על פילים וחמורים | פוליטיקה אמריקאית

זה הסנאט, טמבל! / עזבו את טראמפ וקלינטון, האקשן האמיתי הוא כרגע במרוצים לסנאט

הנשיאות היא ממש לא הדבר היחיד שנמצא כרגע על כף המאזניים. השנה, אולי יותר מבכל שנה קודמת בהיסטוריה המודרנית, הבחירות לסנאט האמריקאי חשובות לפחות באותה המידה כמו הבחירות לנשיאות, אם לא יותר. שם הכל פתוח והכל עדיין יכול לקרות.

בפוסט זה, נלך צעד אחר צעד. תחילה נסביר מהו בכלל הסנאט, מדוע הוא קריטי במערכת הבחירות הנוכחית, ועל אילו מרוצים כדאי לשים עין מקרוב ב-8 לנובמבר 2016, ערב הבחירות.

לא כל הבתים נולדו שווים

הקונגרס האמריקאי, בדומה לרשויות מחוקקות רבות בעולם, מורכב משני בתים: הסנאט (הבית העליון) ובית הנבחרים (הבית התחתון). בכל הנוגע לחוקים, חשיבות שני הבתים היא פחות או יותר זהה, כאשר צריך להשיג רוב בכל אחד מהם בנפרד לתמיכה בחוק בכדי להעבירו. יחד עם זאת, קיימת שורה של תחומים בהם נדרש אישור רק בסנאט, ללא בית הנבחרים. בין היתר, הסנאט הוא שמאשרר חתימה על אמנות בינלאומיות, מאשר מינוי של שרים ופקידים בכירים ומעל הכל – מאשר מינוי של שופטים (עוד נחזור לנקודה זו).

בעוד שבבית הנבחרים מקבלת כל מדינה מספר נציגים (המכונים "חברי בית הנבחרים", ובאנגלית: Congressmen), על פי גודל האוכלוסייה שלה ביחס לשאר האומה, הרי שבסנאט האמריקאי כל מדינה באשר היא (ללא תלות בגודל אוכלוסייתה), זוכה לשני נציגים המכונים "סנאטורים". היות שבארה"ב יש 50 מדינות, מתקבל סנאט שבו מכהנים 100 סנאטורים. משמעות הדבר היא שבנושאים המוכרעים בסנאט, למדינת ויאומינג, שאוכלוסייתה (523,000) קטנה בהרבה מזו של ירושלים וגדולה רק במעט מת"א, יש השפעה זהה לזו של מדינת קליפורניה, על 39 מיליון תושביה. הכיצד ייתכן הדבר?

כדי לקבל תשובה לשאלה זו, עלינו לחזור לשנת 1787, לדיונים על הקמתה של ארה"ב. באותם ימים, דנו 13 המושבות המקוריות שמרדו בהצלחה בבריטים, כיצד ייראה האיחוד ביניהן. המדינות הגדולות, כמו פנסילבניה, מסצ'וסטס ועוד, תמכו בפרלמנט עם בית בודד בו תהיה ייצוגיות יחסית (כמו בבית הנבחרים). לעומתן, המדינות הקטנות כמו דלאוור ורוד איילנד, חששו שהאינטרסים שלהן יירמסו לאור אוכלוסייתן הקטנה, וביקשו מבנה שלטוני שנותן להן ייצוג שווה לזה של המדינות הגדולות. הפשרה, שכונתה "פשרת קונטיקט" (The Connecticut Compromise) הייתה החלוקה לאותם שני בתי מחוקקים כפי שאנו מכירים אותם כיום.

נשיא? דבר איתי בסנאטורים

לסנאט אם כן סמכויות רבות, אך הוא עדיין אינו יכול להעביר חוקים בכוחות עצמו. מדוע אם כן, אני קובע שהבחירות אלה (לסנאט - בנובמבר) הן החשובות ביותר?

