על פילים וחמורים | פוליטיקה אמריקאית

על פרשת דרכים / אודות תוצאות הבחירות והשלכותיהן

אנחנו נשארים במפה, היא פשוט קצת אחרת

לפחות לפי הסקרים, הניצחון של טראמפ הוא הפתעה. גם נייט סילבר, אשר העניק לטראמפ את הסיכוי הגבוה ביותר לזכייה (כ-30% בערב הבחירות), לא הניח שהוא פייבוריט. גילוי נאות: עבדכם הנאמן הלך עם סילבר, ולכן גם אני הערכתי ביני לבין עצמי שקלינטון תסחוט ניצחון דחוק, אם כי הבנתי ש-30% הם סיכוי לא רע בכלל.

אלא שאם עצם הניצחון של טראמפ הוא מפתיע, האופן בו הוא ניצח אינו מפתיע כלל. אם מתעלמים מאוהיו ומפלורידה הצמודות בלאו הכי, ההישג של טראמפ הוא ההעברה של ויסקונסין ופנסילבניה (וככל הנראה גם מישיגן) לצד הרפובליקני. על הפוטנציאל של טראמפ להצלחה באזור זה של ארה"ב כתבתי אי שם בחודש אפריל, ופרשנים רבים הציגו טענות דומות.

עובדי הצווארון הכחול במדינות אלו הם המפסידים הגדולים של הגלובליזציה והסחר החופשי. אם בשנות ה-50 וה-60 יכלו רבים מהם להתפרנס בכבוד גם ללא רכישת השכלה על-תיכונית, הרי שקריסת תעשיות הייצור והפלדה שמטה מידיהם את מטה לחמם. מאז סוף שנות ה-80 הם מצביעים לדמוקרטים כברירת מחדל, שכן אלה דואגים להם ל"פירורים" בדמות רווחה ושכר מינימום, אבל טראמפ הוא הראשון שהבטיח להם את מה שהם באמת רוצים – חזרה לימי הזוהר.

נשאלת השאלה: האם הם באמת צפויים לחזור לשם? לעניות דעתי, התשובה היא לא.

כלכלה בינלאומית איננה דבר שניתן לגלגל לאחור. כיום מתקיימים תנאים אובייקטיביים, כמו עלויות ייצור נמוכות במקומות אחרים בעולם, אשר לא יאפשרו לארה"ב לחזור למעמדה כענקית ייצור בתעשיות הLow-Tech. יחד עם זאת, אין להקל ראש בקשר הבלתי אמצעי שיצר טראמפ עם האוכלוסיות הללו, ולא רק בזכות אמירותיו השנויות במחלוקת.

המעבר של מדינות "חגורת החלודה" מהדמוקרטים לרפובליקנים הוא בגדר "ליקוי מאורות" בפוליטיקה האמריקאית. בהינתן שהרפובליקנים ימשיכו להתעצב בדמותו של טראמפ, לא מן הנמנע שמדובר במעבר קבוע של המדינות הנ"ל "מכחול לאדום", בדיוק כפי שווירג'יניה, נבאדה וקולורדו עשו את המעבר ההפוך בשנות אובמה.

כעת הדמוקרטים יהיו אלו שינסו לצייר את המפה מחדש. יהיה עליהם לכבוש מדינות כמו צפון קרוליינה וג'ורג'יה, בהן קהילות האפרו-אמריקאים הן גדולות, או אריזונה וטקסס בהן הנתח ההיספאני באוכלוסייה הולך וגדל. העובדה שבכל האזורים הנ"ל מתקיימת הגירה חיובית מתמדת של צעירים משכילים עשויה אף היא לסייע להם. יחד עם זאת, שינוי שכזה יכול להמשך שנים, בדיוק כפי שקרה לרפובליקנים עם מדינות "חגורת החלודה".

אם לפני הבחירות הללו הנחנו שלדמוקרטים יש עדיפות במפה האלקטורלית, הרי שבמציאות החדשה הם כנראה בעמדת נחיתות.

