על פילים וחמורים | פוליטיקה אמריקאית

היהודים באים / הם מעטים ונאנחים, אבל מכריעים באופן סדרתי מערכות בחירות בארה"ב

לפני כשבועיים וחצי עורר דולנד טראמפ שערורייה חדשה. הפעם זה קרה כאשר הוא צייץ של תמונה של הילארי קלינטון, על רקע שטרות של מאה דולר, לצד הכיתוב "המועמדת המושחתת מאז ומעולם". הכיתוב לא היה מעורר עניין כה רב, לולא העובדה שהוא הופיע על רקע כוכב בעל שישה קודקודים, אשר בעיני רבים נועד להידמות למגן דוד.

טראמפ מחק את הציוץ והעלה גרסה מחודשת שלו, במסגרתה הכיתוב מופיע על עיגול. יחד עם זאת, הוא התעקש שהכוכב שהופיע במקור אינו אנטישמי אלא "כוכב של שריף", שגם לו שישה קודקודים. מהמטה שלו לא נמסרה התייחסות לעובדה שאותה תמונה בדיוק הופיעה באתר אינטרנט אנטישמי מוכר, וכי היא פורסמה לראשונה בטוויטר על ידי משתמש בעל רקע גזעני.

השערורייה פגעה בטראמפ פעמיים. ראשית, היא הסיתה מעט תשומת לב מהממצאים הקשים שהציג ג'יימס קומי, ראש ה-FBI, אודות מעלליה של קלינטון עם האימיילים. הוא אמנם חווה מאז עלייה בסקרים, אבל ייתכן שהיה עולה אף יותר אם היה מצליח לרסן את עצמו. שנית, הוא קומם על עצמו את הקהילה היהודית, ובראשה ארגונים כמו "הליגה נגד השמצה", בטענות שהוא מנסה לפנות אל קהלים בעלי נטיות אנטישמיות.

האירוע הציף לשמי הפוליטיקה האמריקאית שתי שאלות מרכזיות. הראשונה היא האם טראמפ פגע משמעותית בסיכוייו לזכות בתמיכת יהודים במערכת הבחירות הקרובה. השנייה היא האם בכלל יש לכך חשיבות. בפוסט הזה אנסה להציע תשובות לשאלות אלה.

עין לוושינגטון צופיה

אוכלוסיית היהודים בארה"ב מונה בין 5.5 ל-6.5 מיליון, והם מהווים קרוב ל-2% מהאוכלוסייה. מבחינה גיאוגרפית, הם ממוקמים בעיקר לאורך מדינות החוף המזרחי ובקליפורניה. במדינת ניו יורק מהווים היהודים את הנתח המשמעותי ביותר מכלל האוכלוסייה: 9.1%. מדינות נוספות בהן הם מהווים אחוז ניכר הן ניו ג'רזי ופלורידה.

לכאורה, לא אמורה להיות לקבוצה המהווה 2% מכלל אוכלוסיית ארה"ב השפעה מכרעת על המערכת הפוליטית, אבל המציאות דווקא מספרת סיפור אחר. קיימות דרכים רבות להמחיש את החותם שהיהודים מטביעים בפוליטיקה האמריקאית, אבל הייצוג של דמויות יהודיות במסגרתה הוא מקום טוב להתחיל בו.

נבחן תחילה את הרשות המחוקקת. בסנאט, שהוא הבית העליון בקונגרס, מכהנים 100 נציגים המכונים "סנאטורים". 10 מאותם סנאטורים הם כיום יהודים, ובמילים אחרות, הם מהווים 10% מכלל הסנאטורים - פי 5 מחלקם באוכלוסייה. עד לפני שנים בודדות, עמד מניין הסנאטורים היהודים על 13 – למעלה מפי 6 מחלקם באוכלוסייה. שתי הסנאטוריות המכהנות מטעם מדינת קליפורניה, דיאן פיינשטיין וברברה בוקסר, הן יהודיות, בעוד שהיהודים הם רק 2.9% מאוכלוסיית מדינה זו. בבית הנבחרים (הבית התחתון), הייצוג היהודי צנוע יותר, אך גם כאן הוא עדיין מרשים: 26 מתוך 425 הנציגים הם יהודים, כ-6% מכלל חברי בית הנבחרים – פי 3 מחלקם בקרב כלל אוכלוסיית ארה"ב.

