על פילים וחמורים | פוליטיקה אמריקאית

חייב לתפוס את כולם / מועמדים לנשיאות הם לפעמים האויבים הכי גדולים של עצמם

הפוקימונים משתלטים על הבלוג

הפוסט הזה ייפתח בווידוי כואב – קוראים לי יפתח ואני מכור לפוקימונים. לא לגמרי ברור איך זה קרה. בדרך כלל אני בחור אחראי שיודע לקחת דברים בפרופורציה. בכל זאת, מאז שהושק המשחק לסמארטפונים, ואחי הצעיר שכנע אותי להוריד אותו, לעתים אני מתקשה לזהות את עצמי במראה.

אני לא יודע אם זה החיבור הנוסטלגי לילדות, הטכנולוגיה החדשנית או הניידות שהמשחק דורש מהמשתמש, אבל אני פשוט מרותק לאפליקציה. זמן רומנטי עם אשתי הפך להיות ציד פוקימונים משותף בנמל ת"א. מחווה רומנטית הפכה להיות לקיחת המכשיר של האישה (לצד זה שלי כמובן), כדי ללכוד עבור שנינו את הפיקאצ'ו שניגלה לו מתחת לביתנו. עד כאן זה אולי נראה משעשע ואולי אפילו חמוד, אבל משם זה ממשיך ומפליג למחוזות הביזאר.

בעת המתנה לצד אשתי לתורנו לפגישה חשובה, כאשר הפקידה עמדה לקבל אותנו אך עדיין דיברה בטלפון, צצה לי המחשבה שאוכל ללכוד פוקימון מסוג "איווי" שהמתין מחוץ לסניף, ולשוב עד שהפקידה תסיים את השיחה. בלי לחשוב פעמיים, זינקתי מהכיסא כדי להביא אותו, רק כדי לשוב ולראות את מבע פניהן הסולד של אשתי ושל הפקידה. במקרה אחר, כאשר צעדתי עם צמד חברים טובים שלא ראיתי זמן רב, היו השניים בהלם כאשר הסתובבו לאחור, וראו שלפתע לא הייתי איתם. פוקימון מסוג "אברה" צץ לו בחצר הפנימית של אחד הבניינים, ואני דלקתי בעקבותיו, תוך שאני שוכח את עובדת היותי בחברתם. 

המכנה המשותף של מקרים מצערים אלו הוא תחושת הלגיטימציה שאפשרתי לעצמי. במובן מסוים ידעתי שלא מדובר בהתנהגות נורמטיבית, אבל העובדה שרציתי לתפוס את הפוקימונים גרמה לי להרגיש שלא יקרה שום דבר רע אם אעזוב הכל ואגש אליהם לרגע. במילים פשוטות, סבלתי מהיעדר שליטה עצמית. חסך זה גרם לפער בין האופן בו אני תפסתי את ההתנהגות שלי, לבין האופן בו תפסו אותה הסובבים. אומרים שמודעות לבעיה היא מחצית מהדרך לפתרון. אז אומרים.

זהירות, מוקשים!

אל קבוצת התמיכה לחסרי יכולת השליטה העצמית שאני מקים, ניתן לצרף מספר לא מבוטל של מועמדים לנשיאות ארה"ב. בראש הרשימה ניצב אחד, ד. טראמפ שמו, שרק לפני שבועיים הוביל בסקרים הלאומיים מול קלינטון, וכעת מתקשה לחצות את רף 40 אחוזי התמיכה בו.

לאורך ההיסטוריה, מועמדים רבים "שכחו את עצמם" בסיטואציות שונות, והסבו למועמדותם נזק בלתי הפיך. קצת קשה להאמין שאנשים אשר בוחרים להתמודד על משרת "מנהיג העולם החופשי", ומקיפים את עצמם ביועצי תקשורת ובמנהלי קמפיין, לא יעמידו את קו מחשבתם ואת כוונותיהם בפני ביקורת חיצונית לפני כל התבטאות שלהם בפומבי. הרי כל כך הרבה מונח על כף המאזניים, עד שמישנה זהירות על כל צעד ושעל לא רק שהיא מתבקשת – היא ממש כורח המציאות. בפועל, באותם מקרים אומללים דווקא ההיגיון הפנימי, הוא זה שמכתיב את ההתנהגות.

