כל סגן ביג'י יומו / מחשבות לאחר הצפייה בסרט "וייס" על דיק צ'ייני
הטיה פוליטית
למרות ההטיה הפוליטית של הסרט (ועבור חלק מהצופים, אולי בזכותה) הוא מהנה במיוחד לצפייה.
ראשית, חובבי הפוליטיקה האמריקאית (ואני ביניהם) ישמחו לגלות שכל "הגיבורים" המוכרים לנו נשזרים בשלב כזה או אחר בעלילת הסרט. לא רק נשיאים, שרים ושופטים אלא גם אנשי מנגנון כמו גרובר נורקוויסט, איל התקשורת רוג'ר איילס ואשף קבוצות המיקוד פרנק לונץ. גם פרשיות איזוטריות מבחינת הצופה הממוצע כמו הדלפת שמה של סוכנת ה-CIA ואלרי פלאם מקבלות מקום של כבוד. אפילו טראמפ ומייק פנס מבליחים להופעות אורח.
העריכה נפלאה אף היא. מקיי מביא שוב את הקאטים וההמחשות הצדדיות באמצעות מוטיבים כפי שעשה ב"מכונת הכסף". ההצגה הראשונית של ג'ורג' בוש הבן (מגולם ע"י סם רוקוול) כבן הלא יוצלח וחסר התקנה של בוש האב היא אירונית ומבדרת נוכח הידיעה הברורה של כולם לגבי עתידו הפוליטי. ברמת העלילה, הסרט נמנע בצדק מעיסוק בשנותיו הראשונות של צ'ייני, ובכך מדלג על ניסיונות יומרניים להגדיר את דמותו באמצעות ילדותו ונעוריו.
המשחק הוא גולת הכותרת של הסרט. כריסטיאן בייל מתמסר לדמות ומנגיש באופן מופתי הן את סיפור הרקע שלה והן את מארג השיקולים שמנחה אותה. משמעותית לא פחות היא איימי אדאמס שמגלמת את הרעייה לין צ'ייני. התפקיד יכול היה להפוך בקלות לטייפ קאסט של אישה פוּשֵרית הדוחפת את בעלה, אבל אדאמס משדרגת אותה לליידי מקבת ממש. כזו שגם משמשת כיועצת הקרובה ביותר של בעלה, ושגם משלימה את חוסר הכריזמה שלו כשיש בכך צורך.
ההחמצה העיקרית של הסרט, לטעמי לפחות, היא בתיאור מערכת היחסים בין צ'ייני וג'ורג' בוש. הסרט אמנם עומד על הדרכים בהם חתר צ'ייני תחת בוש לשם מקסום השפעתו, אבל דילג לחלוטין על הנקודה בה הקשר עלה על שרטון. על פי עדותו של ג'ורג' בוש עצמו באוטוביוגרפיה שלו, הנקודה הזו החלה סביב הבחירות לכהונה שנייה (2004), בהן טען ששקל להדיח את צ'ייני לטובת מועמד אחר לסגנות, והיא ונמשכה לפרקים לאורך הקדנציה השנייה שלו כנשיא.
באופן דומה, הסרט גם עושה חצי עבודה בתיאור הקליימקס במערכת היחסים שבין צ'ייני וראמספלד – אותו רגע בו הראשון מודיע לשני על פיטוריו. ראמספלד אמנם מבהיר בשיחה כי הוא מבין שמקור ההחלטה הוא לא בוש אלא צ'ייני עצמו, אך הוא אינו מביע זעם או אכזבה נוכח כפיות הטובה לכאורה של צ'ייני כלפיו. מקיי ככל הנראה כיוון לכך שהקהל יבין לבד כי מדובר בשני אנשים שיודעים להעריך ציניות פוליטית, גם כשזו מעמידה אותם בשני צדי הגשר. עדיין, נותרתי עם תחושה שהיה אפשר להפיק יותר מהסצנה הזו.
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
מחר (יום ה', 10.1) יעלה לאקרנים בישראל הסרט "סגן הנשיא" ("VICE") אודות דיק צ'ייני, סגן נשיא ארה"ב בממשל בוש.
עבדכם הנאמן זכה לראות את הסרט מבעוד מועד, ויש לי כמה מחשבות עליו. הפוסט הבא שופע "ספוילרים" (בכל זאת מדובר בהיסטוריה שקורותיה פחות או יותר ידועות). הקריאה על אחריותכם.