עתה נעבור לרשות השופטת: ביהמ"ש העליון. מתוך 9 השופטים המכהנים בו, 3 (סטיבן ברייר, אלנה קגן ורות' ביידר גינצבורג) הם יהודים. המשמעות היא ששליש מחברי הגוף החשוב ביותר בפוליטיקה האמריקאית (כפי שהסברתי בפוסט "זה הסנאט, טמבל") הם כיום הם בני דת משה. בהינתן שיאושר המינוי של מריק גרלנד, מועמדו של אובמה למילוי מושבו של השופט המנוח אנטונין סקאליה, יעלה מניין היהודים בזרוע זו של הממשל ל-4 מתוך 9 - נתון כמעט בלתי נתפס.

לאורך המאה ה-20 כיהנו אישים יהודים (או בעלי מוצא יהודי) בכל משרות השרים בממשל, לרבות החשובות שבהן: החוץ, ההגנה והאוצר. שלושת האישים אשר שימשו כיושבי ראש הפדרל רזרב, הבנק המרכזי של ארה"ב, לאורך שלושים השנים האחרונות הם יהודים, כולל היו"ר הנוכחית ג'נט ילן. מושלים, ראשי ערים, גנרלים בכוחות המזוינים וכן הלאה – היהודים כבר היו שם במספרים מכובדים.

ומה לגבי נשיאות? ובכן, זה כנראה התחום היחיד בו ההישגים נותרו זניחים. מועמד אחד לסגנות לנשיאות (ג'ו ליברמן בשנת 2000) ומועמד נשיאותי משמעותי אחד (ברני סנדרס) מסכמים את הנציגות היהודית בהקשר זה עד כה. ייצוגיות מרשימה ביחס לפלח שהיהודים מהווים באוכלוסייה, אבל עלובה ביחס לנציגותם בכל תחום ממשל אחר.

בשדרות פנסילבניה, פנה שמאלה

באופן מסורתי, היהודים בארה"ב נוטים לשמאל הפוליטי. צריך לחזור עד אמצע המאה ה-19 כדי להיזכר בתקופה בה הקהילה, שמנתה כ-50,000 איש בלבד והגיעה בעיקר מגרמניה, נטתה לשמרנות. עלייה של כ-3 מיליון יהודים ממזרח אירופה בין השנים 1880 ו-1920 שינתה לחלוטין את התמונה. רבים מהמהגרים היו בעלי רקע סוציאליסטי או קומוניסטי, ובאופן לא מפתיע הם היו לראשי תנועות העבודה המאורגנות בארה"ב. יתרה מכך, ההגירה של מרביתם הייתה על רקע רדיפות אנטישמיות, ועל כן הם היו רגישים לזכויות המיעוטים, ורצו להבטיח במולדת החדשה את הסובלנות.

הנטייה הפוליטית הורגשה, איך לא, בדפוסי ההצבעה במערכות הבחירות לנשיאות. מאז וודרו וילסון (1916), הצביעו היהודים בעקביות למפלגה הדמוקרטית, למעט ב-1920, בה גרף הסוציאליסט העצמאי יוג'ין דבס אחוז ניכר מקולותיהם. שיאן הזכייה בקולות היהודים היה לינדון ג'ונסון (90% מכלל קולות היהודים ב-1964). דווקא באותה שנה המועמד הרפובליקן היה בארי גולדוואטר, שאביו היה יהודי, אבל בראייתם של היהודים, קיצוניותו האפילה על שורשיו המשפחתיים. גם בשלושים השנים האחרונות, תמיכת היהודים בדמוקרטים לנשיאות מעולם לא צנחה אל מתחת ל-64%.

הפנייה הפוליטית של היהודים מורגשת גם ברמת הייצוג. זוכרים את אותם 10 סנאטורים ו-26 חברי בית הנבחרים? כולם דמוקרטים. באופן דומה, גם 3 שופטי בית משפט העליון היהודים הם ליברליים.

ומה לגבי הנציגות בימין? אז ככה. מצד אחד, כיום אין ולו נציג יהודי אחד בקונגרס מטעם הרפובליקנים. מצד שני, עד לא מזמן היה אחד כזה. שמו אריק קנטור, והוא נבחר מטעם הרפובליקנים לשמש כמנהיג הרוב, התפקיד השני בחשיבותו בבית הנבחרים (הראשון הוא יו"ר בית הנבחרים). בנוסף, מאחורי הקלעים ישנו ריבוי גם במספר היהודים בחוגי הימין. ממשלו של בוש הבן היה "יהודי" במיוחד, עם השפעה ניכרת מצד פונקציונרים ואינטלקטואלים כמו פול וולפוביץ', ביל קריסטול, ריצ'רד פרל ועוד.