מורשתי תמורת סוס

אם יש מישהו שתוצאות הבחירות הללו כואבות במיוחד עבורו, זולת הילארי קלינטון, זה הנשיא המכהן ברק אובמה. זכייתו של טראמפ, ביחד עם שמירת הרפובליקנים על הרוב בשני בתי הקונגרס, מבטיחה שמרכיבים משמעותיים ממורשת אובמה יחוסלו בעתיד הקרוב. זאת כאשר ברור שאם התוצאה הייתה הפוכה, וקלינטון הייתה נבחרת, הישגיו היו הופכים להיות כמעט בלתי הפיכים.

רפורמת הבריאות, גולת הכותרת בהישגיו של אובמה, נמצאת על עברי פי פחת. חלקים קטנים ממנה צפויים להיגנז על ידי צו נשיאותי של טראמפ. חלקים משמעותיים יותר, כמו הרחבת המימון הציבורי הקיים (MEDICAID) לצרכי מימון ביטוחי בריאות, יכולים להיות מבוטלים ברמת החקיקה. היות ולרפובליקנים אין רוב של 60 בסנאט, לדמוקרטים יש כיום כלי פרלמנטארי המכונה "פיליבסטר", אשר מאפשר להם למנוע הצבעה על חוקים מסוימים. אלא שבידי מיץ' מק'קונל, מנהיג הרוב הרפובליקני, נמצאת היכולת לבטל את הפיליבסטר אם יחפוץ בכך.

טראמפ, באופן לא מפתיע, יהיה שחקן המפתח בהקשר זה. במהלך הבחירות הוא הציג אלטרנטיבה לרפורמה, אשר עלתה בקנה אחד עם הצעות רפובליקניות שהוצגו ב-8 השנים האחרונות. יישומה יביא לכך שהביטוחים לא יהיו ברי השגה לאנשים בעלי משכורות נמוכות, יאפשר לחברות הביטוח לדחות אנשים עם מחלות קיימות מלקבל פוליסה (מה שאסור להן לעשות ברפורמה הנוכחית), ויביא לכך ש-22 מיליון אמריקאים שזכו לכיסוי רפואי בזכות הרפורמה ישובו למצב של אי ודאות רפואית.

יש סיבות טובות להאמין שטראמפ לא יאמץ הצעה זו במתכונתה הנוכחית. ראשית, בטרם נכנס לפוליטיקה, הוא הביע במספר הזדמנויות תמיכה בכיסוי אוניברסלי (Universal Health Care), שהוא כיסוי נדיב ומרחיק לכת, אפילו ביחס לרפורמה של אובמה. לאורך כל הקמפיין, המצע של טראמפ לא התאפיין בשמרנות כלכלית, ומצביעים רבים בפריימריז בחרו בו דווקא בגלל שהציע אלטרנטיבה מתונה לגישה הניאו-ליברלית. שנית, אותם 22 מיליון אמריקאים שיאבדו את ביטוחיהם אם הרפורמה תבוטל מהווים כוח אלקטורלי, ופגיעה בהם עלולה להיות בעייתית מבחינה פוליטית.

נקודת האור החיובית שתישאר מבחינתו של אובמה היא ברורה: מרגע שהוא שם על השולחן את הצורך בביטוח בריאות לאזרח האמריקאי, לא ניתן יהיה להוריד אותו ממנו. יתרה מכך, לא מן הנמנע שהמתווה בו יבחר לבסוף טראמפ יהיה דומה יחסית לרפורמה הנוכחית, כפי שהוא רמז בפגישתם בבית הלבן.

אבל להבדיל מרפורמת הבריאות, יתר המורשת של אובמה כמעט בוודאות תימחק. הפיקוח ההדוק על המערכת הבנקאית (חוק דוד-פרנק) יבוטל. ההסכמים אליהם הצטרפה ארה"ב בתחום משטר האקלים יבוטלו או לא ייושמו. הממשל החדש לא יילחם בחוקים המאפשרים אפליה כנגד הקהילה הלהט"בית. נזכיר כי מייק פנס, סגן הנשיא המיועד, העביר חוקים מפלים שכאלה בדיוק, כאשר שימש כמושל מדינת אינדיאנה.