לפני שנמשיך מכאן - חשוב לי למקד ולהבהיר כיצד אני מגדיר חוסר שליטה עצמית. הנקודה החשובה ביותר היא שחוסר שליטה עצמית (ובאנגלית: Lack of self-control) הוא איננו סתם פליטת פה (באנגלית: Gaffe). לכאורה דומות השתיים בכך ששתיהן גורמות לדובר להצטייר באופן שלילי ומביך.

ההבדל הוא שפליטת פה נובעת בדרך כלל מחוסר מחשבה ברגע נתון. בפוליטיקה זה קורה לרוב כאשר הדובר משיב לשאלה. תחת הקטגוריה הזו, ניתן לדוגמה לשים את האמירה של שרה פיילין על שהיא "ניתן לראות את רוסיה מאלסקה". לעומתה, חוסר שליטה עצמית נובעת מנטייה אישיותית להתנהג באופן חריג בנסיבות מסוימות. בניגוד לפליטת פה, תגובות המאופיינות בחוסר שליטה עצמית הן במקרים רבים כאלה המתוכננות מראש. הדובר אינו מודע לעצמו, ואינו מבין שדבריו אינם צפויים להתפרש כפי שהוא מעוניין שהם יתפרשו, או שהם עלולים לגרום לתוצאה שלא צפה מראש. בעיניו תגובתו היא נורמלית לחלוטין.

יא עיוני, לא בוגד

בשנות ה-80 היה גרי הארט, הסנאטור הדמוקרטי ממדינת קולורדו, אחד מהפוליטיקאים הבולטים והמסקרנים ביותר בפוליטיקה האמריקאית. בפריימריז הדמוקרטיים לנשיאות בשנת 1988, הוא נחשב לפייבוריט לאחר פרישתו של המועמד הבולט ביותר, מושל ניו יורק מריו קואומו, ורבים האמינו שהוא נמצא במרחק נגיעה מהנשיאות.

במקביל להתמודדותו בפריימריז, ואף לפני כן, ניהל הארט מספר רומנים בעוד שהיה נשוי. עובדה זו טרם פורסמה עד אז לצד ראיות, אבל כלי תקשורת שונים החלו להיחשף לשמועות ולדווח אודותיהן לציבור. בראיונות רבים התנער הארט לחלוטין מההאשמות, וטען שיריביו עמדו מאחורי הפרסומים.

בחודש אפריל של שנת 1987, קיבלו כתבי עיתון ה"מיאמי הראלד" טיפ אנונימי שקרא להם לעקוב אחר שחקנית ודוגמנית צעירה בשם דונה רייס, אשר רכשה כרטיס טיסה ממיאמי לוושינגטון הבירה. הכתבים עקבו אחריה, וראו אותה נפגשת עם הארט בשעת ערב ומתלווה אליו לדירה בעיר. לטענת הכתבים, השניים בילו ביחד את הלילה. כשבוע לאחר מכן, העיתון פרסם כתבה אשר תיארה את מאורעות אותו ערב, וטען כי ישנה סבירות גבוהה כי השניים ניהלו רומן.

חשוב לשים לב לשני נתונים חשובים בהקשר של הסיפור הזה. ראשית, חרף הדיווח הסנסציוני, לא הייתה לעיתון הוכחה חותכת שהארט ניהל רומן עם רייס. שנית, סיקור חייהם האישיים של פוליטיקאים לא היה נהוג באותה תקופה, וסקרי דעת קהל שנערכו לאחר הפרסום העידו שהציבור חשב שהסיקור לא היה הולם או ראוי. הארט יכול היה להסתפק בהכחשה רפה ובאמירה כללית על כך שהחדירה לחייו הפרטיים היא אירוע חמור, אבל הוא הגיב להאשמות ולפרסומים הללו בפאניקה מוחלטת.

