נפרדנו כך? / כל
מה שרציתם לדעת על הדחת נשיא ולא העזתם לשאול
בשנת 1787 התכנסו האבות המייסדים של ארה"ב לוועידת פילדלפיה, בה הם דנו על נוסח החוקה.
במהלך הדיונים העלה בנג'מין פרנקלין בפני עמיתיו סוגיה: מה עושים במצב בו הנשיא הנבחר מתברר להיות אדם "גועלי" (כך במקור). היסטורית, לטענת פרנקלין, הודחו מנהיגים גועליים באמצעות התנקשות, אבל בדמוקרטיה נאורה ראוי שיהיה מנגנון בירוקרטי שיאפשר להימנע מתוצאה שכזו.
כך נולד פרק 2, סעיף 4 בחוקה, המכונה Impeachment (בעברית: האשמה).
הסעיף עוסק בהעמדה לדין של כל גורם אזרחי בממשל, לרבות הנשיא וסגנו, בגין אחת משלוש עבירות: בגידה, שוחד או פשע חמור (High Crime) ועוון (Misdemeanor). בעוד שהחוק די ברור בכל הנוגע לבגידה ולשוחד, נותרה הקטגוריה השלישית מעורפלת. החוקה לא הגדירה אלו עבירות או מעשים נחשבים לפשע חמור או לעוון.
על פי החוקה, מופעל ההליך באופן הבא:
בשלב הראשון רשאי כל חבר בבית הנבחרים (הבית התחתון) להציג "מסמכי האשמה" (Articles of Impeachment), בהם הוא מסביר באלו משלושת העבירות הנ"ל הנשיא נחשד.
בשלב השני מצביעה ועדת המשפט בבית הנבחרים בשאלה האם יש לקבל את ההאשמות. בוועדה זו יש רוב למפלגה השולטת בבית הנבחרים באותה עת. רוב "בעד" של למעלה ממחצית חברי הוועדה בהצבעה זו יביא להמשך ההליך.
בשלב השלישי מתכנס בית הנבחרים להצביע בשאלה האם "להאשים" בנשיא (To impeach the president). בהצבעה זו דרוש רוב של למעלה ממחצית חברי הבית. רוב "בעד" בהצבעה זו שקול להגשת כתב אישום בבית משפט.
השלב הרביעי הוא "בית המשפט של הסנאט" (Senate Trial). הסנאטורים (חברי הבית העליון) מתכנסים להצבעה הרת הגורל מכולן: האם להדיח אחת ולתמיד את הנשיא. בהצבעה זו כבר יהיה דרוש רוב של שני שליש מחברי הבית. רוב "בעד" הצבעה זו שקול להרשעה בבית משפט.
בכל 230 השנים שחלפו מאז נחתמה החוקה לא חווה אף נשיא הדחה תוך השלמת ארבעת השלבים הנ"ל. יחד עם זאת, שלושה נשיאים ניצבו בפני הליכי הדחה מתוקשרים.
128 שנים אחרי אנדרו ג'ונסון, ביל קלינטון היה לנשיא השני בתולדות ארה"ב שהואשם על ידי בית הנבחרים, ושנאלץ לעמוד בפני משפט בסנאט.
הכל התחיל בנובמבר של שנת 1995. הממשלה הושבתה עקב אי הסכמות על התקציב וסגל הבית הלבן נשלח לביתו לשבוע. במתחם הבית הלבן נותרו רק 19 מתמחים, ביניהם גם אחת בשם מוניקה לוינסקי, עמה החל קלינטון לנהל רומן בעל אופי מיני. אנשי הממשל שהבחינו בהשלכות נוכחותה של לוינסקי דאגו להעבירה למשרד ההגנה.
כמעט 3 שנים לאחר מכן ניצב קלינטון בפני תביעה של פאולה ג'ונס, עובדת לשעבר שלו מתקופתו כמושל ארקנסו. בניסיון להוכיח דפוס חוזר, שאלו עורכי הדין של ג'ונס את קלינטון האם קיים יחסי מין עם לוינסקי, ששמה החל להשתרבב בצהובונים כמה חודשים קודם לכן. בעודו תחת שבועה, השיב קלינטון את המילים הבאות:
גלגלי הצדק טוחנים לאט, אבל טוחנים
מזה כמה חודשים, בכל פעם שאני נכנס למונית המסיעה אותי לקראת שידור, מתפתחת ביני ובין הנהג שיחה במתכונת די קבועה שנשמעת בערך כך:
נהג: על מה אתה הולך להתראיין?
אני: על פוליטיקה אמריקאית
נהג: אז מה שלום טראמפ?
כאן תגיע תשובה בהתאם להתפתחויות השעה, אם כי בחודש האחרון לנשיא לא היו הרבה רגעי נחת, זולת משחקי הגולף בפלורידה.
נהג: תגיד, יש מצב שמדיחים אותו?
על פניו מדובר בשאלה תמוהה. בעוד שבמחוזותינו מחליפים ממשלות כמו גרביים, בדמוקרטיה היציבה של ארה"ב נשיאים נוטים להשלים את 4 שנות הקדנציה שלהם. אחוזי תמיכה דלים, כישלונות מדיניות קולוסאליים ואפילו סקנדלים הם על פי רוב רק רעד קל בכנפו של היושב בבית הלבן.