הבדלים בין הסרט ובין התרבות הפופולרית
בעולם הפוליטיקה והבידור האמריקאי, ובמיוחד בחוגים הליברלים, נהוג לייחס לדיק צ'ייני תדמית של נבל-על מושלם. מנחה הדיילי שואו ג'ון סטיוארט נהג להשוותו חדשות לבקרים לדארת' ויידר. בראיון ללארי קינג, הביע השחקן סשה ברון כהן (בעודו מגלם את הרודן הבדיוני אלאדין) צער על לכתם של "הדיקטטורים הגדולים של זמנו" וביניהם סדאם חוסיין, מועמר קדאפי ודיק צ'ייני.
הבמאי אדם מקיי מציג גרסה שונה. צ'ייני שלו אינו קרימינל מאסטרמיינד אלא טקטיקן, אדם שמנסה להתקדם בממשל ובתעשייה תוך שהוא מתמודד בכל רגע נתון עם מיכלול הנסיבות הניצבות בפניו. צ'ייני של מקיי אינו שחקן שחמט שרואה 7 מהלכים קדימה אלא שחקן דמקה סינית - כזה המסוגל לנהל בקור רוח מספר חזיתות במקביל, תוך שהוא יודע להפריד או לחבר ביניהן בהתאם לצורך.
כמובן שאין בכך כדי לרמוז שצ'ייני המוצג בסרט אינו אדם מבריק. נהפכו, דמותו מתוארת כזו של אדם המבין מהר מאוד את הדינמיקות הממשליות בוושינגטון, ושבשלב מוקדם מאוד אף עולה על מורו ורבו דונלד ראמספלד בכל הנוגע לזיהוי הזדמנויות פז ולניצולן. יחד עם זאת, צ'ייני של מקיי לא מחזיק בשום שלב ב"תוכנית אב" סדורה בכל תחום שהוא.
גם המוטיבציות של צ'ייני כפי שהן מוצגות בסרט אינן עולות בקנה אחד עם הקריקטורה העממית שלו. אין לו חזון ארוך טווח בכל הנוגע לתפקידה של ארה"ב כ"שוטר עולמי", והוא גם איננו אימפריאליסט המפנטז על רמיסת אינטרסים זרים לטובת ארה"ב. הוא אינו תאב בצע, למרות ששיקולים כלכליים בהחלט מניעים אותו. הוא אמנם צמא לכוח, אבל קשה לומר שהוא אדם כוחני, והצימאון אינו נובע ממגלומניה או מאידיאולוגיה מובהקת.
על פניו השאיפה של צ'ייני לעלות בסולם הדרגות וההשפעה כפי שהיא מוצגת בסרט נובעת משילוב טבעי ולכאורה לא מזיק של רצון לרצות את אשתו ולהצליח בתחום עיסוקו.
עבדכם הנאמן זכה לראות את הסרט מבעוד מועד, ויש לי כמה מחשבות עליו. הפוסט הבא שופע "ספוילרים" (בכל זאת מדובר בהיסטוריה שקורותיה פחות או יותר ידועות). הקריאה על אחריותכם.
בעולם הפוליטיקה והבידור האמריקאי, ובמיוחד בחוגים הליברלים, נהוג לייחס לדיק צ'ייני תדמית של נבל-על מושלם. מנחה הדיילי שואו ג'ון סטיוארט נהג להשוותו חדשות לבקרים לדארת' ויידר. בראיון ללארי קינג, הביע השחקן סשה ברון כהן (בעודו מגלם את הרודן הבדיוני אלאדין) צער על לכתם של "הדיקטטורים הגדולים של זמנו" וביניהם סדאם חוסיין, מועמר קדאפי ודיק צ'ייני.
הבמאי אדם מקיי מציג גרסה שונה. צ'ייני שלו אינו קרימינל מאסטרמיינד אלא טקטיקן, אדם שמנסה להתקדם בממשל ובתעשייה תוך שהוא מתמודד בכל רגע נתון עם מיכלול הנסיבות הניצבות בפניו. צ'ייני של מקיי אינו שחקן שחמט שרואה 7 מהלכים קדימה אלא שחקן דמקה סינית - כזה המסוגל לנהל בקור רוח מספר חזיתות במקביל, תוך שהוא יודע להפריד או לחבר ביניהן בהתאם לצורך.
כמובן שאין בכך כדי לרמוז שצ'ייני המוצג בסרט אינו אדם מבריק. נהפכו, דמותו מתוארת כזו של אדם המבין מהר מאוד את הדינמיקות הממשליות בוושינגטון, ושבשלב מוקדם מאוד אף עולה על מורו ורבו דונלד ראמספלד בכל הנוגע לזיהוי הזדמנויות פז ולניצולן. יחד עם זאת, צ'ייני של מקיי לא מחזיק בשום שלב ב"תוכנית אב" סדורה בכל תחום שהוא.