"אתם מוזמנים לעקוב אחרי, כלל לא אכפת לי. שימו עליי מעקבים, אני מבטיח שתהיו משועממים למדי", הוא אמר בראיון לניו יורק טיימס, ממש באותו יום בו התפרסמה הידיעה ב"מיאמי הראלד". האמירה נתפסה על ידי עיתונאים רבים כהתגרות, והם לקחו על עצמם את האתגר להוכיח את חוסר נאמנותו. בחלוף שבוע, לאחר שהוושינגטון פוסט איים לפרסם כתבה אודות רומן נוסף אחריו התחקה העיתון, פרש הארט מהמרוץ. כשלושה שבועות לאחר מכן, התפרסמה בצהובון "הנשיונל אנקווירר" תמונה של רייס ישובה על ברכיו של הארט.

מה שלא לגמרי ברור עד היום הוא מדוע אדם שיודע שיש לו נטיות בוגדניות "יזמין" את העיתונות לחפש את השלדים בארון שלו. הארט יטען מאוחר יותר שהאמירה נבעה מתוך תסכול, ולא מן הנמנע שהוא ניסה לשדר ביטחון בכדי לחזק את אמון הציבור בו. בכל מקרה, כיום ברור שאמירה זו שיחקה תפקיד מרכזי בקריסת הקמפיין הנשיאותי של הארט, אשר העדיף לשבור את הכלים מאשר להגיב במידתיות, ושילם את המחיר.

מת לצעוק

בשנת 2004, בעוד שהפופולריות של ג'ורג' בוש הבן החלה להתערער, החליט הארוורד דין, מושל מדינת ורמונט הפופולרי, להתמודד על המועמדות הדמוקרטית בכדי להדיח את הנשיא המכהן. בלב הקמפיין שלו עמדה התנגדותו הנחרצת לפלישת ארה"ב לעיראק.

דין היה מוכר הרבה פחות בזירה הלאומית מיריביו ג'ון קרי (שהיה הסנאטור ממסצ'וסטס), ג'ו ליברמן (שהיה המועמד של אל גור לסגנות בשנת 2000) ועוד. יחד עם זאת, סגנון נאום נלהב ופופוליסטי סייע לו לכבוש את לבבות המצביעים הצעירים. במקביל, חדשנות ויצירתיות אפשרו לו לגייס יותר כספים באינטרנט מכל קמפיין נשיאותי אשר קדם לו. ברבעון השני של שנת 2003, היה סך הסכומים שגייס דין גבוה בהרבה מאלה של יריביו, ובסקרים ראשוניים הוא הוביל בפערים משמעותיים.

אלא שלקראת הבחירות המקדימות באיווה, החל דין להתכתש עם המועמד דיק גפהארדט, חבר הקונגרס ממיזורי, שתפס באותה תקופה את המקום השני בסקרים. מבול של פרסומים שליליים שהפנו השניים זה כלפי זה הוביל לפגיעה בפופולריות של שניהם, והמנצח המפתיע באיווה היה דווקא ג'ון קרי, שחמק מתחת לרדאר בעת ששני המועמדים המובילים התקוטטו.

ההפסד באיווה היה רק תחילת הצרות של דין באותו ערב. הנאום שנשא דין בפני תומכיו לאחר פרסום התוצאות ייחקק בדברי הימים של הפוליטיקה האמריקאית כ"צעקת דין" (The Dean Scream). קחו דקה ותראו ממש עד סוף הקטע איך זה נראה (ובעיקר נשמע). מומלץ להרחיק ילדים מהמסך לפני הצפייה.