אלא שנהגי המוניות אינם לבד. ביממה שלאחר היבחרו של טראמפ לנשיאות, אחוז החיפוש של המילים "כיצד מדיחים נשיא" בגוגל עלה ב-4,850%. גם ההיסטוריון אלן ליכטמן, אשר פיתח מודל סטטיסטי שניבא בהצלחה את זהות המנצח בכל מערכת בחירות מאז 1984 (לרבות ניצחונו של טראמפ, מינוס ניצחון בוש ב-2000), מנבא כעת שטראמפ יודח.
כדי לעשות קצת סדר, בפוסט זה אסביר כיצד מדיחים נשיא, מה קרה במקרים בהם ניסו לעשות זאת בעבר, ובאלו נסיבות עשוי טראמפ למצוא עצמו בעין הסערה.
נהג: על מה אתה הולך להתראיין?
אני: על פוליטיקה אמריקאית
נהג: אז מה שלום טראמפ?
כאן תגיע תשובה בהתאם להתפתחויות השעה, אם כי בחודש האחרון לנשיא לא היו הרבה רגעי נחת, זולת משחקי הגולף בפלורידה.
נהג: תגיד, יש מצב שמדיחים אותו?
על פניו מדובר בשאלה תמוהה. בעוד שבמחוזותינו מחליפים ממשלות כמו גרביים, בדמוקרטיה היציבה של ארה"ב נשיאים נוטים להשלים את 4 שנות הקדנציה שלהם. אחוזי תמיכה דלים, כישלונות מדיניות קולוסאליים ואפילו סקנדלים הם על פי רוב רק רעד קל בכנפו של היושב בבית הלבן.
אלא שנהגי המוניות אינם לבד. ביממה שלאחר היבחרו של טראמפ לנשיאות, אחוז החיפוש של המילים "כיצד מדיחים נשיא" בגוגל עלה ב-4,850%. גם ההיסטוריון אלן ליכטמן, אשר פיתח מודל סטטיסטי שניבא בהצלחה את זהות המנצח בכל מערכת בחירות מאז 1984 (לרבות ניצחונו של טראמפ, מינוס ניצחון בוש ב-2000), מנבא כעת שטראמפ יודח.
כדי לעשות קצת סדר, בפוסט זה אסביר כיצד מדיחים נשיא, מה קרה במקרים בהם ניסו לעשות זאת בעבר, ובאלו נסיבות עשוי טראמפ למצוא עצמו בעין הסערה.
דילמת החזיר
בשנת 1787 התכנסו האבות המייסדים של ארה"ב לוועידת פילדלפיה, בה הם דנו על נוסח החוקה.
במהלך הדיונים העלה בנג'מין פרנקלין בפני עמיתיו סוגיה: מה עושים במצב בו הנשיא הנבחר מתברר להיות אדם "גועלי" (כך במקור). היסטורית, לטענת פרנקלין, הודחו מנהיגים גועליים באמצעות התנקשות, אבל בדמוקרטיה נאורה ראוי שיהיה מנגנון בירוקרטי שיאפשר להימנע מתוצאה שכזו.
כך נולד פרק 2, סעיף 4 בחוקה, המכונה Impeachment (בעברית: האשמה).
הסעיף עוסק בהעמדה לדין של כל גורם אזרחי בממשל, לרבות הנשיא וסגנו, בגין אחת משלוש עבירות: בגידה, שוחד או פשע חמור (High Crime) ועוון (Misdemeanor). בעוד שהחוק די ברור בכל הנוגע לבגידה ולשוחד, נותרה הקטגוריה השלישית מעורפלת. החוקה לא הגדירה אלו עבירות או מעשים נחשבים לפשע חמור או לעוון.
על פי החוקה, מופעל ההליך באופן הבא:
בשלב הראשון רשאי כל חבר בבית הנבחרים (הבית התחתון) להציג "מסמכי האשמה" (Articles of Impeachment), בהם הוא מסביר באלו משלושת העבירות הנ"ל הנשיא נחשד.
בשלב השני מצביעה ועדת המשפט בבית הנבחרים בשאלה האם יש לקבל את ההאשמות. בוועדה זו יש רוב למפלגה השולטת בבית הנבחרים באותה עת. רוב "בעד" של למעלה ממחצית חברי הוועדה בהצבעה זו יביא להמשך ההליך.
בשלב השלישי מתכנס בית הנבחרים להצביע בשאלה האם "להאשים" בנשיא (To impeach the president). בהצבעה זו דרוש רוב של למעלה ממחצית חברי הבית. רוב "בעד" בהצבעה זו שקול להגשת כתב אישום בבית משפט.
השלב הרביעי הוא "בית המשפט של הסנאט" (Senate Trial). הסנאטורים (חברי הבית העליון) מתכנסים להצבעה הרת הגורל מכולן: האם להדיח אחת ולתמיד את הנשיא. בהצבעה זו כבר יהיה דרוש רוב של שני שליש מחברי הבית. רוב "בעד" הצבעה זו שקול להרשעה בבית משפט.
בכל 230 השנים שחלפו מאז נחתמה החוקה לא חווה אף נשיא הדחה תוך השלמת ארבעת השלבים הנ"ל. יחד עם זאת, שלושה נשיאים ניצבו בפני הליכי הדחה מתוקשרים.