גם המוטיבציות של צ'ייני כפי שהן מוצגות בסרט אינן עולות בקנה אחד עם הקריקטורה העממית שלו. אין לו חזון ארוך טווח בכל הנוגע לתפקידה של ארה"ב כ"שוטר עולמי", והוא גם איננו אימפריאליסט המפנטז על רמיסת אינטרסים זרים לטובת ארה"ב. הוא אינו תאב בצע, למרות ששיקולים כלכליים בהחלט מניעים אותו. הוא אמנם צמא לכוח, אבל קשה לומר שהוא אדם כוחני, והצימאון אינו נובע ממגלומניה או מאידיאולוגיה מובהקת.
על פניו השאיפה של צ'ייני לעלות בסולם הדרגות וההשפעה כפי שהיא מוצגת בסרט נובעת משילוב טבעי ולכאורה לא מזיק של רצון לרצות את אשתו ולהצליח בתחום עיסוקו.
דמותו של צ'ייני בסרט
אם כן על מה בעצם הביקורת על צ'ייני ואיפה כאן הבעיה?
באחת מהסצינות המתוארות בסרט מלמד צ'ייני את בנותיו לדוג. אחת מהן שואלת אותו האם כאשר היא מכינה את הפיתיון על החכה ובכך גורמת לדג שיעלה בה למות היא עושה דבר טוב או רע. צ'ייני משיב לה שהמעשה אינו טוב או רע וכי פשוט ככה זה בדיג. סצנה זו מזככת את צ'ייני של מקיי.
האכזריות שבמדיניות עינוי החשודים בטרור שצ'ייני מקדם לא מרתיעה אותו משום שכל שהוא רואה לנגד עיניו זה המודיעין שהיא מפיקה. כשהוא מקבל החלטה להפיל כל מטוס אזרחי שלא ניתן ליצור עמו קשר ב-9/11, לא נראה לו דחוף להתייעץ עם הנשיא או ליידע אותו כי מבחינתו זה עלול להיות רק מקור לעיכוב. כשהפופולריות של בוש נמצאת בשפל ומגיע הזמן לערוף ראשים, אין לו כל עכבות כשהוא מודיע לראמספלד, האיש שבלעדיו לא הייתה לו קריירה בוושינגטון, שהוא מפוטר.
לצ'ייני של מקיי אין מוסר, אין כבוד להליך הדמוקרטי ואין גם כל חמלה. יש לו רק מראית עין של כל אלה. זה לא בגלל שהוא אדם רע מטבעו, הוא פשוט לעולם לא עוצר כדי להרהר בהשלכות של מעשיו.
הערך האנושי היחיד שהסרט זוקף לזכותו של צ'ייני הוא היותו איש משפחה למופת. הוא מגונן על אשתו וילדיו מפני חמו לאחר שנרמז כי הייתה לו יד ורגל במות חמותו (אל תטרחו לחפש סימוכין לתיאוריה זו). כשבתו מרי יוצאת מהארון, הוא מאמץ אותה לחיקו ללא כל היסוס למרות השתייכותו לחוגים השמרניים ביותר. צ'ייני אף נמנע מלהתמודד בפריימריז הרפובליקניים לנשיאות נוכח החשש מהקמפיינים השליליים שיריביו יפנו כנגד בתו הלהט"בית.
אך כמו הדמויות הראשיות בסרטים "זה ייגמר בדם" ו"המייסד", גם אישיותו של צ'ייני חווה שחיקה ונסיגה מתמדת במרוץ אחר הכוח והשררה. תהליך זה מגיע לשיאו השלילי כאשר צ'ייני מתיר לבתו ליז להתבטא בחריפות נגד נישואים חד מיניים כאשר היא מתמודדת לסנאט. זאת למרות שהוא מבין היטב שהצעד ישבור את ליבה של בתו השנייה ויפרק את אחדות משפחתו.
אם כן על מה בעצם הביקורת על צ'ייני ואיפה כאן הבעיה?
באחת מהסצינות המתוארות בסרט מלמד צ'ייני את בנותיו לדוג. אחת מהן שואלת אותו האם כאשר היא מכינה את הפיתיון על החכה ובכך גורמת לדג שיעלה בה למות היא עושה דבר טוב או רע. צ'ייני משיב לה שהמעשה אינו טוב או רע וכי פשוט ככה זה בדיג. סצנה זו מזככת את צ'ייני של מקיי.
האכזריות שבמדיניות עינוי החשודים בטרור שצ'ייני מקדם לא מרתיעה אותו משום שכל שהוא רואה לנגד עיניו זה המודיעין שהיא מפיקה. כשהוא מקבל החלטה להפיל כל מטוס אזרחי שלא ניתן ליצור עמו קשר ב-9/11, לא נראה לו דחוף להתייעץ עם הנשיא או ליידע אותו כי מבחינתו זה עלול להיות רק מקור לעיכוב. כשהפופולריות של בוש נמצאת בשפל ומגיע הזמן לערוף ראשים, אין לו כל עכבות כשהוא מודיע לראמספלד, האיש שבלעדיו לא הייתה לו קריירה בוושינגטון, שהוא מפוטר.