גם בכל הנוגע למדיניות החוץ, המצב אינו מזהיר מבחינת הנשיא היוצא: אובמה עמל זמן רב לשיקום יחסי ארה"ב עם מדינות מערב אירופה. טראמפ, שהביע נכונות להפחית את מעורבות ארה"ב בנאט"ו, נמצא כרגע על מסלול התנגשות עם מדינות אלה. אובמה ניסה להוריד את גובה הלהבות מול מדינות ערב, בעוד שטראמפ עשוי לאסור על כניסת מוסלמים לארה"ב. אובמה ניסה לקדם הסכמי סחר חופשי כמו השותפות הטראנס פאסיפית; טראמפ מתכוון להוציא את ארה"ב ממסגרות הסחר הקיימות בהן היא שותפה, לרבות הסכם NAFTA.

גם כאן יש לאובמה אולי סיבה אחת לאופטימיות והיא הסכם הגרעין עם איראן. כל האינדיקציות מראות שטראמפ לא ייסוג מהסכם זה בבת אחת. הקרבה המסתמנת שלו לרוסיה, בת בריתה של איראן, והשאיפה להפחית את החיכוכים עם גורמים עוינים שאינם דאע"ש יביאו ככל הנראה לשמירה על הסטטוס קוו שאובמה מיצב בזירה זו.

עם חברים כאלה, מי צריך אויבים

קריאה מבודדת של הפסקה לעיל עלולה ליצור את הרושם שהרפובליקנים אמורים להיות באופוריה חסרת תקדים. ובכן, רושם לחוד ומציאות לחוד.

מיד עם היבחרו, הודיע טראמפ כי בראש סדר העדיפויות שלו עומדת תוכנית להשקעת טריליון דולר בתשתיות הלאומיות של ארה"ב. מהלך זה, אשר עולה בקנה אחד עם הרטוריקה הפופוליסטית של הקמפיין, הוא חלום דווקא מבחינת הדמוקרטים וסיוט דווקא עבור חלק מהרפובליקנים.

הוותיקים מקרב קוראי בלוג זה, זוכרים בוודאי שהמפלגה הרפובליקנית במתכונתה הנוכחית כוללת את הגנרל, הלוביסט והכומר. הלוביסטים, ובראשם פול ראיין, יו"ר בית הנבחרים, אינם חובבים התערבות ממשלתית בכלכלה, ומתעבים את עצם המחשבה על בזבוז כספי משלם המיסים.

טראמפ אמנם הבהיר כי הוא מתכוון להשיג חלק מהמימון ממשקיעים פרטיים, אך מדיניות זו אינה צפויה לספק את מלוא ההון הדרוש. הסיבה לכך היא שחלק מהפרויקטים, כמו כבישים ותשתיות פנים עירוניות, אינם צפויים להניב רווחים, ועל כן הם לא יקרצו למשקיעים. לפיכך, כל הסימנים מצביעים על כך שהתוכנית טראמפ תדרוש השקעה ציבורית משמעותית מצד הממשלה.

חשוב לשים לב: אובמה קידם לאורך כל כהונתו השקעה מסיבית בתשתיות לאומיות, אך כשל בכך כיוון שנתקל בהתנגדות רפובליקנית. כעת, באופן די מפתיע, דווקא זכייתו של טראמפ בנשיאות עשויה לסייע בהגשמת החזון של אובמה. זהו חזון שהדמוקרטים לא היו מצליחים להגשים אפילו אם קלינטון הייתה נבחרת, לאור שליטת הרפובליקנים בקונגרס.

ההשקעה בתשתיות היא רק קצה הקרחון. טראמפ אמנם דיבר במהלך הקמפיין על קיצוץ נרחב במיסים (שהלוביסטים במפלגה יקבלו בברכה), אבל הוא גם הביע התנגדות לקיצוץ בתוכניות רווחה. בעידן של לפני טראמפ, קו מדיניות זה היה לחם חוקה של המפלגה הרפובליקנית: פול ראיין פרץ לתודעה בזכות הצעות לקיצוצים שכאלה, ומיט רומני התמודד לנשיאות על אותה אג'נדה.