מלכוד 22
דמיינו שאתם הולכים להופעה בפארק הירקון ומגלים שלהקת לד זפלין התאחדה והגיעה במיוחד, רק כדי לחמם את סטטיק ובן אל תבורי. כך בערך הרגישו לא מעט אזרחים אמריקאים בשנת 1865, כאשר הנשיא הדגול אברהם לינקולן נרצח ובמקומו הושבע סגנו אנדרו ג'ונסון.
ג'ונסון היה דמוקרט מטנסי בימים שבהם המפלגה הדמוקרטית הייתה "מפלגת העבדות" וטנסי הייתה אחת מ-11 המדינות שפרשו מהאיחוד. לינקולן הרפובליקן לקח אותו כמועמד לסגנות בבחירות של 1864 (לקראת כהונתו השנייה) בעיקר כדי לרצות את המתונים במדינות הצפון ולהבטיח את ניצחונו.
עד אותם ימים לא נרצח מעולם נשיא בארה"ב, והסגן החליף נשיא שנפטר רק פעם אחת. אף אחד לא באמת חשב שג'ונסון יהיה נשיא, אבל לינקולן נרצח ב-5 במאי 1865 (רק 6 ימים לאחר כניעת הדרום) וג'ונסון הושבע לנשיאות כדי למשול בשנים הקריטיות של אחרי מלחמת האזרחים.
עם השבעתו, עלה ג'ונסון על מסלול התנגשות עם המחוקקים הרדיקלים במפלגה הרפובליקנית. הם השתוקקו להחזיק את מדינות הדרום תחת משטר צבאי ממושך, לפרק את נכסי בעלי ההון הדרומיים ולפצות באמצעותם את השחורים המשוחררים, שמצידם יזכו לזכויות אזרחיות ופוליטיות. בניגוד גמור אליהם, ג'ונסון תמך במתן חנינה לאנשי הדרום, בהשבת המדינות הפורשות לאיחוד במהירות ובביטול "לשכת האנשים המשוחררים" שהוקמה בימי לינקולן כדי לסייע לשחורים שנגאלו מהעבדות.
היריבות בין ג'ונסון והרדיקלים באה לידי ביטוי במישור החקיקתי. ג'ונסון הטיל וטו על חקיקת הרדיקלים 19 פעמים (יותר מכל נשיא אחר לפניו), והרדיקלים הצליחו להתגבר על הווטו שלו באמצעות רוב של למעלה משני שליש בשני בתי הקונגרס 15 פעמים (שיא שנשמר עד היום).
לבסוף החליטו הרדיקלים לטמון לג'ונסון פח. בשנת 1867 הם העבירו חוק לפיו לנשיא לא תהיה סמכות לפטר שרים שמונו במסגרת אותה קדנציה, אלא בהסכמת הסנאט. מטרתם הייתה "לתקוע" את ג'ונסון עם השרים שמינה לינקולן, שכן עמדות אותם שרים היו קרובות יותר אליהם מאשר אליו. ג'ונסון בלע את הפיתיון. הוא סבר שהחוק אינו חוקתי ופיטר במפגיע את שר המלחמה אדווין סטנטון.
צעד זה סלל את הדרך להליך הדחה נגד ג'ונסון. בתוך זמן קצר הוא היה לנשיא הראשון בהיסטוריה שהואשם בבית הנבחרים ושעמד בפני משפט בסנאט. ההצבעה על הרשעתו הייתה אירוע פומבי שהכרטיסים אליו אזלו תוך זמן קצר. בסופו של יום ג'ונסון זוכה בסנאט על חודו של קול. 35 סנאטורים הצביעו בעד הרשעתו, רק אחד פחות מהמספר הדרוש כדי להדיח אותו.
כל השקרים כולם
ג'ונסון היה דמוקרט מטנסי בימים שבהם המפלגה הדמוקרטית הייתה "מפלגת העבדות" וטנסי הייתה אחת מ-11 המדינות שפרשו מהאיחוד. לינקולן הרפובליקן לקח אותו כמועמד לסגנות בבחירות של 1864 (לקראת כהונתו השנייה) בעיקר כדי לרצות את המתונים במדינות הצפון ולהבטיח את ניצחונו.
עד אותם ימים לא נרצח מעולם נשיא בארה"ב, והסגן החליף נשיא שנפטר רק פעם אחת. אף אחד לא באמת חשב שג'ונסון יהיה נשיא, אבל לינקולן נרצח ב-5 במאי 1865 (רק 6 ימים לאחר כניעת הדרום) וג'ונסון הושבע לנשיאות כדי למשול בשנים הקריטיות של אחרי מלחמת האזרחים.
עם השבעתו, עלה ג'ונסון על מסלול התנגשות עם המחוקקים הרדיקלים במפלגה הרפובליקנית. הם השתוקקו להחזיק את מדינות הדרום תחת משטר צבאי ממושך, לפרק את נכסי בעלי ההון הדרומיים ולפצות באמצעותם את השחורים המשוחררים, שמצידם יזכו לזכויות אזרחיות ופוליטיות. בניגוד גמור אליהם, ג'ונסון תמך במתן חנינה לאנשי הדרום, בהשבת המדינות הפורשות לאיחוד במהירות ובביטול "לשכת האנשים המשוחררים" שהוקמה בימי לינקולן כדי לסייע לשחורים שנגאלו מהעבדות.
