שוליית הקוסם / כיצד נראית מועמדותה של קלינטון בראי הנשיאות של אובמה

בהיותי בן 16, התקבלתי לשנתיים של לימודים בתיכון בינלאומי בארה"ב. בשלהי חודש אוגוסט של שנת 2004, בתום שנת הלימודים הראשונה וחופשת הקיץ שלאחריה, נערכתי לשנת הלימודים השנייה. בתום מסע של למעלה מ-20 שעות, חזרתי לקמפוס שלי בעיירה נידחת אך קסומה בשם מונטזומה, אי שם במערב הפרוע של ניו מקסיקו. לאחר שנפגשתי עם חבריי, התכנסנו כולנו באודיטוריום כדי לספר על דברים משמעותיים שקרו במדינות שלנו בקיץ החולף.

דיוויה מסינגפור סיפרה אודות ראש הממשלה החדש שלה, לי הסיין לונג, שנבחר באותו חודש (בסך הכל ראש הממשלה השלישי בהיסטוריה של המדינה). לורן מאיי הקיימן דיווחה על התמודדות מדינתה עם נזקי הוריקן צ'ארלי, שבדיוק התפוגג מעל חופי פלורידה שבוע קודם לכן. אני התגאיתי בזכייתו של גל פרידמן במדליית הזהב הראשונה של ישראל במשחקים האולימפיים באתונה.

אחרון היה בן, יהודי חביב ממסצ'וסטס, שחלק חוויות מוועידת המפלגה הדמוקרטית שהתקיימה באותו חודש בבוסטון. בן סיפר שפסגת האירוע הייתה נאומו של מועמד לסנאט, בחור כמעט אלמוני- צעיר ממוצא קנייתי, אשר בעיני רבים יוכל אולי להיות יום אחד הנשיא השחור הראשון של ארה"ב.

12 שנים חלפו והזמן כמו עמד מלכת. לי הסיין לונג הוא עדיין ראש ממשלת סינגפור. את הוריקן צ'ארלי החליף הוריקן מת'יו. לישראל, למרבה הצער, יש עדיין רק מדליית זהב אולימפית אחת.

דבר אחד כן השתנה: האלמוני הצעיר עליו סיפר בן, ששמו בכלל לא נחקק בזיכרוני באותה עת, מסיים כעת את תקופת כהונתו השנייה כנשיא ארה"ב. שנות נשיאותו, ובעיקר האופן בו הן נתפסות בעיני הציבור האמריקאי, צפויות להוות גורם מכריע בשאלה מי צפוי לנצח במרוץ הנוכחי לנשיאות – טראמפ או קלינטון.

המשך תנופה או שינוי כיוון
בבחירות הנוכחיות, הדמוקרטים מנסים להביא לבחירת מועמד מטעמם בפעם השלישית ברצף, לאחר שהנשיא המכהן השלים 8 שנים בבית הלבן והינו מנוע מלהתמודד שוב לאור התיקון ה-22 לחוקה. היסטורית, מאז כהונתו של פרנקלין רוזוולט (1933-1945), מצב שכזה קרה רק ב-3 מערכות בחירות: 1988, 2000 ו-2008.

בחירות הנערכות בנסיבות שכאלה טומנות בחובן שתי שאלות מרכזיות.

השאלה הראשונה עומדת בפני הציבור האמריקאי: האם הנשיא היוצא עמד באופן ראוי באתגרים שניצבו בפניו, והתווה מדיניות שקידמה את האומה לכיוון חיובי ונכון.

השאלה השנייה עומדת בפני המועמד מטעם מפלגת השלטון: האם כדאי לו להצטייר כממשיך דרכו של הנשיא היוצא.

התשובה לשאלה השנייה תלויה כמובן בתשובת הציבור האמריקאי לשאלה הראשונה שעמדה בפניו. הבעיה, מבחינתו של המועמד, היא שבאותה נקודת זמן של המרוץ לנשיאות, לא תמיד ניתן לקבוע בוודאות האם שנות הממשל הנוכחי נתפסות בעיני הציבור כהצלחה או ככישלון.

בפוסט זה, בכוונתי להדגים כיצד התמודדו המועמדים לנשיאות עם סוגיה זו בעבר. לאחר מכן, אבחן את מעמדו של הנשיא אובמה, כפי שהוא מצטייר כיום בעיני הציבור האמריקאי. לבסוף, אבדוק כיצד הקמפיינים של שני המועמדים, טראמפ וקלינטון, בוחרים להתייחס עד כה לנשיאותו של אובמה.

ואחד מס שפתיים

דוגמה אחת למקרה בו הבחירות נערכו בצל 8 שנות כהונה של נשיא הייתה ב-1988. בשנה זו התמודד ג'ורג' בוש האב הרפובליקן, שהיה אז סגנו של הנשיא המכהן רייגן, מול מושל מסצ'וסטס מייקל דוקאקיס הדמוקרט. 

בזיכרון הקולקטיבי, נשיאותו של רייגן נחשבת למוצלחת והוא זכור כנשיא פופולרי. לעומת זאת, ב-1988 הסיפור היה מורכב יותר. אחוזי התמיכה שלו (Job Approval Ratings) נעו במחצית הראשונה של השנה סביב 50% (נמוך ביחס ליתר שנות כהונתו השנייה), וברקע עדיין ריחפה עננת פרשיית "איראן קונטראס" שהתפוצצה שנה קודם לכן, ושהעיבה על דמותו של רייגן.

בוש האב מעולם לא התנער מנשיאותו של רייגן, אבל הוא בהחלט הוסיף לה סייגים בראשית הקמפיין. לצד ההצהרה שימשיך את המדיניות הנוכחית, בוש הבטיח "אומה אדיבה ועדינה יותר",  (A kinder and gentler nation), שם קוד לפחות הפרטות וליותר רווחה.

בשלב מתקדם יותר, לאחר שהפופולריות של רייגן זינקה שוב, בוש האב כבר היה החלטי יותר. "קראו את שפתיי, לא יהיו מיסים נוספים" (Read My Lips, No New Taxes), הוא הצהיר בפני הוועידה הרפובליקנית הלאומית, ובכך אותת למצביעים שהוא מזדהה ללא עוררין עם הממשל הנוכחי.

בוש האב היטיב לקרוא את מצב הרוח הלאומי. הוא היה ער לכל שינוי וניואנס, ובחר היטב את נקודת הזמן בה היה עליו להתכסות באצטלת היורש. מהלך זה זיכה אותו בתמיכת חסידי כלכלת השוק החופשי, אשר קודם לכן פקפקו במחויבותו למיסים נמוכים, ובעזרתם הוא נבחר ברוב קולות.

המחויבות למדיניות רייגן אמנם העניקה לבוש האב את הקדנציה הראשונה, אך במידה רבה היא גם מנעה ממנו את הקדנציה השנייה. כאשר האבטלה החלה לעלות והגרעון הרקיע שחקים, בוש נאלץ להפר את הבטחתו ולהעלות מיסים. האגף הקפיטליסטי במפלגה נטש אותו, והוא הפסיד לקלינטון את הבחירות של שנת 1992. מאז ועד היום, צמד המילים Read My Lips הפך מושג שגור בפוליטיקה האמריקאית להבטחה שהאדם שמעניק אותה אינו מתכוון לקיים באמת.

עם חברים כאלה, מי צריך אויבים

אם ג'ורג' בוש האב הוא דוגמא למועמד שזיהה היטב את מצב הרוח הלאומי ביחס לקודמו בתפקיד, הרי שאל גור הוא דוגמא למועמד שנכשל בכך כישלון חרוץ.

בשנת 2000 התמודד גור, סגנו של קלינטון, מול מושל טקסס ג'ורג' בוש הבן. מראשית הקמפיין, קיבל גור החלטה שלא להזדהות עם הממשל הקודם. הוא ביקש מקלינטון שלא להצטרף אליו לאירועי בחירות, ובוועידה הדמוקרטית הלאומית, הוא הצהיר: "אני אדם משל עצמי" (I'm my own man).

ברמת המדיניות, הפערים בין השניים לא היו משמעותיים. ברמה האישית, לעומת זאת, הם לא יכלו להיות גדולים יותר. בשנות נשיאותו האחרונות של קלינטון, חתול שחור עבר בינו ובין גור. ברקע ריחפה "פרשיית מוניקה לווינסקי", במסגרתה נחשף כי בשנת 1996 קיים קלינטון קשר מיני עם אותה מתמחה מפורסמת בבית הלבן.

גור זעם על קלינטון בגין הפרשייה משני טעמים. ראשית, בדומה לאמריקאים רבים, הוא הזדעזע ממה שהוא תפס כניצול מרות מצד קלינטון עם מישהי שהייתה יכולה להיות בתו של גור. שנית, גור הרגיש שקלינטון שיקר לו, שכן בינואר 1998 (כאשר הפרשייה דווחה לראשונה בכלי התקשורת), קלינטון הבטיח לו שאין דברים בגו.

לצד הסכסוך האישי, גור הניח שתדמיתו של קלינטון הוכתמה לעד בעיני הציבור, ושעל כן אם ברצונו להיבחר, עליו להרחיק את עצמו מקלינטון.