על פי הפרשן השמרן דיוויד ברוקס מהניו יורק טיימס, הזכייה של טראמפ במועמדות הרפובליקנית מייצגת סטייה מערכי השוק החופשי של האליטה הרפובליקנית. "האזרח הפשוט חווה טלטלה מהמשבר הפיננסי, וכעת הוא מבין שהוא דווקא כן רוצה את הממשלה לצדו" כתב ברוקס בשעתו. בהחלט ייתכן (ואולי אף סביר להניח) שטראמפ לא ימלא את כל הבטחות הקמפיין שלו. יחד עם זאת, קשה להאמין שהוא יישר קו עם ראיין, מק'קונל ושות', בכל הנוגע לאג'נדה הכלכלית.

מעל ההבדלים האידיאולוגיים בין טראמפ לבין יתר המפלגה הרפובליקנית, מרחפים כמובן המשקעים האישיים. פול ראיין, מנהיג הממסד המפלגתי, הקפיד להפנות עורף לקמפיין בכל פעם שטראמפ היה בצרות.

כאשר טראמפ אמר שהשופט במשפט "אוניברסיטת טראמפ" לא יכול לשפוט אותו כיוון שהוא היספאני, ראיין טען שמדובר ב"גזענות לפי הספר" (Text book racism). כאשר ההקלטה המביכה של טראמפ על האוטובוס נחשפה, ראיין טען שהוא "מתחלחל ממה ששמע", וביום שלמחרת הבהיר שאין לו כוונה להגן עוד על טראמפ. הנשיא הנבחר לא נשאר חייב בשעתו, וצייץ כדלקמן:

המינויים המסתמנים של טראמפ לתפקידי המפתח בממשלו עולים בקנה אחד עם תדמיתו העסקית – הוא מעריך נאמנות.  ניוט גינגריץ', רודי ג'וליאני, בן קארסון וכריס כריסטי, כולם עמדו לצדו לאורך רוב שלבי הדרך (השניים האחרונים לאחר פרישתם מהמרוץ), וכעת הם יבואו על גמולם. גם יו"ר המפלגה, ראיינס פריבוס, אמנם עשה מאמץ כביר לרסן את טראמפ מחד, אך הקפיד להישאר בתיאום עמו, ועל כן גם הוא זוכה להערכתו ולהוקרתו מאידך.

מי שמעריך נאמנות מצד אחד צפוי להוקיע את מה שהוא תופס כבוגדנות מצד שני. פול ראיין, שבמשך 8 שנים גילם בדמותו את הקונצנזוס המפלגתי, ייאלץ כעת להתמודד עם מציאות חדשה. הנשיא טראמפ תמיד יחשוד בו, מעריצי טראמפ סולדים ממנו, ועלייתו המתבקשת למועמדות לנשיאות, שלפני זמן קצר הייתה נראית מעבר לפינה, נתקעה לעת עתה בקיר בטון.

דונלד מלך ישראל?

הניצחון של טראמפ התקבל בשמחה בלתי נדלית בקרב חוגי הימין בישראל. זוהי תגובה מתבקשת כמובן. המרידה של טראמפ בפוליטיקלי-קורקטיות היא האחות התאומה של הטענות בדבר נאורות נאיבית מצד השמאל. הבטחת טראמפ לבלום הגירה מוסלמית לארה"ב מצטיירת כהבנה מתבקשת של גודל האיום, לאחר שנים בהם הנשיא האמריקאי סירב להעלות על שפתיו את צמד המילים "אסלאם קיצוני". עד כאן אין הפתעות.

מה שכן מפתיע, בעיני לפחות, היא ההנחה המידית של רבים שארה"ב תחדול מלעסוק בחזון שתי המדינות לשני עמים, ושהאמריקאים יגיבו מעתה בקריצה להרחבת ההתנחלויות.