היריבות בין ג'ונסון והרדיקלים באה לידי ביטוי במישור החקיקתי. ג'ונסון הטיל וטו על חקיקת הרדיקלים 19 פעמים (יותר מכל נשיא אחר לפניו), והרדיקלים הצליחו להתגבר על הווטו שלו באמצעות רוב של למעלה משני שליש בשני בתי הקונגרס 15 פעמים (שיא שנשמר עד היום).
לבסוף החליטו הרדיקלים לטמון לג'ונסון פח. בשנת 1867 הם העבירו חוק לפיו לנשיא לא תהיה סמכות לפטר שרים שמונו במסגרת אותה קדנציה, אלא בהסכמת הסנאט. מטרתם הייתה "לתקוע" את ג'ונסון עם השרים שמינה לינקולן, שכן עמדות אותם שרים היו קרובות יותר אליהם מאשר אליו. ג'ונסון בלע את הפיתיון. הוא סבר שהחוק אינו חוקתי ופיטר במפגיע את שר המלחמה אדווין סטנטון.
צעד זה סלל את הדרך להליך הדחה נגד ג'ונסון. בתוך זמן קצר הוא היה לנשיא הראשון בהיסטוריה שהואשם בבית הנבחרים ושעמד בפני משפט בסנאט. ההצבעה על הרשעתו הייתה אירוע פומבי שהכרטיסים אליו אזלו תוך זמן קצר. בסופו של יום ג'ונסון זוכה בסנאט על חודו של קול. 35 סנאטורים הצביעו בעד הרשעתו, רק אחד פחות מהמספר הדרוש כדי להדיח אותו.
כל השקרים כולם
128 שנים אחרי אנדרו ג'ונסון, ביל קלינטון היה לנשיא השני בתולדות ארה"ב שהואשם על ידי בית הנבחרים, ושנאלץ לעמוד בפני משפט בסנאט.
הכל התחיל בנובמבר של שנת 1995. הממשלה הושבתה עקב אי הסכמות על התקציב וסגל הבית הלבן נשלח לביתו לשבוע. במתחם הבית הלבן נותרו רק 19 מתמחים, ביניהם גם אחת בשם מוניקה לוינסקי, עמה החל קלינטון לנהל רומן בעל אופי מיני. אנשי הממשל שהבחינו בהשלכות נוכחותה של לוינסקי דאגו להעבירה למשרד ההגנה.
כמעט 3 שנים לאחר מכן ניצב קלינטון בפני תביעה של פאולה ג'ונס, עובדת לשעבר שלו מתקופתו כמושל ארקנסו. בניסיון להוכיח דפוס חוזר, שאלו עורכי הדין של ג'ונס את קלינטון האם קיים יחסי מין עם לוינסקי, ששמה החל להשתרבב בצהובונים כמה חודשים קודם לכן. בעודו תחת שבועה, השיב קלינטון את המילים הבאות:
גם לוינסקי התנערה מהטענות, והגישה לבית
הדין תצהיר בו היא מכחישה קשר פיזי עם קלינטון.
אלא שאז נטרפו הקלפים. לינדה טריפ,
עמיתה של לוינסקי ממשרד ההגנה, הגישה הקלטות של שיחות בינה ובין לוינסקי לקנת'
סטאר, חוקר עצמאי שמונה לחקור את קלינטון בהקשרים אחרים. בקלטות נשמעה לוינסקי מתוודה
על קשר מיני עם קלינטון. הקלטות הוכיחו שלוינסקי סיפקה לבית המשפט תצהיר שקר, וכי
כעת היא הייתה חשופה לתביעה.
כעת רקם סטאר עסקת חליפין: חסינות ללוינסקי
בתמורה לעדותה על יחסיה עם קלינטון ולמסירת שמלה כחולה ששמרה מאחד ממפגשיה עמו, אשר
הוכתמה בזרעו של הנשיא ולא כובסה. דגימות דנ"א מהשמלה הוכיחו כי הזרע אכן היה
שייך לנשיא המכהן.
מבויש וחבול, הודה קלינטון בפני חבר
מושבעים מורחב כי קיים קשרים פיזיים לא הולמים עם לוינסקי, והודיע לאומה בשידור
כלל ארצי כי קיים עמה קשרים בלתי ראויים.
הרפובליקנים מיהרו לזנק על המציאה. הם
האשימו את הנשיא בשקר תחת שבועה, עבירה שלדידם נפלה תחת קטגוריית "פשע חמור
ועוון", ועל כן הם פצחו בהליכי הדחה. הם ניצלו את הרוב שלהם בקונגרס כדי לאשר
מסמכי האשמה בוועדת המשפט ולהאשים בקלינטון בבית הנבחרים.
סקרי דעת קהל הראו שקלינטון נותר אהוד ושהציבור
לא תמך בהדחתו. לאור זאת, הדמוקרטים התבצרו בנינוחות בהתנגדותם. להבדיל מאשר במקרה
של ג'ונסון, משפט הסנאט של קלינטון היה מרגש הרבה פחות. רק 45 סנאטורים מתוך 100 הצביעו
בעד הרשעתו, כאשר 9 רפובליקנים ערקו לצד הדמוקרטי, ועל כן הוא זוכה.