למרות שבטווח הקצר הפופולריות של קלינטון אכן נפגעה, ככל שחלף הזמן הציבור החל לסלוח לו. מאמצי הרפובליקנים להדיח אותו נתפסו בעיני רבים כרדיפה פוליטית, ולא מן הנמנע שהם תרמו להתאוששותו. בתום כהונתו, רבים בחרו לבחון את כל 8 שנותיו כנשיא, בהן האבטלה הייתה בירידה מתמדת, הפשע פחת בהדרגה והנשיא שידר קלילות ורגישות שרבים הזדהו איתה.

אלא שגור בחר להתרחק מנשיאותו של קלינטון, ולכן הציבור לא זקף לזכותו היבטים חיוביים אלה בנשיאותו של קודמו. גור החליט שהוא אינו מעוניין לא בדובשו ולא בעוקצו של קלינטון, אבל את העוקץ הוא בכל זאת קיבל. יריבו, בוש בן, עסק רבות בפרשיית לווינסקי, והבטיח להחזיר "כבוד ויושרה" לבית הלבן.

לא מן הנמנע שאם גור היה קורא נכון את רחשי הציבור, ההיסטוריה הייתה נראית אחרת לגמרי.

אובמה על כף המאזניים

כעת אנו חוזרים לאובמה, ולאחת השאלות המעניינות ביותר במרוץ הנוכחי: כיצד נתפסת נשיאותו בעיני הציבור האמריקאי?

נתעלם לרגע מהשאלה "האם אובמה הוא נשיא טוב", שכן היא מורכבת וסובייקטיבית, ובעיקר צריכה להיבדק בחלוף תקופה מסוימת מתום כהונתו. השאלה שלשמה נתכנסנו כאן, היא כיצד נתפסת כיום נשיאותו של אובמה בעיני הציבור, והתשובה לשאלה זו היא ככל הנראה כדלקמן:

ראשית, נבחן את אחוזי התמיכה. האחוזים של אובמה כיום הם הגבוהים ביותר להם זכה מאז נבחר לקדנציה שנייה. סקר CNN מעניק לו 55% תמיכה, וסקר FOX News מצביע על נתון דומה: 57%. לשם השוואה, בתקופה המקבילה לפני 8 שנים, אחוזי התמיכה של בוש הבן עמדו על כ-25%. לנתונים של אובמה אמנם יש אח ורע, והיו גם נשיאים שזכו באחוזים גבוהים בהרבה. יחד עם זאת, האומה האמריקאית מפולגת כיום יותר משהייתה לאורך כל ההיסטוריה של מדידת אחוזי תמיכה נשיאותיים (סוף שנות ה-40). במציאות זו, עצם העובדה שלמעלה ממחצית מהציבור תומך באובמה היא בהחלט ראויה לציון.

נקודה חשובה ביחס לאחוזי התמיכה של אובמה – לא מן הנמנע שהעלייה החדה שלה בשנה האחרונה היא פועל יוצא של האפשרויות הניצבות בפני הציבור לנשיאות כיום, כפי שאובמה עצמו רמז בקטע הבא (החל מדקה 09:26, קטע של דקה וקצת):

שנית, נבדוק את מצב הכלכלה. אובמה ירש משק מרוסק לאור משבר הסאב-פריים, ויזם תוכנית להמרצת הכלכלה בעזרת השקעה ציבורית והחזרי מיסים. ההתאוששות הייתה איטית, אבל האבטלה ירדה מ-10% בשיא המשבר ל-5% כיום. החוב עלה לשיאים חדשים, אבל הגרעון בתקציב צומצם מכמעט 1,500 מיליארד דולר ב-2009 ל-400 מיליארד ב-2015. גם אחוזי הצמיחה במרבית שנותיו של אובמה היו גבוהים מאלו של יתר מדינות המערב. בשורה התחתונה: מצב הכלכלה כיום טוב, גם אם אינו מושלם, ובוודאי שאינו גרוע כפי שרבים בימין האמריקאי מנסים להציגה.

שלישית, אי אפשר לדון בנשיאות אובמה מבלי לעסוק ברפורמת הבריאות שלו. כיום הרפורמה זו נאלצת להתמודד עם שני מכשולים עיקריים. המכשול הראשון הוא העובדה שמתוך 50 מדינות ארה"ב, רק 32 הפנימו את החוק (אותו הן רשאיות לדחות). מסיבה זו לאזרחים רבים, לרוב במדינות שמרניות, אין עדיין גישה לביטוח הבריאות שהונהג במסגרת הרפורמה. המכשול השני הוא החלטתן של חלק מחברות הביטוח לחדול מלספק פוליסות במסגרת הרפורמה (עקב רווחים נמוכים). מהלך זה הקטין את התחרות בשוק שיצרה הרפורמה והעלה את מחירי הפוליסות אשר עדיין מסופקות במסגרתה.

עתידה של רפורמת הבריאות כרגע לוט בערפל, אך מעמדה בקרב הציבור עודנו יציב. סקרי דעת קהל אמנם מגלים שיש לרפורמה יותר מתנגדים (כ-50%) מתומכים (כ-42%), אך פילוח המתנגדים מגלה שכשליש מהם בכלל תומכים ברפורמה עמוקה יותר. יתרה מכך, הסקרים גם מראים כי מרבית הציבור מעדיף עריכת שינויים קלים ברפורמה, על פני המצב הקודם בו השוק החופשי הכתיב כמעט לחלוטין את תמונת ביטוחי הבריאות בארה"ב.

לבסוף, אי אפשר שלא לבחון את מדיניות החוץ. העולם לאחר נשיאותו של אובמה, עם דגש על המזרח התיכון, הוא הרבה פחות יציב מזה שהיה לפניה, וזה בלשון המעטה. השאלה היא כיצד נבחנת על ידי הציבור האמריקאי מדיניותו של אובמה, לפיה יש להפחית את המעורבות האמריקאית במזה"ת ובעיקר שלא להתערב בסוריה. התשובה היא שבעוד שבישראל יש בעיקר ביקורת, בארה"ב המדיניות הזו דווקא זוכה לתמיכה.

המלחמה בעיראק השכיחה כל נכונות שהייתה בקרב הציבור האמריקאי לשלוח כוחות ולהתערב בסכסוכים אשר אינם נוגעים במישרין לביטחון ארה"ב. הניסיון של אובמה לאשר בקונגרס תקיפה אווירית בסוריה נקטע באיבו לא רק על ידי דמוקרטים, אלא גם על ידי מרבית הרפובליקנים. לא במקרה אף אחד מהמועמדים לנשיאות, לרבות דונלד טראמפ, אינם קוראים לשליחת כוחות קרקעיים ללחימה בדאע"ש.

"ברק, בוא נעשה סלפי"

כיצד אם כן, בוחרת הילארי קלינטון, המתמודדת מטעם מפלגת השלטון, להגדיר את עצמה ביחס לנשיאות של קודמה?

לאורך כל קמפיין הבחירות, קלינטון אימצה לחלוטין את משנתו ומורשתו של אובמה, וביקשה להרחיבה. לעתים היא אף יצאה מגדרה כדי להזדהות אפילו עם קווי מדיניות להם התנגדה בעבר בפומבי, כמו בכל הנוגע למדיניות החוץ. ההזדהות עם ממשל אובמה מקבלת ביטוי גם באירועי הבחירות שקלינטון עורכת. הנשיא, רעייתו מישל וסגן הנשיא ג'ו ביידן, מופיעים מעל במות רבות בעבור קלינטון, בניגוד גמור לביל קלינטון שכאמור נדחה על ידי גור ב-2000, וגם לבוש הבן אשר לא נקרא לדגל בקמפיין של ג'ון מקיין ב-2008.

המטרה מבחינתה של קלינטון היא כפולה. ראשית, היא מקווה שהפופולריות של אובמה תקרין עליה, ו"תמהל" את חוסר הפופולריות לה זוכה היא בעצמה. שנית, היא מבינה את המקום המיוחד לו זוכה הנשיא בקרב אפרו-אמריקאים, ושואפת לשמר את התלהבותם ואת נכונותם להצביע לדמוקרטים במידת האפשר, על ידי התקרבות אל אובמה.

התחום היחיד בו קלינטון הביעה אי הסכמה עם אובמה הוא בכל הנוגע למדיניות הסחר החופשי. במהלך השנתיים האחרונות, מנסה אובמה לקדם את "השותפות הטראנס פאסיפית" (TPP), הסכם סחר חופשי בין מדינות בצפון ובדרום אמריקה ובמזרח אסיה. הסכם זה היה נתון למתקפות מצד המועמדים האנטי-ממסדיים, סנדרס וטראמפ. קלינטון הביעה בעבר תמיכה בהסכם, אך לאחר שהבינה כי באווירת הבחירות הנוכחית עדיף להתנגד לו, היא הפכה חברבורותיה בנושא הזה.