התשובה לכך היא שהסנאט הוא "המפתח" לזרוע השלישית בשלטון (לצד הנשיא והקונגרס) – בית המשפט העליון (להלן: "העליון"). העליון מורכב מ-9 שופטים אשר מקבלים מינוי לכל החיים, או עד שהם מחליטים לפרוש. מי שממנה אותם הוא הנשיא, אך הסנאט צריך לאשר את המינוי ברוב של 60 מתוך 100 (רשמית צריך 51, אבל כדי למנוע מהמפלגה היריבה לסכל את המינוי, רצוי להגיע ל-60). חשיבותו של הסנאט בהקשר זה מורגשת כיום היטב. הרפובליקנים, המחזיקים ברוב של 54 לעומת 46, מסרבים אפילו לכנס דיון בדבר מינוי מריק גרלנד, המועמד שהציג הנשיא אובמה לעליון להחלפת השופט אנטונין סקאליה, אשר נפטר בחודש פברואר.

הסיבה לחשיבות האדירה של העליון נובעת בראש ובראשונה מהחולשה המובנית של הנשיא והקונגרס. הקונגרס יכול לסכל את ניסיונות הנשיא להעביר חוקים בכך שהוא קוטל אותם בלפחות אחד מהבתים (הסנאט או בית הנבחרים). במקביל, הנשיא יכול להטיל וטו על חוקים שיוזמים חברי הקונגרס (כל עוד הם לא הועברו ברוב של שני שלישים). לאור זאת, שני המוסדות הללו נכונים לבלום האחד את משנהו בכל הנוגע ליוזמות חקיקה.

יתרה מכך, במציאות הפוליטית של היום, אנחנו כמעט תמיד נראה נשיאות וקונגרס לעומתיים זה לזה. הנשיאות מוטה לטובת הדמוקרטים, שכן תמיכת המיעוטים מגדילה משמעותית את סיכוייהם לזכות בבית הלבן. במקביל, בית הנבחרים (הבית התחתון) מוטה לטובת הרפובליקנים, שכן בתי המחוקקים המדינתיים שבשליטתם שירטטו את מחוזות הבחירה במדינות רבות, כך שתוענק להם עדיפות מלאכותית.

במציאות חוקתית זו, הגוף בעל המשקל המכריע בחקיקה בארה"ב הוא העליון. כאשר דיון בחוק כזה או אחר מגיע לפתחו, יכול העליון לפסול חוק קיים (בטענה שהוא אינו חוקתי) או להותירו על כנו, ללא כל צורך באישור מהנשיא או מהקונגרס.

כפי שהמחשתי בפוסט "בום, טראח, נפל תותח", הבחירות הקרובות (הן נשיאות הן לסנאט), צפויות להכריע למשך דורות את הקרב בין הדמוקרטים והרפובליקנים על השליטה בעליון. מאזן הכוחות בעליון כרגע הוא 4 ליברלים בצד אחד, ו-4 שמרנים (בדרגות שונות) בצד השני. הנשיא הנבחר אמנם ימנה את השופט שיחליף את סקאליה המנוח, אבל הסנאט יוכל לפסול מועמד אחר מועמד, עד שיימצא מועמד פשרה שיהיה מקובל עליו. המשוואה, כפי שהדגמתי באותו פוסט, הינה ברורה:

1. ניצחון רפובליקני בקרב על הנשיאות + שמירה של הרפובליקנים על הסנאט = מינוי שופט שמרן.
2. ניצחון דמוקרטי בקרב על הנשיאות + שמירה של הרפובליקנים על הסנאט = מינוי שופט "מרכז".
3. ניצחון דמוקרטי בקרב על הנשיאות + כיבוש הסנאט על ידי הדמוקרטים = מינוי שופט ליברלי.

לאור כל זאת, התמונה היא די ברורה: יש לעשות הכל כדי להשיג את הרוב בסנאט (מבחינת הדמוקרטים) או לשמור עליו (מבחינת הרפובליקנים) כדי להשיג השפעה גדולה ככל האפשר על המציאות הפוליטית בארה"ב.

