשם השוואה, ההשפלה הזו משתווה בערך להפסד 6:0 של בית"ר י-ם לבני סכנין, בהינתן שהמשחק היה מתקיים באצטדיון טדי. כאן נכנסת לתמונה אליזבת' וורן. הפרופסורית מאוניברסיטת הארוורד קראה תיגר על בראון, תקפה אותו ואת הרפובליקנים ללא רחם ולבסוף, בבחירות של 2012, החזירה את המושב האבוד לדמוקרטים. ניצחונה סימל יותר מכל, אפילו יותר מניצחונו של אובמה עצמו, את חוסנה של המפלגה הדמוקרטית באותה שנה.

ההשפעה של וורן באותה התמודדות לא נעצרה בגבולות מדינת מסצ'וסטס. שבוע לאחר שהכריזה על מועמדותה, וורן תועדה בסרטון וידאו נושאת נאום קצר וחוצב להבות שהמשפט הראשון בו הוא הזכור מכל: "אין ולו אדם אחד במדינה הזו שהתעשר בזכות עצמו". בנאום הסבירה וורן שמאחורי כל יוזמה כלכלית מוצלחת של אדם פרטי יש מערך ציבורי שלם שתומך בו: מערכת חינוך שהכשירה אותו, כבישים וגשרים שמאפשרים לו להניע סחורה ממקום למקום ועוד. וירא אובמה כי טוב. לאור הפופולריות של אותו נאום, הוא החליט לאמץ ממנו את המשפט המפורסם ביותר עבור קמפיין הבחירות שלו מחדש. המועמד הרפובליקני מיט רומני, איש עסקים מצליח לשעבר בעצמו, בלע את הפיתיון. הוא ביסס קמפיין שלם סביב הסיסמא "אנחנו (בעלי העסקים) בנינו את זה", אשר הייתה בעצם התכחשות מרומזת לטענותיה של וורן. בעלי העסקים צהלו ושמחו, אבל מסתבר שרוב אזרחי ארה"ב הם לא בעלי עסקים, וזו כנראה אחת הסיבות לכך שמעולם לא שמענו על "הנשיא מיט רומני". אם וורן לא הייתה יוצרת את אותה תגובת שרשרת, יכול להיות שמערכת הבחירות הייתה נראית אחרת לגמרי.

על מנת להבין מיהי אליזבת' וורן, נסו לדמיין פוליטיקאית עם סבלנות וחמלה של עובדת סוציאלית לצד אינטלקט וחריפות של עורכת דין מומחית למשפט מסחרי. ממש מוחמד עלי של ליברליזם. מהרגע שכף רגלה דרכה בפוליטיקה היא הפכה לאהודה במיוחד בקרב המצביעים הדמוקרטיים, דבר שמיד הפך אותה לאיום פוטנציאלי על הילארי. עד כמה משמעותי היה האיום? רק נגיד שהילארי ישבה עם וורן לפגישה שנמשכה כמה שעות על מנת לשכנע אותה שלא להתמודד מולה. וורן היא בהחלט יותר ליברלית מהילארי וגם יותר מאובמה. יחד עם זאת, בניגוד לסאנדרס, היא דמוקרטית בכל רמ"ח אבריה (פעם אמנם הייתה רפובליקנית, אבל גם הילארי הייתה כזו אז מותר). מועמדות שלה היא בהחלט משהו שהמפלגה תוכל לחיות איתו, בעיקר אם בצד השני יתייצבו אל מולה טראמפ או קרוז.

ג'ו ביידן – סגן נשיא ארה"ב

הבדרן ויל רוג'רס אמר פעם שלסגן נשיא ארה"ב יש את העבודה הכי טובה בעולם כיוון שכל מה שהוא צריך לעשות זה להתעורר בבוקר ולשאול מה שלום הנשיא. אכן ההיסטוריה האמריקאית עמוסה בסגני נשיאים נשכחים שהשפעתם על המציאות בפועל הייתה כשלג דאשתקד. חוכמת ההמונים הזו החלה להתערער בעשורים האחרונים. ראשית היה דיק צ'ייני, מי שבעיני רבים היה האדריכל האמיתי של מלחמת עיראק השנייה, וכעת ישנו ג'ו ביידן. זה כנראה השלב שבו אתם אומרים לעצמכם "רגע, מתי ג'ו ביידן עשה משהו משמעותי?". להלן התשובה.