לצ'ייני של מקיי אין מוסר, אין כבוד להליך הדמוקרטי ואין גם כל חמלה. יש לו רק מראית עין של כל אלה. זה לא בגלל שהוא אדם רע מטבעו, הוא פשוט לעולם לא עוצר כדי להרהר בהשלכות של מעשיו.
הערך האנושי היחיד שהסרט זוקף לזכותו של צ'ייני הוא היותו איש משפחה למופת. הוא מגונן על אשתו וילדיו מפני חמו לאחר שנרמז כי הייתה לו יד ורגל במות חמותו (אל תטרחו לחפש סימוכין לתיאוריה זו). כשבתו מרי יוצאת מהארון, הוא מאמץ אותה לחיקו ללא כל היסוס למרות השתייכותו לחוגים השמרניים ביותר. צ'ייני אף נמנע מלהתמודד בפריימריז הרפובליקניים לנשיאות נוכח החשש מהקמפיינים השליליים שיריביו יפנו כנגד בתו הלהט"בית.
אך כמו הדמויות הראשיות בסרטים "זה ייגמר בדם" ו"המייסד", גם אישיותו של צ'ייני חווה שחיקה ונסיגה מתמדת במרוץ אחר הכוח והשררה. תהליך זה מגיע לשיאו השלילי כאשר צ'ייני מתיר לבתו ליז להתבטא בחריפות נגד נישואים חד מיניים כאשר היא מתמודדת לסנאט. זאת למרות שהוא מבין היטב שהצעד ישבור את ליבה של בתו השנייה ויפרק את אחדות משפחתו.
הטיה פוליטית
מי שמצפה לניסיון לחשוב על צ'ייני ועל עמיתיו הרפובליקנים באופן מאוזן צפוי להתאכזב. הסרט לוקח עמדה ליברלית מובהקת ברוב המוחלט של נקודות המחלוקת בפוליטיקה האמריקאית של אותה תקופה.
מימד אחד בו ניכרת ההטיה הוא בדיאלוגים. באחת מהשיחות המוצגות שואל צ'ייני את ראמספלד "במה אנחנו מאמינים?", שאלה המביאה את ראמספרד לצחוק בלתי נשלט. בשיחה אחרת המתנהלת בין צ'ייני ואנטונין סקאליה, לימים שופט בימה"ש העליון ועו"ד צעיר בשעתו, דנים השניים בהיקף הסמכויות של הנשיא בעת מלחמה. בעוד שנושא השיחה הוא פרשנות חוקתית, מבע הפנים והטון של השניים יוצר את הרושם שהם רוקמים מזימה לעוקץ של קשישים.
מיותר כמעט לציין שבשני המקרים כלל לא ברור שהשיחות התקיימו במציאות.
גם ברמת הפרשנות הפוליטית, מקיי מציג נראטיבים וגרסאות המשרתים בעיקר את מקטרגי ממשל בוש. הבוטה שבהם עוסק בשאלת אחריות הממשל לעלייתו של ארגון דאע"ש.
הסרט מתאר כיצד מחד עשה צ'ייני שימוש בדמות הטרוריסט אבו-מוסעב א-זארקווי לצורך הצדקת הפלישה לעיראק, ומאידך כיצד הזניח ממשל בוש את הטיפול בזארקווי בשנים שלאחר הפלישה. הזנחה זו, אליבא דמקיי, תביא לעליית קרנו של זארקווי בקרב הג'יהאדיסטים ולהתגבשות דאע"ש. הגם שממשל בוש נושא באחריות למרבית הרעות החולות שהניבה הפלישה לעיראק ב-2003, תיאור זה הינו פשטני, עצל, ובעיקר נודף ריח של אג'נדה.
כמובן שרבים, בעיקר בחוג חסידיו של צ'ייני, יטענו שאופן הצגת דמותו בשלל הרבדים בהם עוסק הסרט הינה ההטיה הגדולה ביותר.
הערך הקולנועי
מימד אחד בו ניכרת ההטיה הוא בדיאלוגים. באחת מהשיחות המוצגות שואל צ'ייני את ראמספלד "במה אנחנו מאמינים?", שאלה המביאה את ראמספרד לצחוק בלתי נשלט. בשיחה אחרת המתנהלת בין צ'ייני ואנטונין סקאליה, לימים שופט בימה"ש העליון ועו"ד צעיר בשעתו, דנים השניים בהיקף הסמכויות של הנשיא בעת מלחמה. בעוד שנושא השיחה הוא פרשנות חוקתית, מבע הפנים והטון של השניים יוצר את הרושם שהם רוקמים מזימה לעוקץ של קשישים.