כלי התקשורת הסתערו על הנאום, ושידרו אותו פעם אחר פעם בכל מהדורות החדשות. התמונה שהצטיירה היא של אדם חמום מוח שאינו מצליח לשלוט במצב רוחו. עבור מקורביו לא היה מדובר בדבר שאינו בשגרה. ג'ו טריפי, מנהל הקמפיין של דין, העיד בדיעבד שלא אחת דין הפתיע והימם אותו בדברים שהוא בחר לומר ולעשות. בדומה לטראמפ, במקרים רבים היה זה גם חלק מהקסם של דין. הבוחרים (בעיקר הצעירים) ראו לנגד עיניהם מישהו שלא דיבר כמו פוליטיקאי טיפוסי, וזה היה מרענן מבחינתם. אבל "צעקת דין" הראתה גם את הצד השלילי של נטיות אלו, והקמפיין שלו לא השתקם ממנה.

מה בדיוק הלך שם? רבים, לרבות דין עצמו, לא ממש יודעים להסביר. ההתפרצות הזו הייתה ככל הנראה שילוב של שני גורמים. ראשית, דין התחיל את המרוץ כאנדרדוג והיה לו נוח בעמדה זו. הוא לא ציפה להפוך לפייבוריט, ולא לגמרי ידע כיצד היה ראוי להתנהל במעמדו החדש. במקור הוא קיווה להגיע למקום השלישי בבחירות המקדימות באיווה וזה גם מה שקרה בפועל. אלא שבמקום שתוצאה זו תיחשב להישג, היא הייתה לאכזבה בגלל העלייה המוקדמת של דין בסקרים. שנית, דין היה אופטימיסט חסר תקנה, והוא שם לעצמו ליעד להפוך את מפח הנפש שהוא ותומכיו חוו לאירוע מכונן. כאמור, מה שהתחיל כניסיון לעורר מוטיבציה בקרב התומכים, נפל כפרי בשל בידם של אלו שרצו לצייר את דין כקריזיונר.

לפני שממשיכים הלאה חשוב לציין כמה דברים. ראשית, היושבים באולם באותו ערב לא חוו את הצעקה כפי שצופי הטלוויזיה חוו אותה. להם היא נראתה נורמלית, בעיקר בהתחשב בעובדה שהאולם היה רועש במיוחד (נקודה שלא תועדה על ידי המצלמות). שנית, האופטימיות של דין אפשרה לו בהמשך לשקם את הקריירה האישית שלו. הוא נבחר לאחר הבחירות לתפקיד יו"ר המפלגה, ובוועידה האחרונה הוא הוכיח שהוא מסוגל "להכין מהלימונים לימונדה", כאשר שיחזר את הצעקה המפורסמת, הפעם כשקרא לקהל להצביע להילארי קלינטון, וזכה לתשואות:

אישי זה הכי אחי

וכך, באופן לא מפתיע, אנו מגיעים לדונלד טראמפ. כפי שראינו עד כה, המקור לחוסר השליטה העצמית של המועמד יכול להיות שונה בתכלית. גארי הארט לא ידע להתמודד עם לחצים. הארוורד דין לא ידע להתמודד עם כישלון. וטראמפ, כך נראה, אינו יודע להתמודד עם ביקורת.

טראמפ חייב לתפוס את כולם. כל מי שמטיל ספק ביכולת שלו להנהיג את ארה"ב, מפקפק בהישגיו העסקיים, או סתם לועג לסגנון העממי שלו – כל אלו יזכו למתקפת נגד חמורה פי חמש מזו שהפנו כלפיו. תגובותיו מתאפיינות בירידה לפסים אישיים, ככל הנראה מתוך תחושה שמתקפה חזיתית על הדובר עצמו תקטין אותו ותפחית בחשיבות הביקורת שלו. מעבר לכך, הביקורת של טראמפ תהיה במקרים רבים לא עניינית ובלתי מוצקה, ולא בהכרח תיתמך בראיות הנראות לעין.