בחירות לסנאט 2016 – דגשים מרכזיים

קדנציה של סנאטור בודד נמשכת 6 שנים. הבחירות לכל 100 המושבים בסנאט אינן נערכות בפעימה אחת, אלא בשלוש: בכל שנתיים עומדים כשליש מהסנאטורים לבחירה מחדש. כך מדי 6 שנים (ולא משנה מאיזו נקודת זמן תתחיל הספירה), מתמודדים כל הסנאטורים המכהנים פעם אחת לבחירה מחדש. השנה, מתוך 34 המושבים העומדים לבחירה, הוחזקו עד כה 24 בידי רפובליקנים ורק 10 בידי הדמוקרטים.

על פניו, התחושה בשלב זה היא שהקרב הולך להיות צמוד, וכי לכל צד יש כ-50% סיכוי לזכות ברוב בסנאט לאחר הבחירות. מצד אחד, הדמוקרטים מגנים על פחות מושבים, וקיימים מרוצים רבים בהם מועמדיהם צפויים להיות תחרותיים ואף לנצח. מצד שני, הם זקוקים ל-4 מושבים נוספים לפחות כדי לסגור את הפער הנוכחי לרעתם. לצד אתגר זה, הם עצמם נאלצים להגן על המושב שמפנה מנהיג המיעוט הדמוקרטי הפורש, הסנאטור הארי ריד מנבאדה, אשר עשוי ליפול לידם של הרפובליקנים.

העובדה שמדובר בשנת בחירות לנשיאות (ולא בבחירות אמצע קדנציה) משחקת לטובת הדמוקרטים, שכן בבחירות אלו המיעוטים מצביעים באחוזים גבוהים במיוחד. יתרה מכך, מועמדותו של טראמפ מהווה נטל על מועמדים רפובליקנים לסנאט, משום שבמקרים רבים הבוחרים אינם מבדילים בין עמדותיו של המועמד לנשיאות לאלה של מועמדים לסנאט מאותה המפלגה.

ישנם לפחות עשרה מרוצים מעניינים במיוחד, אבל אנחנו נתמקד בשלושה מרוצים ספציפיים.

ניו האמפשייר: מגי האסאן נגד קלי איוט

להלן בשורה משמחת למעריצי הסדרה "משחקי הכס": אם ברצונכם לראות קרב אדיר בין שתי נשים חזקות ונחושות, לא צריך לחכות שנה למפגש המיוחל בין סרסיי לדאינריס. במדינת ניו האמפשייר, המושלת הדמוקרטית מגי האסאן החליטה לקרוא תיגר על הסנאטורית הרפובליקנית קלי איוט. על פי הסקרים, הקרב ביניהן הוא הצמוד ביותר שיתקיים בבחירות הקרובות למושבי הסנאט.

קלי איוט הרפובליקנית (בת 48) נבחרה בשנת 2010 לסנאט על רקע עלייתה של תנועת "מסיבת התה" בפוליטיקה האמריקאית. היא שמרנית באופן יחסי, הן בנושאים כלכליים והן בנושאים של דת ומדינה. סייג מרכזי לשמרנותה הוא נושא ההתחממות הגלובאלית, במסגרתו עמדותיה דווקא מתונות. גם כלפי מועמדותו של דונלד טראמפ, הסתייגה איוט והודיעה שהיא תתמוך בו (Support) אך לא תמליץ עליו לנשיאות (Endorse).

הנושא שיעמוד במרכז המרוץ בין השתיים הוא הפיקוח על הנשק. בשנת 2013, לאחר הטבח בביה"ס היסודי סנדי הוק שבקונטיקט, איוט התנגדה להצעת חוק משותפת של דמוקרטים ורפובליקנים להחלת בדיקות רקע על כל אזרח שמעוניין לרכוש נשק. הצבעה זו פגעה בפופולריות שלה, והביאה בין היתר לעימות מתוקשר בינה לבין בתו של אחד מההרוגים בטבח, במסגרת מפגש עם אזרחים אותו איוט קיימה. 