ב-26 ביוני 2015 צהלו זוגות חד מיניים ותומכיהם נוכח קביעת ביהמ"ש העליון כי יש לאפשר נישואים חד-מיניים בכל 50 מדינות ארה"ב. ההחלטה התקדימית היוותה הישג אדיר לממשל אובמה, הגם שעתירות פרטיות הן שהתניעו את המהלך המשפטי. אי אפשר להתעלם מהשפעת דעת הקהל האמריקאית על החלטת השופטים, ובאופן דומה אי אפשר להתעלם מהשפעת הדרג הפוליטי הבכיר על דעת הקהל האמריקאית. על פי הגיון זה, הנשיא אובמה תרם תרומה משמעותית למאבק כאשר הפך לנשיא הראשון בהיסטוריה שמביע תמיכה בנישואים חד-מיניים, האם לא כך? תאמינו או לא, אבל דווקא ביידן הוא זה שהקהילה הלהט"בית צריכה להוריד בפניו את הכובע, ולא אובמה. מעטים זוכרים זאת, אבל אובמה נבחר ב-2008 תוך שהוא מתנגד לנישואים חד-מיניים. רק ב-10 במאי 2012, למעלה משלוש שנים בתוך כהונתו, הוא הצהיר שלדעתו נישואים חד-מיניים צריכים להיות חוקיים בכל ארה"ב. הוא טען שחווה "אבולוציה" בנושא, אבל איך לומר בעדינות, לא אבולוציה ולא נעליים. ארבעה ימים קודם לכן, היה זה ג'ו ביידן שהודיע בראיון לרשת NBC שהוא תומך בנישואים חד-מיניים. כשסגן הנשיא יוצא בהצהרה שכזו, כל העיניים נישאות מיד לחדר הסגלגל. ביידן למעשה חישק את אובמה והכניס אותו למלכוד. אי-התייחסות מצד הנשיא הייתה יכולה להביא למרד בקרב אחד מקהלי היעד החשובים ביותר שלו רגע לפני הבחירות. ביידן אמנם התנצל על האמירה ביום שלאחר הצהרתו של אובמה, אבל המציאות הפוליטית השתנתה ללא היכר.

ביידן לא תמיד פעל לפי החליל של אובמה, אבל חשוב לזכור שהוא גם הציל אותו בבחירות. ב-3 באוקטובר 2012 נערך העימות הנשיאותי הראשון בין אובמה למיט רומני. בניגוד לציפיות, רומני האנרגטי הלם בנשיא מהלומה לאחר מהלומה תוך שליפת דימויים ואזכורים משעשעים ומרשימים כאחד. רבים זוכרים את העימות הזה כ-The Big Bird Debate, שכן רומני ציין בו שלאחר היבחרו לנשיא בכוונתו לחדול מלממן את התכנית "רחוב שומשום". במהרה החלה מגמה חיובית מבחינתו של רומני בסקרים. הדמוקרטים חרקו את שיניהם לקראת העימות הבא בתור – עימות המועמדים לסגנות הנשיא. בפינה הימנית התייצב פול ראיין, הגולדן בוי של המפלגה הרפובליקנית. יפה תואר ותכול עיניים, רהוט כמו שד ושמרן כמו ארצ'י באנקר, ראיין היה הבוגימן הגדול ביותר של הדמוקרטים זה מספר שנים. בצד השני עמד ג'ו ביידן, ה"אלון מזרחי" של ארה"ב, אשר בשיאו ביקש מאדם המרותק לכיסא גלגלים להיעמד על רגליו. החרדה של השמאל האמריקאי באותו ערב הייתה מובנת, אבל בניגוד לציפיות ביידן הראה לראיין מאיפה משתין הדג. תוך הישענות על ניסיונו הרב בוועדת החוץ והביטחון בסנאט, הפגין ביידן בקיאות יוצאת דופן ובעיקר לא אפשר לראיין להשלים משפטים בכל פעם שהיה נדמה שהוא מייצר מומנטום. לא כולם אהבו את הסגנון המחוספס של ביידן בעימות, אבל דבר אחד בטוח: הוא עצר את הסחף. הסקרים שינו את מגמתם ולעימותים הבאים אובמה כבר הגיע מוכן.

ימים לא פשוטים עברו על ביידן בתקופה האחרונה. בסוף חודש מאי של השנה החולפת נפטר בנו, בו ביידן, מגידול סרטני במוחו. נזכיר שבשנת 1972 אשתו הראשונה של ביידן ובתו בת השנה נהרגו בתאונת דרכים, כך שלא מדובר היה בפעם הראשונה שהשכול פוקד אותו. תוך שהוא מתאבל על בנו, ביידן נאלץ לשמוע את בכירי המפלגה הדמוקרטית מפצירים בו שלא יתמודד מול הילארי ובסופו של דבר הוא נעתר לבקשותיהם. אם לא יקרה משהו בלתי צפוי, ביידן יסיים את תפקידו בפוליטיקה האמריקאית בגיל 74 ויכתיר את הקריירה שלו כהצלחה מסחררת שרק הנשיאות נעדרת ממנה. יחד עם זאת, שרשרת אירועים בלתי צפויה עשויה לשנות את התסריט הזה. בעבר כבר היו דיבורים על התמודדות שלו לקדנציה אחת בלבד עם אליזבת' וורן כמועמדת סגנית הנשיא שלו. תכל'ס – זה יכול היה להיות אחלה טיקט.

ואסיים בנימה אישית

פוסט זה מוקדש לאמי היקרה, מירה אייזנברג דיין זיכרה לברכה, במלאת שנה למותה. בימים אלו של פרץ יצירתיות ויוזמה היא חסרה לי יותר מכל. מי ייתן וכל אדם שאי פעם ייטול חלק בחיים הציבוריים יגלה קמצוץ מהרגישות ומרוחב הלב שגילתה אימא שלי כלפי כל מי שהיו זקוקים לעזרה.

פוסטים חדשים

"בחירתה של ניקי" - מיהי האישה שיכולה להכריע את הפריימריז הרפובליקניים בדרום קרוליינה.

פוסטים קודמים

"כולם שונאים את טד" - על המנצח הגדול באיווה שמטריף את שתי המפלגות

"ארבעת הלא כל כך מופלאים" - על ניו האמפשייר ומועמדי הממסד הרפובליקני

"Yes She Can?" - על הצרות של הילארי קלינטון

"בים בם תירס חם" - על הבחירות המקדימות של הרפובליקניים באיווה