מיותר כמעט לציין שבשני המקרים כלל לא ברור שהשיחות התקיימו במציאות.
גם ברמת הפרשנות הפוליטית, מקיי מציג נראטיבים וגרסאות המשרתים בעיקר את מקטרגי ממשל בוש. הבוטה שבהם עוסק בשאלת אחריות הממשל לעלייתו של ארגון דאע"ש.
הסרט מתאר כיצד מחד עשה צ'ייני שימוש בדמות הטרוריסט אבו-מוסעב א-זארקווי לצורך הצדקת הפלישה לעיראק, ומאידך כיצד הזניח ממשל בוש את הטיפול בזארקווי בשנים שלאחר הפלישה. הזנחה זו, אליבא דמקיי, תביא לעליית קרנו של זארקווי בקרב הג'יהאדיסטים ולהתגבשות דאע"ש. הגם שממשל בוש נושא באחריות למרבית הרעות החולות שהניבה הפלישה לעיראק ב-2003, תיאור זה הינו פשטני, עצל, ובעיקר נודף ריח של אג'נדה.
כמובן שרבים, בעיקר בחוג חסידיו של צ'ייני, יטענו שאופן הצגת דמותו בשלל הרבדים בהם עוסק הסרט הינה ההטיה הגדולה ביותר.
הערך הקולנועי
ראשית, חובבי הפוליטיקה האמריקאית (ואני ביניהם) ישמחו לגלות שכל "הגיבורים" המוכרים לנו נשזרים בשלב כזה או אחר בעלילת הסרט. לא רק נשיאים, שרים ושופטים אלא גם אנשי מנגנון כמו גרובר נורקוויסט, איל התקשורת רוג'ר איילס ואשף קבוצות המיקוד פרנק לונץ. גם פרשיות איזוטריות מבחינת הצופה הממוצע כמו הדלפת שמה של סוכנת ה-CIA ואלרי פלאם מקבלות מקום של כבוד. אפילו טראמפ ומייק פנס מבליחים להופעות אורח.
העריכה נפלאה אף היא. מקיי מביא שוב את הקאטים וההמחשות הצדדיות באמצעות מוטיבים כפי שעשה ב"מכונת הכסף". ההצגה הראשונית של ג'ורג' בוש הבן (מגולם ע"י סם רוקוול) כבן הלא יוצלח וחסר התקנה של בוש האב היא אירונית ומבדרת נוכח הידיעה הברורה של כולם לגבי עתידו הפוליטי. ברמת העלילה, הסרט נמנע בצדק מעיסוק בשנותיו הראשונות של צ'ייני, ובכך מדלג על ניסיונות יומרניים להגדיר את דמותו באמצעות ילדותו ונעוריו.
המשחק הוא גולת הכותרת של הסרט. כריסטיאן בייל מתמסר לדמות ומנגיש באופן מופתי הן את סיפור הרקע שלה והן את מארג השיקולים שמנחה אותה. משמעותית לא פחות היא איימי אדאמס שמגלמת את הרעייה לין צ'ייני. התפקיד יכול היה להפוך בקלות לטייפ קאסט של אישה פוּשֵרית הדוחפת את בעלה, אבל אדאמס משדרגת אותה לליידי מקבת ממש. כזו שגם משמשת כיועצת הקרובה ביותר של בעלה, ושגם משלימה את חוסר הכריזמה שלו כשיש בכך צורך.
ההחמצה העיקרית של הסרט, לטעמי לפחות, היא בתיאור מערכת היחסים בין צ'ייני וג'ורג' בוש. הסרט אמנם עומד על הדרכים בהם חתר צ'ייני תחת בוש לשם מקסום השפעתו, אבל דילג לחלוטין על הנקודה בה הקשר עלה על שרטון. על פי עדותו של ג'ורג' בוש עצמו באוטוביוגרפיה שלו, הנקודה הזו החלה סביב הבחירות לכהונה שנייה (2004), בהן טען ששקל להדיח את צ'ייני לטובת מועמד אחר לסגנות, והיא ונמשכה לפרקים לאורך הקדנציה השנייה שלו כנשיא.