סל הראיות הוא לכאורה משכנע.

ניוט גינגריץ', מועמד בולט לתפקיד שר החוץ, טען ב-2012 ש"הפלסטינים הם לא עם" ושאין לצפות מישראל לשאת ולתת עמם. גם מייק פנס, סגן הנשיא הנבחר, ורודי ג'וליאני, המיועד לתפקיד שר המשפטים, הם ידידי ישראל מובהקים. מעל כולם ניצב טראמפ, אשר הביע תמיכה חסרת פשרות בישראל במהלך הקמפיין, ערך משדר בחירות עבור ביבי ב-2013, והבטיח להעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים. גם דבריהם של ג'ייסון גרינבלט ודיוויד פרידמן, יועציו היהודים של טראמפ, לפיהם ההתנחלויות אינן מכשול לשלום, מייצרים רושם מעודד לכאורה.

ראשית, לצד השמות הידידותיים לישראל, יש גם שמות פחות ידידותיים בתיאוריה. אחד מהם הוא סטיב באנון, יו"ר אתר החדשות "ברייטברט" ומנכ"ל הקמפיין של טראמפ, אשר ישמש כיועץ בכיר לנשיא הנבחר.

כיו"ר ברייטברט, נתן באנון אור לתיאוריות קונספירציה העוסקות בחלקה של רשת בעלי הון יהודים בשחיתויות. במאמר נפרד, האתר כינה את הוגה הדעות היהודי והשמרן ביל קריסטול "יהודי בוגדן" (Renegade Jew) לאור התנגדותו לטראמפ. בנוסף, טוענת גרושתו של באנון שהוא סירב לשלוח את בנותיו לבתי ספר בהם לומדים יהודים רבים. 

על ישראל באנון לא מרבה להתבטא, אבל האידיאולוגיה הלאומנית שבשמה הוא מתיימר לכתוב, המכונה alt-right, דווקא תומכת בפתרון שתי המדינות לשני עמים, כמתכון מתבקש להפרדה בין הדתות והגזעים. זהו אחד המקומות הבודדים בו הימין והשמאל בארה"ב מוצאים זה עם זה מכנה משותף.

שנית, טראמפ אמנם הביע תמיכה בנתניהו בקמפיין הבחירות, אבל הייתי נמנע מלהניח שתמיכה זו משקפת "קשר אחים" בלתי מתפשר. לצורך העניין, להלן סרטון בו הוא מביע חיבה ניכרת לצמד הקלינטונים, אי שם ב-2008:

שלישית, רבים נוטים לשכוח שטראמפ טען בראשית הקמפיין שיהיה ניטרלי ביחס לישראל. בראיון אודות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הוא טען ש"צד אחד רוצה שלום והשני לא" ומיד אחר כך אמר "אם ישראל תהיה מעוניינת בעסקה, תהיה עסקה" (החל מדקה 00:38):

רביעית, אמנם היועצים גרינבלט את פרידמן הציגו עמדות שלא היו מביישות את נפתלי בנט, אבל במקביל גם שמענו דברים אחרים. וואליד פארס, יועץ בכיר לטראמפ לענייני המזה"ת, טען שטראמפ שואף לתווך הסכם שלום בין ישראל לפלסטינים, שכן הסכם זה יהיה "העסקה האולטימטיבית" ועל כן הוא נמצא בראש סדרי העדיפויות. כמו כן, הוא גם אמר שהעברת השגרירות האמריקאית לירושלים תהיה רק במסגרת עסקה שכזו.

אז מי מייצג את טראמפ נאמנה? גרינבלט ופרידמן או פארס? התשובה להערכתי היא אף אחד מהם.

כיוון שאלו הם ימי התהוות הממשל החדש, היועצים מנסים "לגרור" את טראמפ לעמדותיהם השונות. ניסיונות אלו צפויים לעלות בתוהו, שכן טראמפ לא ירגיש מחויב לעמדות שיועץ כזה או אחר הציג בפני התקשורת. וניתן להניח כי בסופו של יום הוא ישמור את קבלת ההחלטות לעצמו.