לחסל את הליידי
את העדות לפופולריות של אובמה ולהשפעתה על המרוץ, ניתן לקבל לא רק מהקמפיין של קלינטון, אלא גם מזה של יריבה. מחד, אין ספק שטראמפ מקפיד לשפוך קיתונות של ביקורת על הממשל הנוכחי כמעט בכל תחום מדיניות. מאידך, את מרבית הזמן והמאמצים הוא מקדיש דווקא להשמצת המתמודדת שניצבת מולו, ולרוב בהיבטים שאינם קשורים כלל לממשל הקודם כמו "פרשיית האימיילים" או מעלליו של ביל עם נשים (ועמדותיה של הילרי כלפיהם).

לשם השוואה, בבחירות של שנת 2008 אובמה המועמד תקף רוב הזמן את ממשל בוש הבן, וכמעט ולא נקט במתקפות אישיות כלפי המועמד הרפובליקני ג'ון מקיין. בבחירות הנוכחיות המצב הוא בדיוק הפוך – הממשל הקודם מקבל מעט תשומת לב, אבל המועמדת מטעם מפלגת השלטון סופגת מהלומה אחר מהלומה.

זאת ועוד, אם קלינטון מבקשת להיות מזוהה עם ממשל אובמה בכדי להגדיל את תמיכת את האפרו-אמריקאים בה, טראמפ דווקא עושה מאמצים להרחיקה מאובמה בכדי למזער תמיכה זו. ניכר כי בשלב זה כבר אין לטראמפ אשליות לגבי זכייה באחוזים משמעותיים מקולות השחורים. יחד עם זאת, כאשר הוא מצהיר שקלינטון הייתה הראשונה לטעון שאובמה לא נולד בארה"ב, הוא מקווה לשכנע את השחורים שקלינטון היא אינה בעלת בריתם, וכי עדיף להם להישאר בבית ביום הבחירות.

כרגע נראה כי טראמפ יתקשה לשכנע בוחרים שקלינטון היא אינה ממשיכת דרכו של אובמה, כאשר השניים מרבים להצטלם מחויכים זה לצד זו. זאת אפילו בראי אותם מיילים מודלפים, מהם עולה כי בעת הפריימריז של 2008, מטה קלינטון בחן לעומק את האפשרות לטעון שאובמה הוא מוסלמי.

לפיכך, טראמפ יאלץ להמשיך לתקוף את קלינטון באופן אישי, ובמקביל לנסות ולשכנע את הציבור שהוא מתאים וראוי יותר לתפקיד. משימה זו נעשית קשה מיום ליום, לאור ההקלטה הידועה לשמצה ולאור גל המתלוננות שהגיע לאחריה. הפיכת הבחירות "משאל עם" על קלינטון הוא הסיכוי היחיד שלו להפתיע את כל התחזיות. אם ינסה בכל זאת לשוב ולתקוף את הממשל הקודם, הוא יעמוד בפני קרב בעלייה.

פייסבוק! טוויטר! אנשים, עוד שנייה יש בחירות

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של הבלוג, "על פילים וחמורים- בחירות בארה"ב 2016", ותוכלו לקבל עדכונים על כל פוסט שמתפרסם, או על חומרים מרתקים נוספים הקשורים לבחירות.

כתובת העמוד: https://www.facebook.com/yiftach.dayan/

כמו כן, אתם מוזמנים לעקוב אחריי בטוויטר, @yiftachdayan, ולקבל את העדכונים משם.

אהבתם את הפוסט?

אתם מוזמנים לשתף אותו בפייסבוק או בטוויטר J

פוסטים קודמים
"עימות חזיתי" - דברים שכדאי לקחת בחשבון לקראת האירוע הטלוויזיוני הגדול של השנה
"מפלצות בעם" - הבחירה ברע במיעוטו היא מורכבת מכפי שאולי נדמה
"חייב לתפוס את כולם" - מועמדים לנשיאות הם לפעמים האויבים הכי גדולים של עצמם
"היהודים באים" - הם מעטים ונאנחים, אבל מכריעים באופן סדרתי מערכות בחירות בארה"ב
"זה הסנאט, טמבל!" - עזבו את טראמפ וקלינטון, האקשן האמיתי הוא כרגע במרוצים לסנאט
"בלוז ללובשי חיג'אב" - אודות המוסלמים בפוליטיקה האמריקאית והשפעתם  על הבחירות

"חמוריקו כצל מבקיע" - כיצד צריכה קלינטון לנהוג בסנדרס לקראת סיום הפריימריז

"פילים בתהלוכה" - מה יעלה בגורלה של המפלגה הרפובליקנית

"הסגן של בר כוכבא" - בורסת המועמדים לסגנות נמצאת על סף פיצוץ

"מכה מתחת לחגורה" - מיהן המדינות אשר צפויות להכריע את הבחירות הכלליות
"הסקסופון בכה מאוד" - תמיכתם של האפרו-אמריקאים בקלינטונים נמצאת בסכנה
"מתקפת הזומבים" - הקרב על הוועידה הרפובליקנית יוצא לדרך
"היסטוריה של אלימות" - מהיכן שואב טראמפ השראה לפוליטיקה הגזענית שלו
"בום טראח, נפל תותח" - המוות שהפך את מערכת הבחירות לגורלית במיוחד

"הגנרל, הלוביסט והכומר" - מורה נבוכים למפלגה הרפובליקנית ולעלייתו של דונלד טראמפ

"יום שלישי את יודעת" - שאלות המפתח החשובות ביותר לקראת סופר טיוזדיי

"בחירתה של ניקי" - האישה שיכולה להכריע את הפריימריז הרפובליקניים בדרום קרוליינה

"היום שאחרי הילארי" - מהי תכנית ב' של המפלגה הדמוקרטית

"כולם שונאים את טד" - על המנצח הגדול באיווה שמטריף את שתי המפלגות

"ארבעת הלא כל כך מופלאים" - על ניו האמפשייר ומועמדי הממסד הרפובליקני

"Yes She Can?" - על הצרות של הילארי קלינטון

"בים בם תירס חם" - על הבחירות המקדימות של הרפובליקניים באיווה 

עימות חזיתי / דברים שכדאי לקחת בחשבון לקראת האירוע הטלוויזיוני הגדול של השנה

התאוששתם מהמעידה של קלינטון? מצוין, כי הדרמה רק מתחילה.

ביום שני, ה-26 בספטמבר, ייערך העימות הנשיאותי הראשון בין הילארי קלינטון ודונלד טראמפ. זו תהיה הפעם הראשונה במרוץ הנוכחי בה השניים יחלקו במה ויתמודדו זו מול זה, ראש בראש, באחד מהאירועים המסקרנים ביותר בהיסטוריה המודרנית של בחירות לנשיאות. אם עד כה שמענו את המועמדים מטיחים זה בזה העלבות מעל במות וקהלים ידידותיים, הרי שהפעם תהיה לנו הזדמנות לראות אותם עושים זאת פנים אל מול פנים.

עימותים הם באופן מסורתי אחד מרגעי השיא של מרוצים לנשיאות. היכולת לחזות במועמדים מתווכחים זה עם זה ומגיבים זה לזה נתפסת בעיני רבים כהזדמנות לבצע השוואה הוגנת ולגיטימית. מי שהרשים יותר, טעה פחות, הכה את יריבו שוק על ירך, ובעיקר הצליח להיראות יותר "נשיאותי", הוא בהכרח המועמד המתאים מבין השניים לשמש כנשיא, הלא כן?

המציאות היא כמובן הרבה יותר מורכבת. היכולת לגבור על יריב בעימות מסוים אינה בהכרח אינדיקציה משמעותית למידת הכשירות לשמש כנשיא. היכולת להציג רעיון אחד טוב יותר מאחר, אין בו כדי להכריע באופן חד משמעתי שאכן אותו רעיון עדיף על משנהו. גם סגנון, בקיאות בפרטים ומהירות מחשבה אינם בהכרח קריטריונים ליכולת קבלת החלטות, לחזון, או למנהיגות.

יחד עם זאת, במערכת הבחירות הנוכחית יש תחושה אחרת באוויר. הקונפליקט בין המועמדים מצטייר כהרבה פחות אידיאולוגי. קווי המדיניות הנדונים, כמו בניית חומה עם מקסיקו ואיסור על הגירה מוסלמית, הם הרבה יותר גסים משהורגלנו, והטון הוא הרבה יותר אישי ושלילי. בהופעתם המשותפת, קלינטון וטראמפ לא צפויים לנסות למכור השקפות עולם, אלא לטעון שהאדם שניצב מנגד אינו כשיר בשום אופן להיות נשיא ארה"ב.

בנסיבות אלו, כאשר אישיות המועמדים ולא השקפת עולמם היא במרכז, כללי המשחק משתנים. היכולת להצדיק אמירות עבר, לשדר קלילות וביטחון עצמי ולא להיכשל בלשון נעשים משמעותיים יותר. אחרי הכל, אם מועמד אחד טוען שבחירת האחר תהיה בגדר אסון, המינימום הנדרש הוא יכולת להדגים זאת בשידור ישיר.