על אף המשבר, איוט נותרה פופולרית באופן יחסי, בעיקר אם מתחשבים בעובדה שניו האמפשייר הצביעה בפעם האחרונה לרפובליקנים לנשיאות בשנת 2000. הדמוקרטים ידעו שהדרך היחידה להדיחה היא על ידי מועמדות של דמות חשובה אחרת במדינה, ושכנעו את האסאן "להיקרא לדגל" ולוותר על תפקיד המושלת. 

ראיה לחששותיה של איוט לקראת הקרב מול האסאן התקבלה לפני כשבועיים, כאשר הסנאט הצביע על הצעות חוק להגבלת מכירת נשק לאחר הטבח באורלנדו. איוט אמנם המשיכה להתנגד להצעה דמוקרטית דומה לזו לה התנגדה ב-2013, אבל תמכה בהצעה דמוקרטית אחרת אשר קראה להגבלה משמעותית של מכירת נשק לגורמים המוגדרים חשודים על ידי ה-FBI.

אילינוי: מארק קירק נגד תמי דקוורת'

אם בניו האמפשייר מצפה לנו קרב בין שתי נשים חזקות, באילינוי תיערך התמודדות חסרת תקדים בין שני אנשים עם מוגבלויות. הסנאטור הרפובליקני המכהן, מארק קירק, עבר בשנת 2012 אירוע מוחי, נעדר מהתפקיד במשך שנה שלמה ומתנייד כיום בעיקר בכיסא גלגלים. מולו מתמודדת תמי דקוורת', חברת בית הנבחרים דמוקרטית, טייסת מסוקים ששתי רגליה נקטעו לאחר שהמסוק שהטיסה במלחמת עיראק יורט בשנת 2004. 

מכל הסנאטורים הרפובליקנים המגנים על המושב שלהם השנה, קירק (בן 57) הוא ללא ספק הפגיע ביותר. אילינוי היא מדינה דמוקרטית מובהקת והסקרים מרמזים שהמצביעים אינם מתכוונים לנטות לקירק חסד. הוא כנראה מעולם לא היה נבחר לסנאט אילו לא נחשפה העובדה שהמושל הדמוקרטי בשעתו, רוד בלוגויוביץ', הציע לכל המרבה במחיר את מושב הסנאט אותו פינה סנאטור אחד בשם ברק אובמה שנבחר לנשיאות. חרפת השחיתות הביאה לבחירה נדירה של רפובליקן, ובלוגויוביץ' נידון ל-14 שנות מאסר.

בשלב זה, קירק כל כך נואש להגן על מושב הסנאט שלו, עד שלעין בלתי מזויינת היה נראה שבכלל מדובר בדמוקרט. ראשית, הוא הביע תמיכה בלתי מסויגת בהחלטת העליון לפסול חוק של מדינת טקסס, אשר שאף להגביל משמעותית את ההפלות במדינה. שנית, בהצבעות לפני שבועיים על הצעות החוק להגבלת נשק, הוא תמך בשתי הצעות החוק של הדמוקרטים (איוט תמכה רק באחת, המרוככת מבין השתיים). שלישית, הוא הוקיע את טראמפ והודיע שבשום פנים ואופן לא יתמוך בו. הוא אף טרח והסביר: "טראמפ תוקף היספאניים, נשים ואנשים עם מוגבלויות כמוני".

לדקוורת' (בת 48), אשר שואפת להדיח את קירק ממושבו, יש חתיכת סיפור חיים. היא נולדה בבנגקוק לאב אמריקאי ואם תאילנדית ממוצא סיני. משפחתה נדדה ברחבי אסיה לאור עבודת אביה באו"ם, ובגיל 16 היא עברה עם משפחתה להוואי. היא שימשה כטייסת מסוקים (בצבא ארה"ב כמובן), נפצעה קשה במלחמת עיראק וזכתה בעיטור "לב הארגמן", המוענק לחיילים שנהרגו או נפצעו בקרב. בשנת 2012 היא הפכה לאישה הראשונה עם מוגבלויות אשר נבחרת לקונגרס. 