אצלנו בכפר טרומן

שאלת מיליון הדולר הייתה ונותרה: מהו מקור כוחם של היהודים בארה"ב. התשובה לשאלה זו ניתנה לי על ידי מורי ורבי, ד"ר נעם כוכבי, המרצה שלי בקורס על מדיניות החוץ האמריקאית.

נעם הסביר כי להשפעת היהודים יש שלוש סיבות מרכזיות. ראשית, הם מצביעים באחוזים גבוהים בהרבה מכל קבוצה דתית או אתנית אחרת בארה"ב, תוך שהם ממוקמים במדינות מתנדנדות עתירות אלקטורים כמו פלורידה ופנסילבניה. שנית, הם תורמים לקמפיינים פוליטיים באופן לא פרופורציונאלי ביחס לחלקם באוכלוסייה, וללא תלות במצבם הכלכלי. שלישית, במהלך המאה ה-20 צברו היהודים נציגות נכבדה בעיתונים מובילים כמו הניו יורק טיימס והוושיגנטון פוסט. כיום, גם בכלי תקשורת שמרניים כמו פוקס ניוז, וול סטריט ג'ורנל ועוד, מורגשת היטב דריסת רגלם.

מערכת הבחירות הראשונה בה ניתן לטעון שהקול היהודי הכריע את הכף הייתה ב-1948, כאשר הארי טרומן הדמוקרט התמודד מול תום דיואי הרפובליקן. טרומן, אשר היה סגנו של הנשיא רוזוולט והושבע לנשיאות כאשר האחרון נפטר ב-1945, נחשב אז "אנדרדוג" מובהק. אחוזי התמיכה שלו היו בשפל חסר תקדים (36%) ורבים מתומכי רוזוולט יצאו נגדו במישרין.

תוך שהוא מתכונן לבחירות, היה עליו לתת את הדעת על היוזמות להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. לאחר תקופה של היסוס, ובניגוד לעמדת שרי החוץ וההגנה שלו, תמך טרומן בתוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947, ומאוחר יותר הפך את ארה"ב לאומה הראשונה שהכירה במדינת ישראל לאחר הכרזת העצמאות במאי 1948.

לקול היהודי הייתה חשיבות מכרעת בבחירות הללו. טרומן ניצח כנגד כל הציפיות, תוך שהוא גורף ניצחונות באוהיו, בקליפורניה ובאילינוי בפער של 29,194 קולות בלבד בכל שלוש המדינות הללו יחד (אוכלוסייתן מנתה אז 26 וחצי מיליון איש). הפסד דמוקרטי בשלושתן היה עולה לטרומן בנשיאות.

היהודים באותן שלוש מדינות מנו אז 841,000 איש. נראה כי רבים מהם התכוונו אז להצביע למועמד העצמאי הנרי וואלאס, אשר היה גם שמאלן יותר מטרומן וגם ציוני מובהק. אך יחד עם זאת, השינוי בעמדת טרומן כלפי ישראל חיזק את מעמדו בקרב היהודים, ולא מן הנמנע שלפחות אותם 29,194 מקרבם באותן שלוש מדינות (ואולי אף יותר), העדיפו אותו כתוצאה מכך.

פלורידה יוצאת לי מכל החורים

הפעם הבאה שבה היהודים היוו את כף המאזניים הייתה בשנת 2000, ולאו דווקא מסיבות שהם ירצו לזכור. באותה שנה, פלורידה הייתה המדינה שהעניקה לבוש הבן את הניצחון על פני אל גור. בבחירות במדינה היו הרבה בעיות וליקויים, אבל היבט אחד בלט מעל כולם: הקלפי במחוז פאלם ביץ'.

פאלם ביץ' הוא אחד מהמחוזות בעלי שיעור האוכלוסייה היהודית הגדול ביותר בארה"ב. נכון לשנת 2005, מתגוררים בו 256,000 יהודים שהם למעלה מ-21% מתוך כלל אוכלוסיית המחוז דאז – 1.2 מיליון. בנוסף, זהו גם המחוז היהודי "הזקן" ביותר, שכן הגיל החציוני בו (70), הוא הגבוה ביותר באומה. בשנת 2000, נתבקשו תושבי המחוז להצביע בקלפי יחידה ומיוחדת בכל רחבי ארה"ב, אשר כונתה "קלפי הפרפר" (Butterfly Ballot).