כאשר לעג לו הקומיקאי ג'ון סטיוארט, קבע טראמפ שסטיוארט "אינו גאה במורשתו היהודית", שכן הוא אינו מזדהה באמצעות שם משפחתו מלידה - ליבוביץ'. כאשר הקשתה עליו מנחת פוקס ניוז מייגן קלי בשאלות הנוגעות ליחסו הבעייתי לכאורה כלפי נשים, השיב טראמפ יממה מאוחר יותר שקלי היא "אוברייטד" (זאת כמובן, לצד אותה אמירה מפורסמת על הדם הניגר מנקבי גופה של קלי).

סגנון זה של טראמפ לא שמור רק לאנשי תקשורת, אלא גם לעמיתיו בפוליטיקה. כאשר בן קארסון, יריבו בפריימריז, טען שטראמפ אינו מחובר לתנ"ך, קבע טראמפ שקארסון הוא בסך הכל "רופא סביר" (OK doctor). העובדה שקארסון היה המנתח הראשון בהיסטוריה שהפריד תאומים סיאמיים אשר נולדו מחוברים בראשם, לא הפריעה לטראמפ לחלק לעמיתו ציונים. באופן דומה, כאשר ספג ביקורת מהסנאטור הוותיק ג'ון מקיין, קבע טראמפ שמקיין "אינו גיבור מלחמה, משום שנפל בשבי, ואני אוהב אנשים שלא נפלו בשבי". תזכורת: מקיין המתין בשבי במשך חמש שנים וחצי, וסירב להשתחרר עד שהשתחררו יתר השבויים שהיו עמו, למרות שיכול היה להשתחרר בסמוך לנפילתו בשבי.

במרבית שלבי המרוץ, נטייה זו של טראמפ לא הייתה לו לרועץ אלא לעזר. רבים תיארו את הלוחמנות שהוא מציג כאשר הוא מגן על עצמו כתכונה חיובית, אשר מרמזת על המחויבות שתהיה לו כלפי האומה כולה בתור נשיא. אף אדם בר דעת לא יוכל לטעון שהאמירות על מקיין וקלי היו מקובלות, אבל קהל היעד שהיה לו בתקופת הפריימריז (בעיקר גברים לבנים שמרנים בעלי השכלה תיכונית) לא התקשה להבליג עליה.

יתרה מכך, מתקפות הנגד של טראמפ סייעו לו במקרים רבים לקדם את מסריו. כאשר ג'ון אלן, גנרל מעותר ומנהיג הקואליציה ללוחמה בדאע"ש, הלם בטראמפ במהלך הוועידה הדמוקרטית, השיב טראמפ שהוא "גנרל כושל". ההסבר, לדידו של טראמפ, הוא שאלן היה אחראי על הקרב בדאע"ש, ושלאור גל הפיגועים האחרון, ניתן להניח שהוא לא עשה עבודה טובה במיוחד. כאשר עיתונים כמו הניו יורק טיימס והנשיונל ריוויו ביקרו אותו במישרין, טראמפ תקף את הפופולריות הפוחתת שלהם, וקבע שמדובר בראייה לכך שהאליטות דוחות אותו ואת קהל המצביעים שהוא מייצג.

הכל נשאר במשפחה

ובכל זאת, בשני מקרים ספציפיים, הלך טראמפ רחוק מדי.

הפעם הראשונה הייתה כאשר תקף את גונזלו קוריאל, השופט בתביעה שמתנהלת כנגד טראמפ בחשד להונאה. כאשר הבין טראמפ שקוריאל צפוי לפסוק כי יש לפרסם נתונים הנוגעים לתביעה, הוא כינה אותו "שונא טראמפ" (Trump hater) וטען הוא מוטה נגדו מפאת מורשתו המקסיקנית. אמירות אלו נתפסו באור שלילי משתי סיבות. ראשית, עצם הקביעה שאדם לא יכול למלא את תפקידו מפאת מוצאו האתני אינה מקובלת בדמוקרטיה של ארה"ב, ובעיני רבים היא אף נחשבת לגזענות. שנית, העובדה שטראמפ שם לו כמטרה שופט, אשר אינו רשאי להתבטא בתקשורת ולהציג תגובה רשמית, נתפסה כמעשה בלתי הוגן וכבריונות.