לא הכל זוהר אצל דקוורת'. בשנת 2009 הוגשה נגדה תביעה בגין פיטורים שלא כדין של עובד בלשכת החיילים המשוחררים באילינוי, אותה ניהלה דקוורת'. מדינת אילינוי הגיעה לפשרה עם התובע רק בחודש האחרון, תוך תשלום פיצויים מחד, אך תוך אי הודאה באשמה מאידך.

פלורידה: מרקו רוביו (כנראה) נגד פטריק מרפי (כנראה)

במהלך אחד מהעימותים בפריימריז הרפובליקניים, ניסה מרקו רוביו להשלים משפט בעוד שמושל ניו ג'רזי, כריס כריסטי, התחיל לדבר. בתגובה השיב לו מיד כריסטי: "You had your chance Marco, you blew it". לא מן הנמנע שבסוף שנת 2016, ציטוט זה של כריסטי יהווה סיכום הולם לקריירה הפוליטית של רוביו.

תקציר הפרקים הקודמים: מרקו רוביו (בן 45), סנאטור צעיר ורהוט ממוצא קובני, זכה בשנת 2010 בפער ניכר במושב הסנאט בפלורידה, תוך שהוא משמש כ"נער הפוסטר" של תנועת "מסיבת התה". בשנה החולפת, תוך שהוא מתמודד לנשיאות, ספג רוביו ביקורת חריפה מיריביו בפריימריז על שהחמיץ הצבעות רבות, ולמעשה לא מילא את תפקידו כסנאטור. תשובתו הייתה ש"לא ניתן לתקן את הבעיות של ארה"ב מהסנאט", והוא הבטיח שלא יתמודד שוב לתפקיד אם לא ייבחר לנשיאות. גם בחודש מאי, חודשיים תמימים לאחר שהשעה את הקמפיין שלו, צייץ רוביו:

אלא שלאור מופע האימים של טראמפ, ומתוך חשש שהרוב בסנאט בורח להם, חבריו של רוביו למפלגה הפעילו עליו לחץ לשוב ולהתמודד על מושבו בסנאט, ולבסוף הוא נעתר. 

מצד אחד, רוביו הרבה יותר מוכר מיריביו ברחבי פלורידה, ויש לו קשרים אשר יסייעו לו לגייס כספים רבים. מצד שני, הוא אינו פופולרי במיוחד במדינה, אותה הפסיד לטראמפ בכמעט 20% בפריימריז למועמדות המפלגה לנשיאות, והפסד שני באותה שנת בחירות עשוי לגמור את הקריירה הפוליטית שלו. בפריימריז הרפובליקניים לסנאט, הוא יתחרה מול המיליונר קרלוס בראף, מעין גרסה קובנית של טראמפ, אשר הספיק לכנות את הנשיא אובמה "חיה".

בצד השני של המתרס, הפייבוריט למועמדות הוא חבר בית הנבחרים פטריק מרפי (בן 33). מרפי ניצח בשנת 2012 בקרב על מושב בבית הנבחרים את אלן ווסט, אחד מהרפובליקנים השנואים ביותר על ידי הדמוקרטים, אשר טען שאובמה הוא "אוהד איסלאמיסטים" שהאינטרס האמריקאי אינו בראש מעייניו. לאחר התחלת קמפיין מוצלחת, חטף מרפי ביקורת בשבוע החולף על שהפריז בקורות החיים שלו, כאשר טען ששימש כרואה חשבון בעוד שלא היה לו כלל רישיון (בפועל הוא השיג את הרישיון בזמן שעבד בתחום, ושימש כרואה חשבון מורשה לתקופה קצרה).