קלינטון לא יצא ללא פגע מהפרשייה. הוא הורשע
בביזיון בית משפט על עדות שקר ונידון לקנס של 90,000 דולרים. כמו כן, רישיונו
לעסוק בעריכת דין הושעה ל-5 שנים. הוא אף נאלץ להגיע עם ג'ונס לפשרה במסגרתה שילם
לה 850,000 דולרים. את נשיאותו הוא אמנם השלים, אבל צל הפרשייה ממשיך לרחף מעל
מורשתו עד היום.
גלגלי הצדק טוחנים לאט, אבל טוחנים
מקרה ג'ונסון הראה בדיעבד שקשה להדיח נשיא על מעשים שאינם מתעלים לדרגת עבירה חמורה. מקרה קלינטון הדגים שגם כאשר מעשיו של הנשיא בעייתיים, לא ניתן להדיחו כל עוד הוא שומר על תמיכת מפלגתו. לעומת שניהם, המחישה פרשיית ווטרגייט מה קורה כאשר מעשי הנשיא הם כה חמורים, עד שהוא מאבד גם את אמון מפלגתו שלו.
הפרשייה התחילה בשנת 1972, כאשר יועציו הקרובים של ניקסון החליטו להקים יחידה סודית תחת הכינוי "השרברבים", לייעוד של ביצוע פעולות בלתי חוקיות כנגד אויבים פוליטיים. במקביל, הקימו היועצים גם ארגון לגיוס תרומות לקמפיין הבחירה מחדש בניקסון: ה-CRP (Committee for the Re-Election of the President). גם ארגון זה עסק בפעולות לא חוקיות, לרבות מימון פעילות השרברבים.
ביוני 1972 פרצו השרברבים למטה המפלגה הדמוקרטית במלון בשם ווטרגייט. חמשת הפורצים נתפסו ומפעיליהם נעצרו גם כן. על אף שלא ידע על הפריצה והכחיש כל קשר אליה, קיבל ניקסון מיועציו די רמזים כדי להבין שהייתה מעורבות של יועציו, ולכן חסם את ה-FBI מלחקור את התקרית בטענה שמדובר ב"סוגיה של ביטחון לאומי".
תוך זמן קצר החלו להתברר הקשרים בין השרברבים לבית הלבן. הוושינגטון פוסט חשף העברות כספים מה-CRP לחשבונות הבנק של החשודים, ואחד הפורצים אף העיד שהודח לשקר במשפטו על ידי ג'ון מיטשל (ראש ה-CRP ושר המשפטים לשעבר).
ניקסון ניצח בקלות בבחירות של 1972, אך בשנת 1973 החלה הטבעת סביב צווארו להתהדק. משפט המעורבים בפריצה התארך וגם הסנאט החל לחקור את אנשי ניקסון בפומבי. אחד מהם, יועץ בשם ג'ון דין, חשף בחודש יוני לפרטי פרטים את מעורבות ניקסון בניסיון הטיוח של החקירה. חודש לאחר מכן, חשף יועץ נוסף בשם אלכסנדר באטרפילד כי ניקסון הקליט את כל השיחות במשרדו.
ניקסון נאחז בקרנות המזבח. בטענה לחיסיון נשיאותי, הוא סירב לשחרר את הקלטות ממשרדו כאשר נצטווה לעשות כן על ידי ביהמ"ש. בנוסף, הוא פיטר באבחה אחת את שר המשפטים, את סגנו ואת החוקר העצמאי שמונה לחקור את הפרשייה, במהלך שזכה לכינוי "הטבח של ליל יום שבת". לאחר שמינה שר וחוקר חדשים, הוא נשא את נאום "איני נבל" המפורסם.
הפרשייה התחילה בשנת 1972, כאשר יועציו הקרובים של ניקסון החליטו להקים יחידה סודית תחת הכינוי "השרברבים", לייעוד של ביצוע פעולות בלתי חוקיות כנגד אויבים פוליטיים. במקביל, הקימו היועצים גם ארגון לגיוס תרומות לקמפיין הבחירה מחדש בניקסון: ה-CRP (Committee for the Re-Election of the President). גם ארגון זה עסק בפעולות לא חוקיות, לרבות מימון פעילות השרברבים.
ביוני 1972 פרצו השרברבים למטה המפלגה הדמוקרטית במלון בשם ווטרגייט. חמשת הפורצים נתפסו ומפעיליהם נעצרו גם כן. על אף שלא ידע על הפריצה והכחיש כל קשר אליה, קיבל ניקסון מיועציו די רמזים כדי להבין שהייתה מעורבות של יועציו, ולכן חסם את ה-FBI מלחקור את התקרית בטענה שמדובר ב"סוגיה של ביטחון לאומי".
תוך זמן קצר החלו להתברר הקשרים בין השרברבים לבית הלבן. הוושינגטון פוסט חשף העברות כספים מה-CRP לחשבונות הבנק של החשודים, ואחד הפורצים אף העיד שהודח לשקר במשפטו על ידי ג'ון מיטשל (ראש ה-CRP ושר המשפטים לשעבר).