הקלפי פעלה כך: כל בוחר קיבל לידיו את המחברת שבתמונה. ברגע שהוא איתר את השורה בה מופיעים שמות המועמדים לנשיאות ולסגנות להם הוא מעוניין להצביע, היה עליו לנקב חור בנקודה אליה מפנה החץ באותה שורה.

למצביעי הרפובליקנים לא הייתה בעיה. מועמדיהם לנשיאות ולסגנות הופיעו בראש הרשימה, וכדי להצביע להם היה צריך לנקב את החור הראשון. לעומתם, מצביעי הדמוקרטים היו מועדים לבלבול, שכן היו שני חורים לצד השורה שנשאה את שמות המועמדים שלהם. רבים ניקבו באינטואיטיביות את החור השני, מתוך הנחה שהוא מיועד למפלגה הגדולה השנייה. בפועל, הם היו אמורים לנקב את החור השלישי. לתדהמתם, אותם בוחרים יגלו בדיעבד שלא רק שהם לא הצביעו לדמוקרטים, אלא שהם העניקו את קולם לפאט ביוקאנן, מועמד עצמאי ארכי-שמרן בעל נטיות אנטישמיות.

ביוקאנן זכה ב-3,407 קולות בפאלם ביץ'. ניתוחים סטטיסטיים מדעיים אשר ייערכו מאוחר יותר, תוך השוואת המחוז לשאר המחוזות בפלורידה, יוכיחו שביוקאנן היה אמור לקבל בין 219 ל-534 קולות בלבד. ניתוחים אלו זכו לאישור של גורמים המעורים בפוליטיקה במחוז, לרבות ביוקאנן עצמו.

הסיפור לא נגמר שם. מעבר לקולות בהם זכה ביוקאנן, היו במחוז זה למעלה מ-19,000 קולות שנפסלו - משמעותית יותר מאשר בכל מחוז אחר בפלורידה. סיבת הפסילה במרבית המקרים הייתה ניקוב כפול. היהודים הקשישים, שכל אחד מהם היה מחויב לפי התקנון להשלים את ההצבעה בתוך 5 דקות, ניקבו ככל הנראה את החור השני, הבינו את טעותם ואז ניקבו גם את החור השלישי. בשלב זה יכול היה כל אחד מהם לבקש טופס הצבעה חדש, אבל בפועל רבים מהם לא עשו זאת (כנראה מחוסר רצון להיראות מבולבלים).

עכשיו תחזיקו חזק: לאחר הספירה מחדש של הקולות בחלק מהמחוזות, התברר כי בוש ניצח את גור בפלורידה בפער של 327 קולות בלבד (!!!).

מאז אותן בחירות, ניטש בארה"ב ויכוח פוליטי קשה סביב היבטים נוספים הקשורים להצבעה בפלורידה, ולמהלכים שננקטו לאחריהן. אבל דבר אחד בטוח - צריך להתאמץ מאוד כדי לאתר אדם בר דעת שחושב שלולא נעשה שימוש בקלפי הפרפר בפאלם ביץ', בוש עדיין היה נבחר לנשיאות.

אנטישמיות היא שם המשחק

אחרי שהסברנו והדגמנו את כוחם היחסי של היהודים בפוליטיקה האמריקאית, עתה נבדוק היכן עומד טראמפ ביחס אליהם, והאם עלול אותו "ספק מגן דוד" לגרום לו לנזק ממשי. כדי להשיב על חלק זה של השאלה, ראשית צריך לומר כמה מילים על האנטישמיות בארה"ב.

בראשית המאה ה-20, הייתה האנטישמיות תופעה שכיחה למדי בארה"ב. היהודים היו קבוצת מיעוט משכילה אשר החלה לשגשג תוך זמן קצר. אי לכך, היו רבים אשר חשו שהשתלבותם בחברה ובכלכלה הגיעה "על חשבונם", ולכן לא היה קשה למצוא דמויות אנטישמיות בתרבות הפופולרית. דוגמה אחת היא הנרי פורד, איל תעשיות הרכב, שאמר בין השאר שמלחמת העולם הראשונה הייתה מזימה של יהודים אשר קיוו להתעשר ממנה. דוגמה נוספת היא האב הקתולי צ'ארלס קוגלין, אשר האשים את קורבנות "ליל הבדולח" באחריות לגורלם, ואף פרסם את "הפרוטוקולים של זקני ציון".