באופן דומה, הסרט גם עושה חצי עבודה בתיאור הקליימקס במערכת היחסים שבין צ'ייני וראמספלד – אותו רגע בו הראשון מודיע לשני על פיטוריו. ראמספלד אמנם מבהיר בשיחה כי הוא מבין שמקור ההחלטה הוא לא בוש אלא צ'ייני עצמו, אך הוא אינו מביע זעם או אכזבה נוכח כפיות הטובה לכאורה של צ'ייני כלפיו. מקיי ככל הנראה כיוון לכך שהקהל יבין לבד כי מדובר בשני אנשים שיודעים להעריך ציניות פוליטית, גם כשזו מעמידה אותם בשני צדי הגשר. עדיין, נותרתי עם תחושה שהיה אפשר להפיק יותר מהסצנה הזו.
אחרית דבר
ומה אם בעצם הסרט עושה עוול לצ'ייני האיש? מה אם הוא בעצם אדם ערכי שהאמין באמת ובתמים שהוא עושה את הדבר הנכון עבור האומה האמריקאית והעולם כולו? מה אם הוא שעיר לעזאזל בממשל שהיה רווי מחדלים, רבים מהם לא באשמתו? בהינתן שזה אכן המצב, הרי שסרט רק מעצים אי צדק היסטורי זה.
ההתחבטות בשאלה הזו הובילה אותי לדמותו של אחאב בן עמרי, מלך בממלכת ישראל בין השנים 873 ועד 852 לפנה"ס. רבים מכירים אותו בעיקר מסיפור כרם נבות. עיקרי הסיפור: המלך אחאב רקם מזימה להעליל על נבות היזרעאלי עלילה והוציא אותו להורג כדי לרשת את כרמו שהייתה ממוקמת בסמוך לארמון המלך. כאן נולדה האימרה "הרצחת וגם ירשת", אותה שיגר אליהו הנביא לעבר אחאב לאחר שהנ"ל העביר לחזקתו את הכרם.
מבחינה ארכיאולוגית אין לסיפור כרם נבות כל ראיה מאששת. ניתן רק להניח בסבירות גבוהה שמדובר בעלילה מפי המחבר המקראי, שהיה מזוהה לחלוטין עם שושלת בית דוד אשר מלכה על ממלכת יהודה המתחרה. אותו מחבר אף צידד פעם אחר פעם בנביאים המקראיים על פני מלכי בית עמרי החוטאים לכאורה. זאת למרות שאליהו הנביא ביצע טבח מזעזע ב-450 נביאי בעל, ושתלמידו אלישע שילח דובים לטרוף ילדים כיוון שאלו לעגו לקרחתו.
לו היה אחאב זכור על פי ממצאים ארכיאולוגיים כמו המונולית מכורח, הוא היה נחקק בתודעה כמצביא דגול ודיפלומט בחסד. אחאב זיהה בשלב מוקדם את האיום שהסבה האימפריה העולה באשור לממלכתו ולאזור כולו. הוא גיבש את ברית 12 מלכי החוף אשר הצליחה לבלום את המלך האשורי שלמנאסר השלישי בקרב קרקר. במסגרת ברית זו הניח אחאב בצד גם את יריבותו המרה עם ממלכת ארם דמשק, שהפכה לעת מלחמה לשותפתו המרכזית למאבק באשור.
בעולם בו היה צדק היסטורי, ייתכן מאוד שאחאב היה נזכר בתולדות עם ישראל במרחק 180 מעלות מהמקום בו הוא נמצא כיום. האפשרות שחלה כאן עוולה היסטורית הטרידה אותי במשך שנים רבות, אבל שיחה עם ידידה גרמה לי לחשוב על נקודה אחרת שלא לקחתי בחשבון. אחאב האיש אמנם נשדד ממורשתו, ומקור משל כרם נבות הוא אולי בתעמולה זולה, אך ייתכן שמוסר ההשכל שהפיק עם ישראל מ"הרצחת וגם ירשת" היה שווה את העיוות.
ייתכן שאחאב אשם בפשעים המיוחסים לו וייתכן גם שלא, אבל אין כל ספק שלאורך ההיסטוריה בצע כסף הניע אנשים בכלל ובעלי שררה בפרט לבצע מעשים איומים. משל כרם נבות מספק אמת מוסר חשובה להוקעת מעשים שכאלה ועיקרון משפטי חשוב להתמודדות עמם.
בין אם המרחק בין דיק צ'ייני במציאות ובין זה המוצג על המסך גדול או קטן, הסרט עצמו הוא תמרור אזהרה. שורתו התחתונה: אל להם לאנשים שאינם מוכנים להישיר מבט לעבר ההשלכות והמשמעויות של מהלכיהם להגיע לעמדות השפעה. אם הם אכן מגיעים לאותן עמדות ואף גורמים נזק, יש למצות איתם את הדין במישור החוקי ובבית המשפט של דעת הקהל למען יראו וייראו.