לאור חשיבותם המסתמנת של העימותים הקרבים, להלן כמה נקודות שכדאי לקחת בחשבון, לצד התייחסות ספציפית לרקורד של כל אחד מן השניים, קלינטון וטראמפ, בעימותים עד כה.

דגשים כלליים

שפת גוף

אחד מפרטי הטריוויה המצוטטים ביותר על עימותים נשיאותיים קשור בדרך כלל לעימות הטלוויזיוני הראשון בהיסטוריה: ג'ון קנדי מול ריצ'ארד ניקסון, שנת 1960. רבים אוהבים לדקלם כי מי שהאזין לעימות ברדיו חשב שניקסון ניצח, בעוד שאלו שצפו בו טלוויזיה חשבו שקנדי יצא וידו על העליונה.

במידה מסוימת, מדובר במיתוס ובקלישאה שהוצאה מפרופורציה. בשנת 1960, ל-88% מהאמריקאים כבר הייתה טלוויזיה. מאזיני הרדיו הנותרים היו בעיקר באזורים כפריים, אשר נטו לשמרנות. בנוסף, מוצאם היה על פי רוב פרוטסטנטי, כך שהייתה להם הטיה נוספת כנגד קנדי הקתולי. על כן, הקביעה שקנדי הפסיד ברמת התוכן, אך ניצח בזכות הופעתו הפיזית, הינה מטעה.

יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מאי הנוחות הניכרת שהפגין ניקסון במהלך העימות. לכל אורכו, הוא נע בעצבנות כל אימת שהיה בעמדת המאזין, וניקה בכפייתיות את שפתו העליונה מזיעה (לימים הוא יטען שתסביך בריאותי הוא שגרם לו להזעת יתר זו). בה בשעה נראה קנדי נינוח למדי. מראית העין היא אולי לא הגורם היחיד אשר העניק לקנדי את הניצחון, אבל בשום אופן אי אפשר להתעלם מתרומתה.

שפת הגוף הנוקשה של ניקסון הייתה מעין פרולוג לבאות. ג'ורג' בוש האב הביט בשעונו בעת שנשאל שאלה, ונתפס כמזלזל במעמד ובאישה השואלת. אל גור נאנח פעם אחר פעם כאשר ג'ורג' בוש הבן השיב לשאלות, והצטייר כמתנשא וכאליטיסט.

היות והמדיום של הטלוויזיה עובר בשידור ישיר וללא כל סינון, המועמדים מפסידים לעתים נקודות עוד לפני שפתחו את פיהם. על כן הם נדרשים ליכולת שליטה ומודעות עצמית גבוהות במיוחד, תוך שהם שואפים להיראות רגועים, נינוחים וטבעיים ככל האפשר.

נחישות ורגישות                                                                                                                   

אחת המטרות העיקריות של מתמודדים בעימות נשיאותי היא לבדל את עצמם מיריבם. דרך מתבקשת לביצוע משימה זו היא הבעת מחלוקת והסתייגות מדברים שאומר היריב. ככל שיקפיד המועמד לסתור את יריבו ולהציג ראיות לכך שדבריו הם עורבא פרח, כך הוא ידגים טוב יותר חשיבות הבחירה בו לתפקיד על פני יריבו.

ההתנצחות עם היריב אינה נמדדת רק בכמות, אלא גם באיכות. בעוד שחשוב להפגין ידע אינטלקטואלי ועובדתי, רצוי לעתים גם להתנסח בצורה עממית, אשר שוברת את הרצף המעונב של האירוע ומזכירה לקהל שהמתמודדים הם גם בני אדם.

ב-1980, כאשר רונלד רייגן נדרש להגיב להאשמות שהטיח בו ג'ימי קארטר על שאינו תומך בתוכניות רווחה, הוא אמר בפתח תשובתו "הנה אתה שוב מתחיל" (Here you go again). ב-2012, כאשר ג'ו ביידן התבקש לענות לטענותיו של פול ראיין על ביטחון לאומי בעימות הסגן נשיאותי, הוא פתח במשפט "עם כל הכבוד, אלו הן שטויות במיץ עגבניות" (A bunch of Malarkey). 

בעת הנחתת מהלומות על היריב, חשוב לנסות שלא להיתפס כתוקפן, שכן אגרסיביות יתר יכולה להוות חרב פיפיות עבור המועמד שנוקט בה. דוגמה בולטת לכך עשויה להתקבל בעימותים הנערכים בפורמט "אסיפת הבוחרים" – ה"Town-Hall" (כך צפוי להיערך העימות השני בין קלינטון וטראמפ). בפורמט זה, בו רשאים המועמדים לנוע תוך כדי דיבור, עלולה התרסה באמצעות קרבה פיזית ליריב להיתפס כבריונות והליכת אימים. תשאלו את אל גור (בקטע למטה) ומיט רומני, כפי שניתן לראות בשני המקרים הבאים:

בנוסף, רצוי להשתדל שלא להיראות מתנשא או מחנך אל מול המועמד היריב. גם כאן אפשר להזכיר את ההיאנחויות של אל גור בסוף כל משפט של ג'ורג' בוש הבן. דוגמה נוספת היא העימות הסגן נשיאותי בין ג'ורג' בוש האב לג'רלדין פררו בשנת 1984. בוש בחר להתחיל משפט במילים "הרשי לי לסייע לך עם ההבדל בין שני המקרים". הנזיפה של פררו לא אחרה לבוא:

משפטי מחץ

עכשיו אנחנו מגיעים לקצפת. אחרי שמועמדים מצליחים להיראות נינוחים, להשיב לשאלות בקור רוח, להלום ביריב ולא להיכוות בתהליך, הם צריכים לנסות ליצור רגעים בלתי נשכחים. אלו יזכו אותם בכותרות בבוקר שלמחרת, ויסייעו למצב ולמתג אותם באופן בו הם חפצים. אמצעי מרכזי להשגת מטרה זו הוא "משפט מחץ", או בלשון האמריקאים: "Zingers" או: " Liners One".

התזמון למשפט שכזה יכול להיות מגוון. רונלד רייגן לדוגמה, נעזר ב-1980 בנאום הסיכום שלו כדי להשחיל את השאלה שהדהדה בלבם של בוחרים רבים: "האם מצבכם היום טוב יותר מאשר לפני 4 שנים". לעומתו, לויד בנטסן, המועמד הדמוקרטי לסגנות בשנת 1988, ניצל את העובדה שיריבו, דן קוויל, בחר להשוות את עצמו לג'ון קנדי (לאור הגיל הצעיר בו שניהם התמודדו) והשיב לו במילים הזכורות ביותר בהיסטוריה של עימותים נשיאותיים: Senator, You're no Jack Kennedy.

משפטי מחץ לא חייבים להתקבל רק באמצעות תקיעת רומח בלבו של היריב. במקרים רבים, דווקא הומור עושה את העבודה. בשנת 1984, כאשר נשאל רונלד רייגן (שכמו שכבר הבנתם, היה מתעמת לעילא ולעילא) על גילו המתקדם, הוא השיב שגיל לא צריך להוות קריטריון, ושלו באופן אישי אין כוונה להשתמש בנערותו ובחוסר ניסיונו של יריבו, וולטר מונדייל, כנגדו. העובדה שמונדייל היה אז בן 56, ושימש קודם לכן כסגן הנשיא של קארטר, רק העצימה את האפקט הקומי.

ההומור אפילו לא חייב להיות על חשבון היריב, שכן לעתים גם הומור עצמי עושה את העבודה. בעימות של שנת 1992 התמודדו לראשונה בהיסטוריה שלושה מועמדים: ג'ורג' בוש האב, ביל קלינטון, והמועמד העצמאי רוס פרו. האחרון ניחן בין היתר באוזניים גדולות, אשר הפכו עם הזמן להיות סימן ההיכר שלו. במהלך משפט הסיכום שלו, הוא אמר שהממשלה חייבת לגבות מיסים בכדי לשפר את מצב האומה, וכי אם יש דרך הוגנת יותר לעשות זאת, "כולי אוזן" (I'm all ears).

דגשים על שני המועמדים

בפתח הדברים, חשוב לציין נתון חשוב. אמנם המועמדים התמודדו בעבר בעימותים נשיאותיים (שניהם בשנה החולפת, קלינטון גם בשנת 2008), אבל אלו נערכו רק במסגרת הפריימריז. העימותים לבחירות הכלליות נוטים להיות מאופקים ורשמיים יותר. יחד עם זאת, מצפייה בשני המועמדים בעימותים בהם השתתפו שניהם עד כה, מתבקשות בכל זאת מספר מסקנות.

הילארי קלינטון                                                                                 

לעין בלתי מזוינת, ניכר כי בכל הנוגע לעימותים, קיימות "שתי הילארי קלינטון".