ככל שנקפו השנים, הקהילה היהודית התגבשה והשפעתה גברה. כתוצאה מכך, שיפרו שתי המפלגות את יחסיהן עמה, וכך גם הפכו במקביל ההתבטאויות האנטישמיות לבלתי לגיטימיות בחוגיהן. ביקורת על ממשלת ישראל נותרה עמדה לגיטימית בוושינגטון (אך לא רווחת). לעומתה, אמירות בדבר "מזימות יהודיות" ואזכורים סטריאוטיפים נושנים נדחקו לשוליים. לאור שינויים אלו, איתור דמויות אנטישמיות אותנטיות בפוליטיקה נעשה פחות טריוויאלי מבעבר. אחד השמות הבודדים שתמיד עולה בהקשר זה הוא אותו חבריקו מהקלפי בפלורידה – פאט ביוקאנן.

ביוקאנן (בן 78) הוא אינטלקטואל ועיתונאי, אשר שימש בעבר כראש צוות התקשורת בממשל רייגן. בספרים ובראיונות הוא מרבה לטעון שהיהודים גוררים את ארה"ב למדיניות שאינה משרתת את האינטרסים הלאומיים שלה, אלא רק את אלה של המדינה היהודית. בשנת 1990 הוא הצהיר שגבעת הקפיטול הפכה ל"שטח ישראלי כבוש". בשנות נשיאותו של בוש הבן, הוא טען שמטרת המלחמה בעיראק היא לשפר את מעמדה של ישראל, תוך שהוא מקפיד להטיל את האחריות על המדינאים היהודים המזוהים עם הממשל. ביוקאנן גם דיבר בשבחו של היטלר, אשר לדידו: "היה רוצח ואנטישמי, אבל גם אדם אמיץ ורב קישורים שידע לחסל יריבים פוליטיים". אפילו עמיתיו לזרם השמרני ולממשל רייגן, העידו על כך שהוא גילה עוינות מופגנת כלפי יהודים שפגש.

הנקודה המשמעותית ביותר בקריירה הפוליטית של ביוקאנן הייתה הפריימריז הרפובליקניים בשנת 1992, כאשר הוא ניסה להדיח מהמועמדות את הנשיא המכהן, ג'ורג' בוש האב. ביוקאנן התמודד על מצע של התנגדות להגירה ולהסכמי סחר חופשי. הוא אמנם לא זכה באף מדינה, אבל הצליח לגרוף 3 מיליון קולות, ולערער את מעמדו של בוש (שהפסיד בבחירות הכלליות לביל קלינטון). במהלך ההתמודדות, לא הרבה ביוקאנן לעסוק ביהודים, אבל החוגים האנטישמיים בארה"ב ידעו לקרוא בין השורות ולהצטרף ל"חטיבות ביוקאנן" (כפי שכונו אז תומכיו הנלהבים).

וכאן אנחנו מגיעים סוף סוף לטראמפ. שועלי המערכת הפוליטית מזהים מספר לא מבוטל של נקודות השקה בין ביוקאנן ב-1992 לבין טראמפ כיום. בין אם מדובר בהטפה כנגד המהגרים, בלחץ לבטל הסכמי סחר חופשי, בקריאה להתנערות ארה"ב מאחריות לביטחון בנות בריתה בעולם ועוד. בין הקהלים שטראמפ מושך כיום, ניתן למצוא רבים מיוצאי "חטיבות ביוקאנן" ודומיהם. אפילו ביוקאנן עצמו, אשר משמש כמרואיין קבוע בתכנית "קבוצת מקלאגלין", מרבה לדבר בשבחו של טראמפ.

ומה לגבי טראמפ עצמו? עד כה הייתה הפנייה שלו לחוגים האנטישמיים ספק "קריצה", ספק טעות.

כאשר נשאל על ידי המגיש ג'ייק טאפר מ-CNN האם הוא מתנער מהודעת התמיכה שקיבל מדיוויד דיוק, מנהיג ארגון הקו קלאס קלאן בעבר ואנטישמי נודע, טען טראמפ בתשובתו שאינו מכיר אותו. המהלך נתפס כציבור הרחב כניסיון "להישאר ביחסים טובים" עם קהלים גזעניים ואנטישמיים. בהמשך התנער טראמפ מדיוק, וטען שבאותו ראיון עם ג'ייק טאפר, האוזנייה שלו הייתה תקולה.