הפעם השנייה הייתה כאשר טראמפ הגיב לדבריו של ח'יזר ח'אן, אביו של סרן הומאיון ח'אן, חייל מוסלמי ממוצא פקיסטני אשר נהרג בעיראק ב-2004 בעת שבדק מטען חשוד (משימה שעל פי רוב מבצעים חיילים זוטרים יותר). בנאומו בוועידה הדמוקרטית, תהה ח'אן האם טראמפ קרא את החוקה האמריקאית, וטען שהוא "לא הקריב בחייו מישהו או משהו". בתגובתו לכך, ציין טראמפ כי ייתכן שרזאלה ח'אן, אם החייל שניצבה לצד בעלה בעת הנאום, בחרה שלא לשאת דברים מסיבות הלכתיות. בראיון לרשת MSNBC, ח'אן השיבה כי היא אינה מסוגלת לדבר תוך שהיא רואה את תמונת בנה (אשר התנוססה על המסך במהלך הנאום) מבלי לפרוץ בבכי.

קיתונות הביקורת שספג טראמפ בשל הערה זו היו החריפות ביותר שהופנו כלפיו במהלך כל מערכת הבחירות. הצבת בני משפחות שכולות כנואמים הינה חזון נפרץ בפוליטיקה האמריקאית. התגובה המקובלת היא להבליג, או להביע הערכה כלפי המשפחה, ולדון באופן ענייני בביקורת. החלטתו של טראמפ לעסוק בעצם ההופעה של הזוג נתפסה כחוסר רגישות משווע, ורמיזתו באשר לשתיקת האם חיזקה את התחושה שהוא שונא את דת האסלאם בכללותה ולא רק את הקיצוניים שפועלים בשמה.

באחת מתגובותיו המאוחרות יותר, אמר טראמפ: "הותקפתי ברשעות, איני רשאי להגיב?". תגובה זו המחישה את הפער שבין האופן בו פירש טראמפ את ההתנגחות עם משפחת ח'אן לבין זו שהתקשורת (וחלקים נרחבים בציבור) נתנו לה. ראשית, ביקורתו של ח'אן, חריפה ואמוציונלית ככל שתהיה, לא הייתה "רשעית". שנית, טראמפ בהחלט רשאי להגיב לביקורת, אבל בנסיבות הספציפיות, היה ראוי שתגובה זו לא תכיל מתקפת נגד. אלא שטראמפ לא ממש מבדיל בין השתיים.

הנזקים של ה"תאקל" עם משפחת ח'אן הורגשו היטב בסקרים הלאומיים, אבל לא רק שם. בשבוע שלאחריו, הודיעו בראשונה חברי קונגרס רפובליקנים מכהנים על כוונתם להצביע להילארי קלינטון כדי להבטיח שטראמפ לא יהיה נשיא, ורבים נוספים הודיעו שלא יתמכו בו. אפילו ניוט גינגריץ' וכריס כריסטי, אשר נימנו על מועמדיו הסופיים של טראמפ לסגנות הנשיא, מתחו עליו ביקורת חריפה ופומבית וקראו לו להתנצל.

נכון לכתיבת שורות אלו, טראמפ טרם הביע חרטה על דבר מהדברים שאמר באותו הקשר.

אין עוד מלבדו

לחוסר השליטה העצמית של טראמפ היו אמנם תקדימים, אבל לא מתחרים אמיתיים. מעולם לא היה מועמד שהיה כה נכון לפעול על פי האינסטינקטים ושיקול הדעת שלו בלבד, תוך התעלמות מוחלטת מדברי יועצים וקרובי משפחה, ומהלכי רוח ציבוריים. הצורך להגיב במתקפות על ביקורת פוגע לא רק בתדמית של טראמפ, אלא גם באופן בו נתפס שיקול הדעת שלו.