ניקסון ניצח בקלות בבחירות של 1972, אך בשנת 1973 החלה הטבעת סביב צווארו להתהדק. משפט המעורבים בפריצה התארך וגם הסנאט החל לחקור את אנשי ניקסון בפומבי. אחד מהם, יועץ בשם ג'ון דין, חשף בחודש יוני לפרטי פרטים את מעורבות ניקסון בניסיון הטיוח של החקירה. חודש לאחר מכן, חשף יועץ נוסף בשם אלכסנדר באטרפילד כי ניקסון הקליט את כל השיחות במשרדו.
ניקסון נאחז בקרנות המזבח. בטענה לחיסיון נשיאותי, הוא סירב לשחרר את הקלטות ממשרדו כאשר נצטווה לעשות כן על ידי ביהמ"ש. בנוסף, הוא פיטר באבחה אחת את שר המשפטים, את סגנו ואת החוקר העצמאי שמונה לחקור את הפרשייה, במהלך שזכה לכינוי "הטבח של ליל יום שבת". לאחר שמינה שר וחוקר חדשים, הוא נשא את נאום "איני נבל" המפורסם.
כלום לא עזר. הדרישה לשחרר את הקלטות הגיעה עד לביהמ"ש העליון, שחייב את ניקסון לעשות זאת ביולי 1974. הקלטות הוכיחו בבירור שניקסון היה מודע לניסיונות הטיוח של החקירה מאז אמצע 1972, ושהשרברבים קיבלו "דמי שתיקה" בתמורה לאי הסגרת מידע על הממשל בחקירותיהם.
הרפובליקנים שיחקו תפקיד מכריע בפרשייה. חלקם היו בין אלו שדרשו את החקירה בסנאט והם אף השתתפו באופן פעיל בשימועים שלה. חשוב מכך, אנשי המפלגה פנו לניקסון והבהירו לו שהוא אינו צפוי לשרוד את ההצבעה בבית הנבחרים, ואפילו לא את ההצבעה בסנאט. כשהבין שגורלו נחרץ, התפטר ניקסון ב-8 באוגוסט 1974, ובכך הפך לנשיא ארה"ב היחיד בהיסטוריה שעשה זאת.
מרוסיה באהבה
על פניו, יש לטראמפ מספר סיבות לחשוש שייאלץ להתמודד עם הליך הדחה.
הסיבה הראשונה היא עננת החשדות בכל הנוגע לקשריו עם רוסיה. לאחר שקהיליית המודיעין האמריקאית העריכה כי רוסיה פעלה באופן אקטיבי כדי להביא לבחירתו, החל להתבסס החשד שקמפיין טראמפ תיאם מספר מהלכים ביחד עם גורמים רוסיים. ההדלפות של המיילים ממטה המפלגה הדמוקרטית ומחשבון מנהל קמפיין קלינטון על ידי ויקיליקס הן הדוגמה הבולטת ביותר. בשבוע שעבר נתבשרנו שעומדת ותלויה חקירת FBI בנושא זה בדיוק מאז חודש יולי.
במידה ואכן יוכחו קשרים בלתי הולמים עם רוסיה בידיעתו של טראמפ, הדבר יהיה חמור משני טעמים. ראשית, רוסיה היא ישות מדינתית עוינת לארה"ב. שיתוף פעולה עמה במסגרת הבחירות ייחשב להעדפת אינטרסים אישיים על פני אינטרסים לאומיים, ובעברית צחה בגידה. שנית, בדיוק בגלל שהדבר עשוי להיתפס כבגידה, עצם שיתוף הפעולה עם רוסיה יכול להוות קרקע פורייה לסחיטה מצידה (ואף מילה על הדו"ח הביזארי והמאומת חלקית של איש המודיעין הבריטי לשעבר).
הסיבה השנייה היא הפוטנציאל לניגוד עניינים בין עסקיו האישיים של טראמפ ובין נשיאותו. טראמפ הוא איש עשיר במיוחד עם אינטרסים עסקיים במדינות רבות בעולם. החלטות רבות שיקבל כנשיא יכולות בתיאוריה להשפיע בצורה זו או אחרת על עסקיו, ולהביא למעילה באמון הציבור בו. בחירותיו שלא להציג את החזרי המס שלו ולהעביר את עסקיו לבניו - במקום לנאמנות עיוורת או למכירה - רק מחזקות חשש זה.
אך הסיבה השלישית, ואולי המשמעותית ביותר, היא הפוליטיקה. כאמור, נשיא לא יודח מתפקידו עד שלא יאבד את אמון מפלגתו. טראמפ אינו "בשר מבשרם" של הרפובליקנים, וזה בלשון המעטה. עמדותיו בנושאים רבים, כמו תוכניות רווחה, סחר ומדיניות חוץ, אינן עולות בקנה אחד עם אלו שלהם. לכן רבים מאמינים שהמפלגה הרפובליקנית רק מחכה לתירוץ לזרוק את טראמפ מתחת לגלגלי האוטובוס, או לפחות שאינה חשה מחויבת כלפיו כפי שהייתה אילו היה רפובליקן קלאסי.