לראיון שלי אודות הסרט עם גואל פינטו בתוכנית "גם כאן תרבות" (כאן רשת ב') ניתן ללחוץ כאן
מותו של אחאב (גוסטב דורה, 1883)
ומה אם בעצם הסרט עושה עוול לצ'ייני האיש? מה אם הוא בעצם אדם ערכי שהאמין באמת ובתמים שהוא עושה את הדבר הנכון עבור האומה האמריקאית והעולם כולו? מה אם הוא שעיר לעזאזל בממשל שהיה רווי מחדלים, רבים מהם לא באשמתו? בהינתן שזה אכן המצב, הרי שסרט רק מעצים אי צדק היסטורי זה.
ההתחבטות בשאלה הזו הובילה אותי לדמותו של אחאב בן עמרי, מלך בממלכת ישראל בין השנים 873 ועד 852 לפנה"ס. רבים מכירים אותו בעיקר מסיפור כרם נבות. עיקרי הסיפור: המלך אחאב רקם מזימה להעליל על נבות היזרעאלי עלילה והוציא אותו להורג כדי לרשת את כרמו שהייתה ממוקמת בסמוך לארמון המלך. כאן נולדה האימרה "הרצחת וגם ירשת", אותה שיגר אליהו הנביא לעבר אחאב לאחר שהנ"ל העביר לחזקתו את הכרם.
מבחינה ארכיאולוגית אין לסיפור כרם נבות כל ראיה מאששת. ניתן רק להניח בסבירות גבוהה שמדובר בעלילה מפי המחבר המקראי, שהיה מזוהה לחלוטין עם שושלת בית דוד אשר מלכה על ממלכת יהודה המתחרה. אותו מחבר אף צידד פעם אחר פעם בנביאים המקראיים על פני מלכי בית עמרי החוטאים לכאורה. זאת למרות שאליהו הנביא ביצע טבח מזעזע ב-450 נביאי בעל, ושתלמידו אלישע שילח דובים לטרוף ילדים כיוון שאלו לעגו לקרחתו.
לו היה אחאב זכור על פי ממצאים ארכיאולוגיים כמו המונולית מכורח, הוא היה נחקק בתודעה כמצביא דגול ודיפלומט בחסד. אחאב זיהה בשלב מוקדם את האיום שהסבה האימפריה העולה באשור לממלכתו ולאזור כולו. הוא גיבש את ברית 12 מלכי החוף אשר הצליחה לבלום את המלך האשורי שלמנאסר השלישי בקרב קרקר. במסגרת ברית זו הניח אחאב בצד גם את יריבותו המרה עם ממלכת ארם דמשק, שהפכה לעת מלחמה לשותפתו המרכזית למאבק באשור.
בעולם בו היה צדק היסטורי, ייתכן מאוד שאחאב היה נזכר בתולדות עם ישראל במרחק 180 מעלות מהמקום בו הוא נמצא כיום. האפשרות שחלה כאן עוולה היסטורית הטרידה אותי במשך שנים רבות, אבל שיחה עם ידידה גרמה לי לחשוב על נקודה אחרת שלא לקחתי בחשבון. אחאב האיש אמנם נשדד ממורשתו, ומקור משל כרם נבות הוא אולי בתעמולה זולה, אך ייתכן שמוסר ההשכל שהפיק עם ישראל מ"הרצחת וגם ירשת" היה שווה את העיוות.
ייתכן שאחאב אשם בפשעים המיוחסים לו וייתכן גם שלא, אבל אין כל ספק שלאורך ההיסטוריה בצע כסף הניע אנשים בכלל ובעלי שררה בפרט לבצע מעשים איומים. משל כרם נבות מספק אמת מוסר חשובה להוקעת מעשים שכאלה ועיקרון משפטי חשוב להתמודדות עמם.
בין אם המרחק בין דיק צ'ייני במציאות ובין זה המוצג על המסך גדול או קטן, הסרט עצמו הוא תמרור אזהרה. שורתו התחתונה: אל להם לאנשים שאינם מוכנים להישיר מבט לעבר ההשלכות והמשמעויות של מהלכיהם להגיע לעמדות השפעה. אם הם אכן מגיעים לאותן עמדות ואף גורמים נזק, יש למצות איתם את הדין במישור החוקי ובבית המשפט של דעת הקהל למען יראו וייראו.
לראיון שלי אודות הסרט עם גואל פינטו בתוכנית "גם כאן תרבות" (כאן רשת ב') ניתן ללחוץ כאן
רוצים עוד מכל הטוב הזה?
טוויטר: @yiftachdayan
מוזמנות ומוזמנים לשתף את הפוסט!