בשבועות האחרונים, נשאלתי במספר כלי תקשורת האם זה ייתכן שטראמפ פשוט אינו מעוניין לנצח. לדעתי, התשובה היא שהוא בהחלט מעוניין להיות נשיא, אבל מעבר לכך הוא גם מעוניין להיות נאמן לדרכו. במשך רוב חייו הבוגרים נעזר טראמפ בייעוץ, אבל אף פעם לא קיבל מאחרים הוראות והנחיות.

בחירתו של טראמפ לשים את עצמו ואת אישיותו במרכז הקמפיין הוכיחה את עצמה בראשית הדרך כצעד גאוני, אך כעת היא בגדר אליה וקוץ בה. בהינתן שתקרית זו אכן תירשם בהמשך כנקודת המפנה ממנה טראמפ לא יתאושש, הוא כבר לא יוכל להאשים אף אחד זולת עצמו. 

עדיין לא עשיתם לייק בפייסבוק? תיכף אני משסה בכם את הפיקאצ'ו שלי

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של הבלוג, "בחירות בארה"ב 2016", ותוכלו לקבל עדכונים על כל פוסט שמתפרסם, או על חומרים מרתקים נוספים הקשורים לבחירות.

כתובת העמוד: https://www.facebook.com/yiftach.dayan/

כמו כן, אתם מוזמנים לעקוב אחריי בטוויטר, @yiftachdayan, ולקבל את העדכונים משם.

אהבתם את הפוסט?

אתם מוזמנים לשתף אותו בפייסבוק או בטוויטר J

פוסטים קודמים
"היהודים באים" - הם מעטים ונאנחים, אבל מכריעים באופן סדרתי מערכות בחירות בארה"ב
"זה הסנאט, טמבל!" - עזבו את טראמפ וקלינטון, האקשן האמיתי הוא כרגע במרוצים לסנאט
"בלוז ללובשי חיג'אב" - אודות המוסלמים בפוליטיקה האמריקאית והשפעתם  על הבחירות

"חמוריקו כצל מבקיע" - כיצד צריכה קלינטון לנהוג בסנדרס לקראת סיום הפריימריז

"פילים בתהלוכה" - מה יעלה בגורלה של המפלגה הרפובליקנית

"הסגן של בר כוכבא" - בורסת המועמדים לסגנות נמצאת על סף פיצוץ

"מכה מתחת לחגורה" - מיהן המדינות אשר צפויות להכריע את הבחירות הכלליות
"הסקסופון בכה מאוד" - תמיכתם של האפרו-אמריקאים בקלינטונים נמצאת בסכנה
"מתקפת הזומבים" - הקרב על הוועידה הרפובליקנית יוצא לדרך
"היסטוריה של אלימות" - מהיכן שואב טראמפ השראה לפוליטיקה הגזענית שלו
"בום טראח, נפל תותח" - המוות שהפך את מערכת הבחירות לגורלית במיוחד

"הגנרל, הלוביסט והכומר" - מורה נבוכים למפלגה הרפובליקנית ולעלייתו של דונלד טראמפ

"יום שלישי את יודעת" - שאלות המפתח החשובות ביותר לקראת סופר טיוזדיי

"בחירתה של ניקי" - האישה שיכולה להכריע את הפריימריז הרפובליקניים בדרום קרוליינה

"היום שאחרי הילארי" - מהי תכנית ב' של המפלגה הדמוקרטית

"כולם שונאים את טד" - על המנצח הגדול באיווה שמטריף את שתי המפלגות

"ארבעת הלא כל כך מופלאים" - על ניו האמפשייר ומועמדי הממסד הרפובליקני

"Yes She Can?" - על הצרות של הילארי קלינטון

"בים בם תירס חם" - על הבחירות המקדימות של הרפובליקניים באיווה