ואף על פי כן,
מפרסומים ומהדלפות של חקירות קשרי טראמפ-רוסיה עולה כי מרבית הראיות בשלב זה הן נסיבתיות ולא חותכות. גם אם בסופו של דבר יוכח שהיו קשרים שכאלה, ספק אם יוכח שטראמפ היה מודע אליהם. באופן דומה, גם ניגודי ענייניו של טראמפ יהיו קשים מאוד להוכחה, בעיקר כיוון שהתקשורת שלו עם בניו יכולה להתבצע בחשאי בקלות יחסית.
והמפלגה? בניגוד לרושם שאולי נוצר, מסופקני שהרפובליקנים ימהרו לנטוש את טראמפ. הוא אולי לא אהוב נפשם, אבל ברור להם כי הוא מייצג פלח גדול מאוד בקרב מצביעיהם שהרגיש עזוב במשך שנים רבות. מתן יד להליך הדחה מצד המפלגה ייתפס כבגידה באותם מצביעים. אם זה אכן יקרה, הם יצביעו ברגליים, וידחפו את המפלגה הרפובליקנית בחזרה לספסלי האופוזיציה.
עדיין אי אפשר להוציא מכלל אפשרות את התסריט בו טראמפ יועמד בפני הדחה, אבל בינתיים נראה כי אנחנו עדיין רחוקים מנקודה זו. אין עוררין שטראמפ הוא נשיא ייחודי, אבל כמו בהיבטים אחרים, גם בכל הנוגע להדחה ייתכן שנגלה שהוא פחות ייחודי ממה שנדמה.
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
על פניו, יש לטראמפ מספר סיבות לחשוש שייאלץ להתמודד עם הליך הדחה.
הסיבה הראשונה היא עננת החשדות בכל הנוגע לקשריו עם רוסיה. לאחר שקהיליית המודיעין האמריקאית העריכה כי רוסיה פעלה באופן אקטיבי כדי להביא לבחירתו, החל להתבסס החשד שקמפיין טראמפ תיאם מספר מהלכים ביחד עם גורמים רוסיים. ההדלפות של המיילים ממטה המפלגה הדמוקרטית ומחשבון מנהל קמפיין קלינטון על ידי ויקיליקס הן הדוגמה הבולטת ביותר. בשבוע שעבר נתבשרנו שעומדת ותלויה חקירת FBI בנושא זה בדיוק מאז חודש יולי.
במידה ואכן יוכחו קשרים בלתי הולמים עם רוסיה בידיעתו של טראמפ, הדבר יהיה חמור משני טעמים. ראשית, רוסיה היא ישות מדינתית עוינת לארה"ב. שיתוף פעולה עמה במסגרת הבחירות ייחשב להעדפת אינטרסים אישיים על פני אינטרסים לאומיים, ובעברית צחה בגידה. שנית, בדיוק בגלל שהדבר עשוי להיתפס כבגידה, עצם שיתוף הפעולה עם רוסיה יכול להוות קרקע פורייה לסחיטה מצידה (ואף מילה על הדו"ח הביזארי והמאומת חלקית של איש המודיעין הבריטי לשעבר).
הסיבה השנייה היא הפוטנציאל לניגוד עניינים בין עסקיו האישיים של טראמפ ובין נשיאותו. טראמפ הוא איש עשיר במיוחד עם אינטרסים עסקיים במדינות רבות בעולם. החלטות רבות שיקבל כנשיא יכולות בתיאוריה להשפיע בצורה זו או אחרת על עסקיו, ולהביא למעילה באמון הציבור בו. בחירותיו שלא להציג את החזרי המס שלו ולהעביר את עסקיו לבניו - במקום לנאמנות עיוורת או למכירה - רק מחזקות חשש זה.
אך הסיבה השלישית, ואולי המשמעותית ביותר, היא הפוליטיקה. כאמור, נשיא לא יודח מתפקידו עד שלא יאבד את אמון מפלגתו. טראמפ אינו "בשר מבשרם" של הרפובליקנים, וזה בלשון המעטה. עמדותיו בנושאים רבים, כמו תוכניות רווחה, סחר ומדיניות חוץ, אינן עולות בקנה אחד עם אלו שלהם. לכן רבים מאמינים שהמפלגה הרפובליקנית רק מחכה לתירוץ לזרוק את טראמפ מתחת לגלגלי האוטובוס, או לפחות שאינה חשה מחויבת כלפיו כפי שהייתה אילו היה רפובליקן קלאסי.
ואף על פי כן,
מפרסומים ומהדלפות של חקירות קשרי טראמפ-רוסיה עולה כי מרבית הראיות בשלב זה הן נסיבתיות ולא חותכות. גם אם בסופו של דבר יוכח שהיו קשרים שכאלה, ספק אם יוכח שטראמפ היה מודע אליהם. באופן דומה, גם ניגודי ענייניו של טראמפ יהיו קשים מאוד להוכחה, בעיקר כיוון שהתקשורת שלו עם בניו יכולה להתבצע בחשאי בקלות יחסית.
והמפלגה? בניגוד לרושם שאולי נוצר, מסופקני שהרפובליקנים ימהרו לנטוש את טראמפ. הוא אולי לא אהוב נפשם, אבל ברור להם כי הוא מייצג פלח גדול מאוד בקרב מצביעיהם שהרגיש עזוב במשך שנים רבות. מתן יד להליך הדחה מצד המפלגה ייתפס כבגידה באותם מצביעים. אם זה אכן יקרה, הם יצביעו ברגליים, וידחפו את המפלגה הרפובליקנית בחזרה לספסלי האופוזיציה.