בפוסט "היהודים באים" הרחבתי מעבר על הממשקים המטרידים לכאורה של טראמפ עם גורמים אנטישמיים. עבור מי שטרם קרא ומתעניין בנושא, לא יכול היה להיות זמן יותר רלוונטי מעכשיו.

בשורה התחתונה, טראמפ יכול להיות הפנטזיה של הימין, אבל באופן דומה גם המושיע של השמאל. עצה ידידותית מחבר: בואו נתאפק ונמתין לסיכום שלושת החודשים הראשונים של הנשיאות, לפני שאנחנו פותחים שמפניות.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של הבלוג, "על פילים וחמורים", ותוכלו לקבל עדכונים על כל פוסט שמתפרסם, או על חומרים מרתקים נוספים הקשורים לפוליטיקה האמריקאית.

כתובת העמוד: https://www.facebook.com/yiftach.dayan/

כמו כן, אתם מוזמנים לעקוב אחריי בטוויטר, @yiftachdayan, ולקבל את העדכונים משם.

אהבתם את הפוסט?

אתם מוזמנים לשתף אותו בפייסבוק או בטוויטר J

פוסטים קודמים
"שוליים הקוסם" - כיצד נראית מועמדותה של קלינטון בראי הנשיאות של אובמה
"עימות חזיתי" - דברים שכדאי לקחת בחשבון לקראת האירוע הטלוויזיוני הגדול של השנה
"מפלצות בעם" - הבחירה ברע במיעוטו היא מורכבת מכפי שאולי נדמה
"חייב לתפוס את כולם" - מועמדים לנשיאות הם לפעמים האויבים הכי גדולים של עצמם
"היהודים באים" - הם מעטים ונאנחים, אבל מכריעים באופן סדרתי מערכות בחירות בארה"ב
"זה הסנאט, טמבל!" - עזבו את טראמפ וקלינטון, האקשן האמיתי הוא כרגע במרוצים לסנאט
"בלוז ללובשי חיג'אב" - אודות המוסלמים בפוליטיקה האמריקאית והשפעתם  על הבחירות

"חמוריקו כצל מבקיע" - כיצד צריכה קלינטון לנהוג בסנדרס לקראת סיום הפריימריז

"פילים בתהלוכה" - מה יעלה בגורלה של המפלגה הרפובליקנית

"הסגן של בר כוכבא" - בורסת המועמדים לסגנות נמצאת על סף פיצוץ

"מכה מתחת לחגורה" - מיהן המדינות אשר צפויות להכריע את הבחירות הכלליות
"הסקסופון בכה מאוד" - תמיכתם של האפרו-אמריקאים בקלינטונים נמצאת בסכנה
"מתקפת הזומבים" - הקרב על הוועידה הרפובליקנית יוצא לדרך
"היסטוריה של אלימות" - מהיכן שואב טראמפ השראה לפוליטיקה הגזענית שלו
"בום טראח, נפל תותח" - המוות שהפך את מערכת הבחירות לגורלית במיוחד

"הגנרל, הלוביסט והכומר" - מורה נבוכים למפלגה הרפובליקנית ולעלייתו של דונלד טראמפ

"יום שלישי את יודעת" - שאלות המפתח החשובות ביותר לקראת סופר טיוזדיי

"בחירתה של ניקי" - האישה שיכולה להכריע את הפריימריז הרפובליקניים בדרום קרוליינה

"היום שאחרי הילארי" - מהי תכנית ב' של המפלגה הדמוקרטית

"כולם שונאים את טד" - על המנצח הגדול באיווה שמטריף את שתי המפלגות

"ארבעת הלא כל כך מופלאים" - על ניו האמפשייר ומועמדי הממסד הרפובליקני

"Yes She Can?" - על הצרות של הילארי קלינטון

"בים בם תירס חם" - על הבחירות המקדימות של הרפובליקניים באיווה