קלינטון הראשונה היא זו שמגיעה לעימותים נחושה. זו שתוקפת את יריביה באמצעות נתונים מדויקים, שפת גוף בטוחה ורמיזות באשר להיעדר שיקול הדעת של מתחריה. זוהי עורכת הדין אשר הייתה ערה כל הלילה בבניית תיק התביעה, והצליחה גם למצוא את האנרגיות כדי להציג בחריפות את טיעוניה. קלינטון זו תתגלה בעימותים על פי רוב כאשר היא נמצאת בפיגור וכאשר היא יודעת שאין לה מה להפסיד. כאילו היא מבינה שהיא ורק היא יכולה להוציא את עצמה מהבור אליו נקלעה, ושאסור לה לוותר על שום הזדמנות לשפר את מצבה בדעת הקהל.                                                                                                                                                  

מודל זה של קלינטון כמתעמתת התקיים במשך רוב ימי הפריימריז הדמוקרטיים בשנת 2008. למרות שהייתה פייבוריטית בראשית הדרך, היא מצאה את עצמה בפיגור ניכר מול הסנאטור הצעיר מאילינוי, ברק אובמה, ונאלצה לעלות כאנדרדוג לכל עימות שנערך אחרי הבחירות באיווה. קלינטון אמנם אף פעם לא סגרה את הפער, אבל הופעות מוצלחות שלה בעימותים השאירו אותה במרוץ, ואפשרו לה לנשוף בעורפו של אובמה כמעט עד סוף הפריימריז.

קלינטון השנייה היא זו שנוקטת במשנה זהירות. היא זו שנותרת פאסיבית לאור הצהרות פומפוזיות של יריביה, הן כאשר מדובר במדיניות, והן כאשר מוטחות בה מתקפות אישיות. היא זו שמנסה להגן על עצמה ללא שילוב של מתקפת נגד מתוחכמת, וזו שמשיבה לשאלות בטון מתנצל. זו קלינטון שהולכת על בטוח, שרוצה להימנע מטעויות בלתי מחויבות, ולהקפיא את ההתמודדות בנקודתה הנוכחית. במילים פשוטות: זו קלינטון כאשר היא מובילה בבטחה בסקרים.

גרסה זו של קלינטון נצפתה לאורך רוב שלבי הפריימריז בשנה החולפת. העובדה שברני סנדרס החל לצבור מומנטום אמנם לא הכניסה אותה ללחץ, אבל תגובתה התאפיינה בנאיביות. ההבנה שסנדרס נתפס כיקיר הצעירים גרמה לה להימנע מלתקוף אותו חזיתית. לעומת זאת, כאשר סנדרס היה זה שתקף ודרש ממנה לפרסם את תמלילי ההרצאות שהעניקה לוול סטריט, היא השיבה בהתחמקות: "אפרסם את התמלילים כשיתר המועמדים יעשו זאת". רק כאשר המירוץ נעשה צמוד במיוחד, הבליחה לפרקים קלינטון הישנה והטובה, ותקפה את סנדרס על רקע התבטאויותיו.

אם לשפוט לפי הסקרים, קלינטון מתקרבת לקו פרשת המים, בו היא אמורה לעבור ממגננה ומפסיביות למתקפות בלתי פוסקות. ברמת הסקרים אלו הן חדשות רעות, שכן זהו רמז לכך שטראמפ סוגר את הפער. יחד עם זאת, בכל הנוגע לעימותים, ייתכן שהמגמה השלילית דווקא הגיעה בדיוק בזמן כדי להשמיע את הגונג באוזניה של קלינטון, ולהכין את עורכת הדין הנחושה לקרב המכריע.

נקודה לסיום בהקשר של קלינטון – אימיילים ובריאות. הפרשיות יוסיפו להטיל צל ענק על מועמדותה לנשיאות, והן תרחפנה מעליה גם במהלך העימותים. אם לשפוט לפי הראיונות האחרונים, היא עדיין חסרה תשובה ניצחת לשאלות בנושא האימיילים. עליה למצוא דרך להשיב עליהן באופן אשר יעלה בקנה אחד עם העובדות, יביע את החרטה הנדרשת, ויאפשר לה להכניס את המאורעות לפרופורציה בעת ובעונה אחת. לא מן הנמנע שעתיד המועמדות שלה יוכרע במידת יכולתה לעמוד במשימה זו.

דונלד טראמפ

ראשית צריך לומר את המובן מאליו: מעולם לא דרכה כף רגלו של מועמד כמו דונלד טראמפ על במת העימות לבחירות הכלליות. המצרף הלשוני הנמוך, תנועות הידיים הבלתי פוסקות ובעיקר העלבונות הבלתי מעודנים ליריביו – כל אלה כלל אינם קיימים בספר העימותים לנשיאות. כידוע, כמו בכל תחום אחר של הפוליטיקה האמריקאית, גם כאן נראה כי טראמפ מתיימר לכתוב מחדש את הספר.

במובן מסוים, סביר להניח שכדאי לו להמשיך בדרך זו. בעימותים הראשונים בפריימריז הרפובליקניים, אשר התמקדו במדיניות ובאידיאולוגיה, הוא היה אבוד. בעוד שאחרים הסבירו בפרוטרוט היבטים של חברה, של כלכלה ושל מדיניות חוץ, הוא היה נראה משועמם למדי. כשקיבל את זכות הדיבור, לא היה לדבריו כל ערך מוסף. הסקרים אמנם העניקו לו יתרון קל על הופעתו, אבל זה נבע בעיקר מהעובדה שהוא גיבש לו עדת מעריצים נאמנה, בעוד ששאר הקולות התחלקו בין יתר יריביו.

בהמשך, ככל שהפכו העימותים לג'ונגל, התחוור לכולם כי בזירה יש רק אריה אחד. כל מתקפה שהופנתה אליו זכתה בתגובה חריפה פי חמש, ולעבר כל יריב שוגרה העלבה שנתפרה בדיוק לפי מידותיו. גם האינסטינקטים של טראמפ הוכיחו את עצמם כעדיפים על פני אלה של השאר. כך למשל, באחד מהעימותים הוא נאלץ להתמודד מול מתקפה משולבת של טד קרוז ומרקו רוביו, ולהגיב במקביל לשניהם. קרוז נואם כמו שחקן שייקספירי ורוביו מסוגל לדקלם אנציקלופדיות, אבל היכולת של טראמפ להאיר את רוביו באור מגוחך, ולהוציא במקביל את קרוז מאיזון, סייעה לו לקבור את שניהם, כפי שניתן לראות בקטע הבא:

נשאלת השאלה, האם סגנון זה של טראמפ ישרת אותו נאמנה בעימות נשיאותי לבחירות הכלליות. כאמור, מדובר בפורום מכובד ורשמי יותר, עם כללים נוקשים ועם מנחים שעל פי רוב מקפידים ביתר שאת על הפרוטוקול. במסגרת שכזו, עלול טראמפ להצטייר כלא נשיאותי. נסו לרגע לדמיין מתקפה של טראמפ על שאלת בריאותה של קלינטון, תחת המסווה הקבוע של "הרבה אנשים מדברים על זה". השאלה, גם אם בבסיסה הינה לגיטימית, עשויה להיתפס כסקסיסטית ורדודה במעמד העימות.

גם אם לא ניתן להתחמק מהעלבות ומתקפות נמוכות, נשאלת השאלה האם הוא יוכל לייצר גם רגעים שיעבירו בלבבות הצופים תחושות של עליונות רוח ומנהיגות שקולה?

התשובה היא כן, בערך. ישנו רגע אחד הזכור במיוחד מהעימותים בפריימריז. מדובר ברגע בו טען קרוז שערכיו של טראמפ הם "ערכי ניו יורק" (New York Values), אשר הינם ליברליים ומנותקים מיתר ארה"ב. בתשובתו לקרוז, אשר ניתנה בקול נמוך ורציני, טראמפ דיבר על אורך רוחם של תושבי העיר ניו יורק ב-9/11, ואז תקף את קרוז על דיבר בסרתם שלכאורה.

אם מתעלמים מנאומים שהעביר טראמפ באמצעות טלפרומפטר, רגע זה הוא אחד הבודדים במהלך כל הקמפיין בהם הוא הצליח להצטייר כנשיאותי, לפחות במובן המסורתי של המילה. אלא שכאן היה זה בזכות קרוז ש"הרים לו להנחתה". המשמעות היא שעד כה, נזקק טראמפ לשגיאות בלתי מחויבות של היריב כדי להתעלות ולשדר רצינות. האם הוא יזכה לחסד שכזה מקלינטון במהלך העימותים? במילותיו של גיא זוהר: אולי. ואולי לא. נחכה ונראה.

עדיין לא עשיתם לייק בפייסבוק? קדימה, עימות, רק אני ואתם

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של הבלוג, "בחירות בארה"ב 2016", ותוכלו לקבל עדכונים על כל פוסט שמתפרסם, או על חומרים מרתקים נוספים הקשורים לבחירות.

כתובת העמוד: https://www.facebook.com/yiftach.dayan/

כמו כן, אתם מוזמנים לעקוב אחריי בטוויטר, @yiftachdayan, ולקבל את העדכונים משם.

אהבתם את הפוסט?