עדיין אי אפשר להוציא מכלל אפשרות את התסריט בו טראמפ יועמד בפני הדחה, אבל בינתיים נראה כי אנחנו עדיין רחוקים מנקודה זו. אין עוררין שטראמפ הוא נשיא ייחודי, אבל כמו בהיבטים אחרים, גם בכל הנוגע להדחה ייתכן שנגלה שהוא פחות ייחודי ממה שנדמה.
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של הבלוג, "על פילים וחמורים", ותוכלו לקבל עדכונים על כל פוסט שמתפרסם, או על חומרים מרתקים נוספים הקשורים לפוליטיקה האמריקאית.
כתובת העמוד: https://www.facebook.com/yiftach.dayan/
כמו כן, אתם מוזמנים לעקוב אחריי בטוויטר, @yiftachdayan, ולקבל את העדכונים משם.
אהבתם את הפוסט?
אתם מוזמנים לשתף אותו בפייסבוק או בטוויטר J
פוסטים קודמים
"העיקר הבריאות" - מה בכלל הסיפור של אובמה-קר, ומה טומן בחובו העתיד
"על פרשת דרכים" - אודות תוצאות הבחירות והשלכותיהן
"שוליים הקוסם" - כיצד נראית מועמדותה של קלינטון בראי הנשיאות של אובמה
"עימות חזיתי" - דברים שכדאי לקחת בחשבון לקראת האירוע הטלוויזיוני הגדול של השנה
"מפלצות בעם" - הבחירה ברע במיעוטו היא מורכבת מכפי שאולי נדמה
"חייב לתפוס את כולם" - מועמדים לנשיאות הם לפעמים האויבים הכי גדולים של עצמם
"היהודים באים" - הם מעטים ונאנחים, אבל מכריעים באופן סדרתי מערכות בחירות בארה"ב
"זה הסנאט, טמבל!" - עזבו את טראמפ וקלינטון, האקשן האמיתי הוא כרגע במרוצים לסנאט
"בלוז ללובשי חיג'אב" - אודות המוסלמים בפוליטיקה האמריקאית והשפעתם על הבחירות
"העיקר הבריאות" - מה בכלל הסיפור של אובמה-קר, ומה טומן בחובו העתיד
"על פרשת דרכים" - אודות תוצאות הבחירות והשלכותיהן
"שוליים הקוסם" - כיצד נראית מועמדותה של קלינטון בראי הנשיאות של אובמה
"עימות חזיתי" - דברים שכדאי לקחת בחשבון לקראת האירוע הטלוויזיוני הגדול של השנה
"מפלצות בעם" - הבחירה ברע במיעוטו היא מורכבת מכפי שאולי נדמה
"חייב לתפוס את כולם" - מועמדים לנשיאות הם לפעמים האויבים הכי גדולים של עצמם
"היהודים באים" - הם מעטים ונאנחים, אבל מכריעים באופן סדרתי מערכות בחירות בארה"ב
"זה הסנאט, טמבל!" - עזבו את טראמפ וקלינטון, האקשן האמיתי הוא כרגע במרוצים לסנאט
"בלוז ללובשי חיג'אב" - אודות המוסלמים בפוליטיקה האמריקאית והשפעתם על הבחירות
"הסגן של בר כוכבא" - בורסת המועמדים לסגנות נמצאת על סף פיצוץ
"מכה מתחת לחגורה" - מיהן המדינות אשר צפויות להכריע את הבחירות הכלליות
"הסקסופון בכה מאוד" - תמיכתם של האפרו-אמריקאים בקלינטונים נמצאת בסכנה
"מתקפת הזומבים" - הקרב על הוועידה הרפובליקנית יוצא לדרך
"היסטוריה של אלימות" - מהיכן שואב טראמפ השראה לפוליטיקה הגזענית שלו
"בום טראח, נפל תותח" - המוות שהפך את מערכת הבחירות לגורלית במיוחד
"הסקסופון בכה מאוד" - תמיכתם של האפרו-אמריקאים בקלינטונים נמצאת בסכנה
"מתקפת הזומבים" - הקרב על הוועידה הרפובליקנית יוצא לדרך
"היסטוריה של אלימות" - מהיכן שואב טראמפ השראה לפוליטיקה הגזענית שלו
"בום טראח, נפל תותח" - המוות שהפך את מערכת הבחירות לגורלית במיוחד
"יום שלישי את יודעת" - שאלות המפתח החשובות ביותר לקראת סופר טיוזדיי
"בחירתה של ניקי" - האישה שיכולה להכריע את הפריימריז הרפובליקניים בדרום קרוליינה
"היום שאחרי הילארי" - מהי תכנית ב' של המפלגה הדמוקרטית
"כולם שונאים את טד" - על המנצח הגדול באיווה שמטריף את שתי המפלגות
"ארבעת הלא כל כך מופלאים" - על ניו האמפשייר ומועמדי הממסד הרפובליקני
"Yes She Can?" - על הצרות של הילארי קלינטון
"בים בם תירס חם" - על הבחירות המקדימות של הרפובליקניים באיווה