תוך שהוא מגיב להאשמות אלו, נאלץ מרפי, בדומה לרוביו, להתמודד בפריימריז עם גרסה נוספת של טראמפ, הפעם דמוקרטית, בדמותו של חבר בית הנבחרים אלן גרייסון. גרייסון, תומך נלהב של סנדרס, מרבה לדבר בגסויות בשידור חי, ולהרגיז רבים מכל רחבי הקשת הפוליטית. בין היתר, הוא טען שרשת "פוקס" והמשת"פים הרפובליקנים שלה הם "אויבי אמריקה" ושסגן הנשיא לשעבר דיק צ'ייני הוא ערפד מוצץ דם. יצוין שגרייסון מתמודד עם האשמות של שחיתות, והוא שנוא על ידי האליטה הדמוקרטית. באירוע בחירות, כאשר האשים את הארי ריד, הסנאטור מנבאדה, על שביקר אותו בעבור אותם האשמות, השיב לו ריד: "ההאשמות שמוכוונות כלפיך הינן נכונות ואני מקווה שאתה תפסיד".

כמה מילים אחרונות

זולת המרוצים המוצגים כאן, צפויות גם תחרויות עיקשות על מושבים שכרגע מוחזקים על ידי רפובליקנים באוהיו, פנסילבניה, ויסקונסין ואריזונה. מרוצים נוספים אשר עשויים להפוך למעניינים הם אלו על המושבים במדינות מיזורי, איווה וצפון קרוליינה (המוחזקים כיום על ידי הרפובליקנים) ועל המושב במדינת קולורדו (המוחזק כיום על ידי הדמוקרטים).

ככל שמצפה לנו מרוץ צמוד לנשיאות, או אפילו ניצחון של טראמפ, הרוב בסנאט ילך ויתרחק מהדמוקרטים. ככל שאנו עומדים בפני מפלה רפובליקנית בבחירות לנשיאות, תתקשה מפלגת הפילים לשמר את הרוב שלה בסנאט.

"על פילים וחמורים" בפייסבוק 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של הבלוג, "על פילים וחמורים - בחירות בארה"ב 2016", ותוכלו לקבל עדכונים על כל פוסט שמתפרסם, או על חומרים מרתקים נוספים הקשורים לבחירות.

כתובת העמוד: https://www.facebook.com/yiftach.dayan/

כמו כן, אתם מוזמנים לעקוב אחריי בטוויטר, @yiftachdayan, ולקבל את העדכונים משם.

אהבתם את הפוסט?

אתם מוזמנים לשתף אותו בפייסבוק או בטוויטר J

פוסטים קודמים
"בלוז ללובשי חיג'אב" - אודות המוסלמים בפוליטיקה האמריקאית והשפעתם  על הבחירות

"חמוריקו כצל מבקיע" - כיצד צריכה קלינטון לנהוג בסנדרס לקראת סיום הפריימריז

"פילים בתהלוכה" - מה יעלה בגורלה של המפלגה הרפובליקנית

"הסגן של בר כוכבא" - בורסת המועמדים לסגנות נמצאת על סף פיצוץ

"מכה מתחת לחגורה" - מיהן המדינות אשר צפויות להכריע את הבחירות הכלליות
"הסקסופון בכה מאוד" - תמיכתם של האפרו-אמריקאים בקלינטונים נמצאת בסכנה
"מתקפת הזומבים" - הקרב על הוועידה הרפובליקנית יוצא לדרך
"היסטוריה של אלימות" - מהיכן שואב טראמפ השראה לפוליטיקה הגזענית שלו
"בום טראח, נפל תותח" - המוות שהפך את מערכת הבחירות לגורלית במיוחד

"הגנרל, הלוביסט והכומר" - מורה נבוכים למפלגה הרפובליקנית ולעלייתו של דונלד טראמפ

"יום שלישי את יודעת" - שאלות המפתח החשובות ביותר לקראת סופר טיוזדיי

"בחירתה של ניקי" - האישה שיכולה להכריע את הפריימריז הרפובליקניים בדרום קרוליינה

"היום שאחרי הילארי" - מהי תכנית ב' של המפלגה הדמוקרטית

"כולם שונאים את טד" - על המנצח הגדול באיווה שמטריף את שתי המפלגות

"ארבעת הלא כל כך מופלאים" - על ניו האמפשייר ומועמדי הממסד הרפובליקני

"Yes She Can?" - על הצרות של הילארי קלינטון

"בים בם תירס חם" - על הבחירות המקדימות של הרפובליקניים באיווה