אתם מוזמנים לשתף אותו בפייסבוק או בטוויטר :)

פוסטים קודמים
"מפלצות בעם" - הבחירה ברע במיעוטו היא מורכבת מכפי שאולי נדמה
"חייב לתפוס את כולם" - מועמדים לנשיאות הם לפעמים האויבים הכי גדולים של עצמם
"היהודים באים" - הם מעטים ונאנחים, אבל מכריעים באופן סדרתי מערכות בחירות בארה"ב
"זה הסנאט, טמבל!" - עזבו את טראמפ וקלינטון, האקשן האמיתי הוא כרגע במרוצים לסנאט
"בלוז ללובשי חיג'אב" - אודות המוסלמים בפוליטיקה האמריקאית והשפעתם  על הבחירות

"חמוריקו כצל מבקיע" - כיצד צריכה קלינטון לנהוג בסנדרס לקראת סיום הפריימריז

"פילים בתהלוכה" - מה יעלה בגורלה של המפלגה הרפובליקנית

"הסגן של בר כוכבא" - בורסת המועמדים לסגנות נמצאת על סף פיצוץ

"מכה מתחת לחגורה" - מיהן המדינות אשר צפויות להכריע את הבחירות הכלליות
"הסקסופון בכה מאוד" - תמיכתם של האפרו-אמריקאים בקלינטונים נמצאת בסכנה
"מתקפת הזומבים" - הקרב על הוועידה הרפובליקנית יוצא לדרך
"היסטוריה של אלימות" - מהיכן שואב טראמפ השראה לפוליטיקה הגזענית שלו
"בום טראח, נפל תותח" - המוות שהפך את מערכת הבחירות לגורלית במיוחד

"הגנרל, הלוביסט והכומר" - מורה נבוכים למפלגה הרפובליקנית ולעלייתו של דונלד טראמפ

"יום שלישי את יודעת" - שאלות המפתח החשובות ביותר לקראת סופר טיוזדיי

"בחירתה של ניקי" - האישה שיכולה להכריע את הפריימריז הרפובליקניים בדרום קרוליינה

"היום שאחרי הילארי" - מהי תכנית ב' של המפלגה הדמוקרטית

"כולם שונאים את טד" - על המנצח הגדול באיווה שמטריף את שתי המפלגות

"ארבעת הלא כל כך מופלאים" - על ניו האמפשייר ומועמדי הממסד הרפובליקני

"Yes She Can?" - על הצרות של הילארי קלינטון

"בים בם תירס חם" - על הבחירות המקדימות של הרפובליקניים באיווה 

מפלצות בע"מ / הבחירה ברע במיעוטו היא מורכבת מכפי שאולי נדמה

ביצירתו "האודיסאה", תיאר המשורר היווני הומרוס את מסעו של אודיסאוס, מלך העיר איתקה, בחזרה לביתו לאחר כיבוש העיר טרויה בידי היוונים. על פי היצירה, היה זה מסע רצוף אסונות, טרגדיות, ואירועים על-טבעיים. אודיסאוס התחיל אותו כאשר הוא מפקד על ספינה המאוישת על ידי מלחים חזקים, וסיים אותו בגפו, מצליח לשוב לעירו רק בחסדי האלים, לאחר שכל אנשיו קיפחו את חייהם בדרך (ספוילר! אבל היה לכם מאז המאה ה-8 לפנה"ס זמן לקרוא, אז אני סולח לעצמי).

אחד מהאירועים הזכורים ביותר מהיצירה הוא חציית מיצר מסינה, המפריד בין איטליה וסיציליה. אודיסאוס זכה לתדרוך, לפיו בעת חציית המיצר תמתנה לו שתי מפלצות אימתניות. בצד האיטלקי תמתין סקילה, מפלצת דמוית דרקון בעלת שישה ראשים. בצד הסיציליאני מחכה כַרִיבְּדיס, מערבולת ים סוערת המאיימת לשאוב את כל אשר נקרה בדרכה. המפלצות, כך הוסבר לו, ניצבות זו לצד זו, כך שכדי לחמוק מאחת, הכרחי להיתקל בשנייה.

אודיסאוס ניצב בפני דילמה. מצד אחד, בחירה בסקילה היא הכרה מראש באבדן של שישה אנשים, אשר לבטח ייטרפו על ידי ששת ראשיה. מצד שני, בחירה בכַריבְּדיס עשויה להביא לאבדן כולל, בהינתן שספינתו לא תצליח לחמוק מהמערבולת, או למצב אידיאלי, בו הוא וכל מלחיו שורדים את המעבר ללא כל פגע. אודיסאוס מחליט למזער נזקים, ובוחר בסקילה (מבלי לספר למלחיו אודותיה). ששת אנשיו הטובים ביותר נטרפו על ידה, בעוד שהוא ושאר אנשי הצוות שרדו את המעבר.

מה אתם הייתם עושים?

במובן מסוים, הבחירה בין סקילה וכַרִיבְּדיס היא מעין משל על הבחירות הנוכחיות בארה"ב. הציבור האמריקאי מתבקש לבחור בין שתי חלופות בעייתיות.

מצד אחד ניצבת הילארי קלינטון, מועמדת הסטטוס קוו. בחירה בה היא מעין הצבעת אמון במערכת הפוליטית הקיימת. למערכת זו יש תחלואות ידועות מראש: קשרי הון-שלטון ענפים, ניתוק מהמצוקות היום יומיות של האזרח הקטן, והשפעות בלתי רצויות של קבוצות אינטרס. כל אלה כמעט מובטחים במסגרת נשיאות של קלינטון, בדיוק כפי שאבדן ששת המלחים היה מובטח כאשר בחר אודיסאוס בסקילה. התזכורת האחרונה לכך היא פרשיית "מוסד קלינטון", ממנה עולה כי גורמים רבים אשר נפגשו עם קלינטון כאשר שימשה כשרת חוץ, תרמו לעמותת זכויות האדם של בעלה ביל. האשמות אלו מתווספות להאשמות מוקדמות יותר, לפיהן גם מדינות זרות תרמו לאותו מוסד.

מצד שני ניצב דונלד טראמפ, מועמד השינוי. העדפתו על פני קלינטון מבטאת אצל רבים את הרצון לרסק את המערכת כליל, ולהתחיל הכל מחדש. אלא שהמערכת, על כל מגרעותיה, היא מוכרת ואת נזקיה אפשר לשרוד. לעומתה, בחירה בטראמפ שקולה לבחירה בכַריבְּדיס: אתה יודע איך אתה נכנס, אבל אין לך מושג איך תצא, אם בכלל. איומים לעזוב את נאט"ו, הכרזות בדבר גירוש המוני של מהגרים (או שלא, או שכן, תלוי באיזה יום בשבוע), בלימת כניסת מהגרים מוסלמים ועוד. מעבר לפומפוזיות של הצעות אלו, יש להן מכנה משותף ברור – הן מעולם לא נוסו בעבר. ההשלכות שלהן, לא רק שעשויות להיות חמורות, הן גם עלולות להיות בלתי הפיכות.

כעת אני נכנס לנעליו של חיים הכט ושואל: "מה אתם הייתם עושים?" אבל לפני שאתם משיבים לי, רציתי להציג בפניכם שתי מערכות בחירות קודמות בהן ארה"ב נאלצה לבחור בין הישן לחדש, בין יציבות לבלגאן, בין סקילה לכַרִיבְּדיס.

שיחקו אותה מלוכלך, לפני שזה היה באופנה 

תשכחו כל מה שסיפרו לכם עד היום: מערכת הבחירות הכי דומה לזו שאנו חוזים בה כעת התקיימה "רק" לפני 188 שנים, אי שם בשנת 1828. בשעתו התמודדו הנשיא המכהן, ג'ון קווינסי אדאמס, ואנדרו ג'קסון (הם גם התמודדו ארבע שנים קודם לכן, אז ניצח אדאמס).

ההקבלה הראשונה בין הבחירות הללו והבחירות של היום היא האופי והרקע של המועמדים.

הדמיון בין ג'ון קווינסי אדאמס להילארי קלינטון הוא בלתי ניתן למחלוקת. בטרם נבחר לנשיאות ב-1824, אדאמס היה איש ממשל מנוסה אשר בדיוק כמו קלינטון, שימש כשר חוץ. בנוסף, גם לו הייתה קרבה משפחתית ראשונה לנשיא קודם. אביו, ג'ון אדאמס, היה הנשיא השני של ארה"ב, ועל כן הוא היה הראשון להיבחר לנשיאות לאחר שאביו שימש בתפקיד (לאב ולבן הבאים שיעשו זאת יהיה קטע עם מלחמות בעיראק). לבסוף, בדומה לקלינטון, גם אדאמס הואשם בקשרים לא לגיטימיים עם מדינות אחרות. חיית המחמד שלו הייתה תנין, אותו קיבל במתנה מהמרקיז דה לה פאייט הצרפתי. בנוסף, על פי שמועות שהפיץ מחנה ג'קסון, הוא סרסר בנשים צעירות עבור הצאר הרוסי.