בנוסף, צייץ טראמפ פעמיים מחדש במהלך הקמפיין הודעות של תומכים ניאו-נאצים שלו, כאשר אחד מהם נשא את השם המשתמש WhiteGonosideTM (באנגלית: "רצח עם בלבנים"). בשני המקרים הללו מחק טראמפ את הציוצים, והוא אף סירב להגיב להם בכלי התקשורת.

קיימות מספר סיבות טובות להאמין שמרבית הקהלים אשר שונאים יהודים, או לחלופין זועמים על השפעתם העודפת לכאורה בפוליטיקה, בחברה ובכלכלה, נמצאים בכיסו של טראמפ. השאלה המרכזית שנותרה היא האם טראמפ פועל באופן אקטיבי כדי לגדיל את התמיכה בו בקרב אותן קבוצות, או שאהדתן היא רק תוצר לוואי של עמדותיו, אשר אינן בהכרח קשורות לאנטישמיות.

הציוץ של אותו כוכב בעל שישה קודקודים, אשר יכול להתפרש כטענה מובלעת שהיהודים הם מקור השחיתות בפוליטיקה האמריקאית, עשוי לחזק את התחושה שהאפשרות הראשונה היא הנותנת. מצד אחד, ייתכן שגם ככה לא נותרו לו קולות יהודים רבים להפסיד. מצד שני, לאור מהלכיו, יהודים רבים עשויים לפעול באופן אקטיבי נגדו ולקבור את סיכוייו להגיע לבית הלבן. אם אפשרות זו תתממש או לא - זאת נדע כרגיל ב-8 לנובמבר.

עדיין לא עשיתם לייק בפייסבוק? יא אנטישמים!

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של הבלוג, "בחירות בארה"ב 2016", ותוכלו לקבל עדכונים על כל פוסט שמתפרסם, או על חומרים מרתקים נוספים הקשורים לבחירות.

כתובת העמוד: https://www.facebook.com/yiftach.dayan/

כמו כן, אתם מוזמנים לעקוב אחריי בטוויטר, @yiftachdayan, ולקבל את העדכונים משם.

אהבתם את הפוסט?

אתם מוזמנים לשתף אותו בפייסבוק או בטוויטר J

פוסטים קודמים
"זה הסנאט, טמבל!" - עזבו את טראמפ וקלינטון, האקשן האמיתי הוא כרגע במרוצים לסנאט
"בלוז ללובשי חיג'אב" - אודות המוסלמים בפוליטיקה האמריקאית והשפעתם  על הבחירות

"חמוריקו כצל מבקיע" - כיצד צריכה קלינטון לנהוג בסנדרס לקראת סיום הפריימריז

"פילים בתהלוכה" - מה יעלה בגורלה של המפלגה הרפובליקנית

"הסגן של בר כוכבא" - בורסת המועמדים לסגנות נמצאת על סף פיצוץ

"מכה מתחת לחגורה" - מיהן המדינות אשר צפויות להכריע את הבחירות הכלליות
"הסקסופון בכה מאוד" - תמיכתם של האפרו-אמריקאים בקלינטונים נמצאת בסכנה
"מתקפת הזומבים" - הקרב על הוועידה הרפובליקנית יוצא לדרך
"היסטוריה של אלימות" - מהיכן שואב טראמפ השראה לפוליטיקה הגזענית שלו
"בום טראח, נפל תותח" - המוות שהפך את מערכת הבחירות לגורלית במיוחד

"הגנרל, הלוביסט והכומר" - מורה נבוכים למפלגה הרפובליקנית ולעלייתו של דונלד טראמפ

"יום שלישי את יודעת" - שאלות המפתח החשובות ביותר לקראת סופר טיוזדיי

"בחירתה של ניקי" - האישה שיכולה להכריע את הפריימריז הרפובליקניים בדרום קרוליינה

"היום שאחרי הילארי" - מהי תכנית ב' של המפלגה הדמוקרטית

"כולם שונאים את טד" - על המנצח הגדול באיווה שמטריף את שתי המפלגות

"ארבעת הלא כל כך מופלאים" - על ניו האמפשייר ומועמדי הממסד הרפובליקני

"Yes She Can?" - על הצרות של הילארי קלינטון

"בים בם תירס חם" - על הבחירות המקדימות של הרפובליקניים באיווה