בצד השני, אנדרו ג'קסון היה ללא ספק הדונלד טראמפ של המאה ה-19. הוא לא היה פוליטיקאי לפני שנבחר, ואת תהילתו הוא השיג כתוצאה מהצלחה בתחום עיסוקו הקודם, גנרל בצבא ארה"ב. הוא קומם עליו את האליטה, לרבות נשיאים קודמים אשר התנגדו לאדאמס, כמו תומאס ג'פרסון. הוא טען שהוא מתמודד כדי לייצג את "האדם הפשוט", כאשר בפועל הוא התכוון לגברים לבנים ממעמד נמוך. לבסוף, הסגנון שלו היה פופוליסטי, והוא חווה יחסי אהבה/שנאה עם השפה האנגלית. יום אחד, כאשר הוגשו לו מסמכים לאישור, הוא חתם עליהם באותיות OK. כוונתו הייתה ליצור ראשי תיבות למילים All Correct, ובאופן מופתי הוא עשה זאת עם שתי שגיאות כתיב. כך נולד הביטוי המפורסם.

ההקבלה השנייה בין שתי מערכות הבחירות נוגעת לאופי הקמפיין שבחרו המתמודדים לנהל ביניהם.

בניגוד למערכות הבחירות אשר קדמו לה, ב-1828 הצעות המדיניות כלל לא עמדו בבסיס הקמפיינים. במקום זאת, המועמדים עסקו אחד באופיו של היריב ובעיקר בפרטים שנויים במחלוקת מחייהם האישיים. במחנה אדאמס נטען שלג'קסון התזזיתי אין את הטמפרמנט הדרוש לתפקיד כה חשוב כמו נשיא ארה"ב (נשמע מוכר למישהו?). בנוסף, הקמפיין פרסם את העובדה שאשתו של ג'קסון, רייצ'ל, נישאה לו בטרם קיבלה אישור לגירושיה מבעלה הראשון, ועל כן השניים "נישאו בחטא". בתגובה, הפיץ מחנה ג'קסון סיפור שקרי על כך שאדאמס ואשתו חיו ביחד לפני שהם התחתנו (טאבו באותה תקופה) ושאדאמס עסק בהימורים בעת ששימש כנשיא.

האמריקאים בחרו בכַריבְּדיס – הם הלכו על אנדרו ג'קסון. האם זה השתלם להם?

קיים פער עצום בין התודעה שנוצרה סביב ניצחונו של ג'קסון לבין נשיאותו בפועל. תודעתית, הייתה הבחירה בו סמל להרחבתה ולחיזוקה של הדמוקרטיה בארה"ב, והוכחה לכך שגם אנשים ממעמד נמוך כמוהו, אשר מוכנים להילחם עבור אלה שלא נולדו לחיים של עושר, יכולים להחזיק במשרה שעד אז הייתה רק בידי אריסטוקרטים. לעומת זאת, נשיאותו בפועל הייתה קטסטרופלית למדי.

ראשית, ג'קסון נהג בברוטליות במתיישבים הילידים. בשנת 1830 הוא העביר את "חוק הסרת האינדיאנים" (The Indian Removal Act). החוק הפקיע מהשבטים בדרום מזרח ארה"ב את אדמותיהם, והעביר אותם בטרנספר למערב היבשת. המעבר בוצע בחורף שבין 1838 ל-1839, ובמסגרתו קפאו למוות כ-4,500 בני שבט הצ'ירוקי (כרבע מבני השבט). הדרך בה הם הוצעדו מכונה כיום "שביל הדמעות" (Trail of Tears). המהלך הינו אחת מהסיבות לכך שרבים מהמתיישבים הילידים בארה"ב מסרבים עד היום להשתמש בשטר 20 הדולרים, עליו מתנוססים פניו של ג'קסון.

שנית, ג'קסון החליט לבטל את הבנק המרכזי של ארה"ב, ולהעביר את סמכויות הדפסת הכסף ואת המימון לבנקים קטנים בכל רחבי ארה"ב. הסיבה לכך הייתה חששו שמוסד זה יממן את הקמפיין של מתנגדיו כאשר יתמודד לקדנציה שנייה לנשיאות. באופן לא מפתיע, התוצאה הייתה אינפלציה גואה. הבנקים הקטנים הדפיסו בחדווה שטרות רבים, ותוך ארבע שנים עלה סך הכסף בכלכלה מ-10 מיליון ל-149 מיליון. התפתחות זו הובילה למשבר כלכלי עמוק אשר שרר במשק עד שנת 1843 (הרבה אחרי שג'קסון סיים את תפקידו). הבנק המרכזי הושב על כנו רק בשנת 1907.

פרסומת פצצה

האמריקאים לא תמיד העדיפו את מועמד השינוי על מועמד הסטטוס קוו. דוגמא בולטת לכך הן הבחירות של 1964, אשר התקיימו קצת פחות משנה אחרי רצח הנשיא ג'ון קנדי. בצד הדמוקרטי עמד לינדון ג'ונסון, סגנו של קנדי, אשר הושבע לנשיאות לאחר הרצח. בצד הרפובליקני ניצב מועמד אולטרה שמרן – בארי גולדווטר.

בין הילארי קלינטון כיום ולינדון ג'ונסון ב-1964 עוברים מספר קווים מחברים. שניהם הגיעו למועמדות לנשיאות כפוליטיקאים מנוסים. קלינטון הייתה אשת נשיא מעורבת במיוחד בפוליטיקה, סנאטורית מטעם מדינת ניו יורק ושרת חוץ. ג'ונסון כאמור נבחר לסגנות הנשיאות ב-1960, ועוד קודם לכן הוא כיהן בקונגרס במשך 23 שנים – 12 שנים כחבר קונגרס ו-11 שנים כסנאטור מטעם מדינת טקסס.

משמעותית יותר היא העובדה שגם קלינטון וגם ג'ונסון ניחנו בסגנון כוחני. בשנת 2014 פרסמה רשת התקשורת פוליטיקו ידיעה לפיה שלאחר ההפסד בפריימריז ב-2008, גיבשה קלינטון מעין "רשימת קיל ביל". הרשימה הכילה את שמות כל הסנאטורים וחברי הקונגרס הדמוקרטיים, עם דירוג של 1 עד 7, כאשר 1 סימן את "הנאמנים ביותר", ו-7 סימן את "הבוגדניים ביותר".

קו פעולה זה, אשר נועד להלך אימים על אנשי המפלגה, שאב ככל הנראה השראה מג'ונסון. כנשיא, נהג ג'ונסון להיפגש פנים מול פנים עם גורמים אשר סירבו לשתף פעולה עם מהלכים שניסה לקדם. כשמחמאות, תמריצים והטבות לא הועילו, הוא נהג לעבור לאיומים. ממרום גובהו - 1.92 מטרים (שני רק ללינקולן שהתנשא ל-1.93 מטרים), היו הצהרותיו בדבר חיסול הקריירה הפוליטית של אלו שיתנגדו לו מרתיעות במיוחד. טקטיקה זו זכתה לכינוי "טיפול ג'ונסון" (The Johnson Treatment).

בצד השני של המתרס, הדמיון הוא חלקי. בניגוד לטראמפ, גולדווטר היה פוליטיקאי מכהן (שימש כסנאטור מטעם מדינת אריזונה). בנוסף, בעוד שטראמפ הוא פופוליסט, גולדווטר היה שמרן אידיאולוגי מובהק. במובן הזה, הוא יותר דומה לטד קרוז, יריבו של טראמפ בפריימריז.

אך יחד עם זאת, ובדומה לטראמפ, גולדווטר לא באמת השתייך לממסד הרפובליקני, והוא הימם את כולם כאשר גבר בפריימריז על פייבוריטים כמו מושל ניו יורק נלסון רוקפלר ומושל מישיגן ג'ורג' רומני (אבא של מיט). בנוסף, גם הוא היה ידוע באמירות אקסצנטריות ושנויות במחלוקת. הוא "ירה בתוך הנגמ"ש" כאשר כינה ב-1960 את הנשיא הרפובליקני דוויט אייזנהאואר "ניו דיל של הכל בדולר". שנה מאוחר יותר, הוא ציין שלעתים הוא חש צער על כך שלא ניתן לנסר את החוף המזרחי של ארה"ב (בו מתגוררת האליטה הליברלית) ולתת לו לצוף אל עבר האוקיאנוס.

באותה מערכת בחירות, שמו להם הדמוקרטים למטרה להפוך את חוסר שיקול הדעת של גולדווטר לנושא החשוב ביותר. במהלך הקמפיין, הפגין גולדווטר נכונות להשתמש בנשק גרעיני במגוון תרחישים. בתגובה, ניסה ג'ונסון להציג את גולדווטר כמשוגע אשר עלול ללחוץ על הכפתור ולגרור את ארה"ב למלחמת גרעין עם ברה"מ.

כאשר מטה גולדווטר פרסם את הסיסמא: "In your heart, you know he's right", הגיב מטה ג'ונסון עם הסיסמא: "But in your guts, you know he's nuts". לאחר מכן הגיע "תשדיר החרצית", בו קולה של ילדה קטנה הסופרת את עלי פרח החרצית מתחלף בקול גבר הסופר לאחור, ואז פטרייה גרעינית וקול פיצוץ הולמים את המסך:

האמריקאים בחרו בסקילה – הם הלכו עם לינדון ג'ונסון. האם זה השתלם להם?

במובנים מסוימים, הנשיאות של ג'ונסון הייתה החשובה ביותר במאה ה-20 אחרי זו של פרנקלין רוזוולט. שורת חקיקות שקידם, אשר כונתה "החברה הגדולה" (The Great Society), שינתה ללא היכר את המציאות הפוליטית בארה"ב. עוד לפני הבחירות של 1964, העביר ג'ונסון את חוק זכויות האזרח, אשר שם קץ לסגרגציה בין השחורים והלבנים בדרום. לאחר הבחירות, הוא חתם על חוק זכויות ההצבעה, אשר הפך לבלתי חוקיות פרקטיקות של מדינות הדרום שתכליתן הייתה מניעת הצבעה של שחורים. לבסוף, ג'ונסון הרחיב באופן ניכר את מדיניות הרווחה, כאשר משמעותיות ביותר היו תוכניות אשר העניקו ביטוח רפואי לאוכלוסיות ספציפיות: MEDICARE לקשישים ו-MEDICAID לעניים.

אבל על כל הישגיו של ג'ונסון מעיב כתם שחור והוא מלחמת וייטנאם. בימיו, הוסלמה משמעותית המעורבות האמריקאית בווייטנאם, מעורבות אשר החלה בתקופת קנדי. מטרתה הייתה לסייע לממשלה הלאומנית בדרום וייטנאם לגבור במלחמתה על הממשלה הקומוניסטית בצפון ועל מחתרת הוייטקונג אשר פעלה בדרום בלוחמת גרילה. כמעט 60,000 חיילים אמריקאים נהרגו במלחמה זו, בה הייתה ארה"ב שותפה פעילה עד אוגוסט 1973. על אף שגם ניקסון, מחליפו של ג'ונסון, המשיך את מדיניותו בקדנציה הראשונה שלו, בדברי הימים של הפוליטיקה האמריקאית, המלחמה תיזכר לעד כ"מלחמתו של ג'ונסון".

מדוע תמך ג'ונסון במלחמה? הסברים רבים לשאלה זו מצביעים על כך שג'ונסון הגיע מטקסס, מדינה בה תעשיות הנשק היו דומיננטיות במיוחד, ושהוא היה בקשרים ענפים עם ראשי תעשיות אלו. מלחמת וייטנאם הייתה כשמן בעצמותיהן של אותן תעשיות. הממשל האמריקאי צרך את מוצריהן בכמויות אדירות, לאורך כל שנות מלחמת וייטנאם. בנוסף, מדינות אחרות בעולם זכו להתרשם מביצועי הנשק בזמן המלחמה, ועל כן גם ייצוא הנשק האמריקאי זינק בשנות המלחמה ולאחריה.

לא תמיד יש תשובה נכונה

אם כן, מה מלמדת אותנו ההיסטוריה? כיצד היא יכולה לסייע לאזרחי ארה"ב אשר נדרשים לבחור בין סטטוס קוו ושינוי קיצוני? מיהי הגרועה מבין השתיים, סקילה או כַרִיבְּדיס?

נשיאותו של אנדרו ג'קסון היא צופר התרעה לאלו החושבים שהבחירה בכַריבְּדיס היא העדיפה. היא מזכירה לנו שקל להתמסר לתסריטים בהם הספינה צולחת את המערבולת ומפליגה בבטחה להמשך דרכה, תוך התעלמות מההשלכות הרות הגורל של היסחפות. היא מדגישה בפנינו שסטטוס קוו, כמו למשל הבנק הפדרלי של ארה"ב, מתגבש לא רק בגלל קשרי הון-שלטון אלא גם כדי להקנות יציבות ולהתמודד עם אתגרים אדירים, ושכאשר בועטים בסטטוס קוו בעיטת בננה, האתגרים נעשים קשים מנשוא.

לעומת זאת, שנותיו של לינדון ג'ונסון הן קיתונות של צוננים בפני אלו שחושבים לבחור בסקילה. הן מלמדות אותנו שגם בתוך גבולות הוודאות של הסטטוס קוו, תמיד קיים מימד של אי ודאות. אודיסאוס ידע שסקילה תטרוף שישה מאנשיו, אבל לא שיער בנפשו שהם יהיו ששת אנשיו הטובים ביותר. באופן דומה, היו רבים מודעים לקשריו של ג'ונסון עם קבוצות אינטרס, אבל לא האמינו שקשרים אלו יאפילו על האינטרס של יתר האוכלוסייה באופן כה מורבידי כמו במלחמת וייטנאם.

קשה להעריך עד כמה חמורות במציאות ההשלכות השליליות של הסטטוס קוו, כמו שחיתות וחוסר שקיפות. באופן דומה, קשה אולי אף יותר לאמוד באופן מדויק את ההשלכות של שינוי קיצוני, בעיקר כאשר הצעות המדיניות, כמו זו של טראמפ באשר לעזיבת נאט"ו, הן כאלה שלא נשקלו ברצינות ב-70 השנים האחרונות. התקשורת מתעלמת משני ההיבטים אלו, או מוציאה אותן מפרופורציה (תלוי את מי שואלים), והיא אינה מקור מהימן בעיני רבים.

לכולם ברור שהשנה עומדות לבחירה שתי חלופות רעות, אבל הן כה שונות זו מזו עד שקשה להשוות בין מגרעותיהן. כשטראמפ זורק לאוויר הצהרות בדבר ענישת נשים הרות שמבצעות הפלה, או מציין ברמיזה שאין זה נורא אם ארה"ב תכריז על חדלות פירעון, רבים מרגישים שאוטוטו הם נשאבים למערבולת של כַרִיבְּדיס. כשמתגלה שקלינטון עשתה שימוש במשרד החוץ לצרכים אישיים על בסיס קבוע, או שהסתירה מידע מסוכנויות הממשל, מלתעותיה של סקילה מורגשות מעבר לפינה, ומי יודע מי יהיו ששת המלחים שישלמו את המחיר היקר מכל.

הבחירה היא פחות ברורה מאליה מכפי שרבים מאיתנו אולי חושבים.

עדיין לא עשיתם לייק בפייסבוק? בקרוב תידרשו בעצמכם לבחור בין סקילה וכַריבְּדיס!

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של הבלוג, "בחירות בארה"ב 2016", ותוכלו לקבל עדכונים על כל פוסט שמתפרסם, או על חומרים מרתקים נוספים הקשורים לבחירות.

כתובת העמוד: https://www.facebook.com/yiftach.dayan/

כמו כן, אתם מוזמנים לעקוב אחריי בטוויטר, @yiftachdayan, ולקבל את העדכונים משם.

אהבתם את הפוסט?

אתם מוזמנים לשתף אותו בפייסבוק או בטוויטר :)

פוסטים קודמים
"חייב לתפוס את כולם" - מועמדים לנשיאות הם לפעמים האויבים הכי גדולים של עצמם
"היהודים באים" - הם מעטים ונאנחים, אבל מכריעים באופן סדרתי מערכות בחירות בארה"ב
"זה הסנאט, טמבל!" - עזבו את טראמפ וקלינטון, האקשן האמיתי הוא כרגע במרוצים לסנאט
"בלוז ללובשי חיג'אב" - אודות המוסלמים בפוליטיקה האמריקאית והשפעתם  על הבחירות

"חמוריקו כצל מבקיע" - כיצד צריכה קלינטון לנהוג בסנדרס לקראת סיום הפריימריז

"פילים בתהלוכה" - מה יעלה בגורלה של המפלגה הרפובליקנית

"הסגן של בר כוכבא" - בורסת המועמדים לסגנות נמצאת על סף פיצוץ

"מכה מתחת לחגורה" - מיהן המדינות אשר צפויות להכריע את הבחירות הכלליות
"הסקסופון בכה מאוד" - תמיכתם של האפרו-אמריקאים בקלינטונים נמצאת בסכנה
"מתקפת הזומבים" - הקרב על הוועידה הרפובליקנית יוצא לדרך
"היסטוריה של אלימות" - מהיכן שואב טראמפ השראה לפוליטיקה הגזענית שלו
"בום טראח, נפל תותח" - המוות שהפך את מערכת הבחירות לגורלית במיוחד

"הגנרל, הלוביסט והכומר" - מורה נבוכים למפלגה הרפובליקנית ולעלייתו של דונלד טראמפ

"יום שלישי את יודעת" - שאלות המפתח החשובות ביותר לקראת סופר טיוזדיי

"בחירתה של ניקי" - האישה שיכולה להכריע את הפריימריז הרפובליקניים בדרום קרוליינה

"היום שאחרי הילארי" - מהי תכנית ב' של המפלגה הדמוקרטית

"כולם שונאים את טד" - על המנצח הגדול באיווה שמטריף את שתי המפלגות

"ארבעת הלא כל כך מופלאים" - על ניו האמפשייר ומועמדי הממסד הרפובליקני

"Yes She Can?" - על הצרות של הילארי קלינטון

"בים בם תירס חם" - על הבחירות המקדימות של הרפובליקניים באיווה