"מיזורי סאוור" - השורדת הדמוקרטית והנסיך הרפובליקני בקרב צמוד ועמוס שערוריות
"אינדיאנה ג'ו" - הפלות וגלובליזציה במירוץ לליבה של מדינת ההוז'ר
"זה הסנאט, טמבל 2.0" - מחממים מנועים לקראת הבחירות בנובמבר
"מיזורי סאוור" - השורדת הדמוקרטית והנסיך הרפובליקני בקרב צמוד ועמוס שערוריות
"אינדיאנה ג'ו" - הפלות וגלובליזציה במירוץ לליבה של מדינת ההוז'ר
"זה הסנאט, טמבל 2.0" - מחממים מנועים לקראת הבחירות בנובמבר
פוסטים קודמים
"המנוח ואני (מרחוק)" - הפוליטיקה האמריקאית לא תהיה אותו הדבר בלי צ'ארלס קראוטהאמר
"רקוויאם לכרסתן" - תאמינו או לא, אתם עוד תתגעגעו לכריס כריסטי
"נפרדנו כך?" - כל מה שרציתם לדעת על הדחת נשיא ולא העזתם לשאול
"העיקר הבריאות" - מה בכלל הסיפור של אובמה-קר, ומה טומן בחובו העתיד
"על פרשת דרכים" - אודות תוצאות הבחירות והשלכותיהן
"שוליים הקוסם" - כיצד נראית מועמדותה של קלינטון בראי הנשיאות של אובמה
"עימות חזיתי" - דברים שכדאי לקחת בחשבון לקראת האירוע הטלוויזיוני הגדול של השנה
"מפלצות בעם" - הבחירה ברע במיעוטו היא מורכבת מכפי שאולי נדמה
"חייב לתפוס את כולם" - מועמדים לנשיאות הם לפעמים האויבים הכי גדולים של עצמם
"היהודים באים" - הם מעטים ונאנחים, אבל מכריעים באופן סדרתי מערכות בחירות בארה"ב
"זה הסנאט, טמבל!" - עזבו את טראמפ וקלינטון, האקשן האמיתי הוא כרגע במרוצים לסנאט
"בלוז ללובשי חיג'אב" - אודות המוסלמים בפוליטיקה האמריקאית והשפעתם על הבחירות
"המנוח ואני (מרחוק)" - הפוליטיקה האמריקאית לא תהיה אותו הדבר בלי צ'ארלס קראוטהאמר
"רקוויאם לכרסתן" - תאמינו או לא, אתם עוד תתגעגעו לכריס כריסטי
"נפרדנו כך?" - כל מה שרציתם לדעת על הדחת נשיא ולא העזתם לשאול
"העיקר הבריאות" - מה בכלל הסיפור של אובמה-קר, ומה טומן בחובו העתיד
"על פרשת דרכים" - אודות תוצאות הבחירות והשלכותיהן
"שוליים הקוסם" - כיצד נראית מועמדותה של קלינטון בראי הנשיאות של אובמה
"עימות חזיתי" - דברים שכדאי לקחת בחשבון לקראת האירוע הטלוויזיוני הגדול של השנה
"מפלצות בעם" - הבחירה ברע במיעוטו היא מורכבת מכפי שאולי נדמה
"חייב לתפוס את כולם" - מועמדים לנשיאות הם לפעמים האויבים הכי גדולים של עצמם
"היהודים באים" - הם מעטים ונאנחים, אבל מכריעים באופן סדרתי מערכות בחירות בארה"ב
"זה הסנאט, טמבל!" - עזבו את טראמפ וקלינטון, האקשן האמיתי הוא כרגע במרוצים לסנאט
"בלוז ללובשי חיג'אב" - אודות המוסלמים בפוליטיקה האמריקאית והשפעתם על הבחירות
"הסגן של בר כוכבא" - בורסת המועמדים לסגנות נמצאת על סף פיצוץ
"מכה מתחת לחגורה" - מיהן המדינות אשר צפויות להכריע את הבחירות הכלליות
"הסקסופון בכה מאוד" - תמיכתם של האפרו-אמריקאים בקלינטונים נמצאת בסכנה
"מתקפת הזומבים" - הקרב על הוועידה הרפובליקנית יוצא לדרך
"היסטוריה של אלימות" - מהיכן שואב טראמפ השראה לפוליטיקה הגזענית שלו
"בום טראח, נפל תותח" - המוות שהפך את מערכת הבחירות לגורלית במיוחד
"הסקסופון בכה מאוד" - תמיכתם של האפרו-אמריקאים בקלינטונים נמצאת בסכנה
"מתקפת הזומבים" - הקרב על הוועידה הרפובליקנית יוצא לדרך
"היסטוריה של אלימות" - מהיכן שואב טראמפ השראה לפוליטיקה הגזענית שלו
"בום טראח, נפל תותח" - המוות שהפך את מערכת הבחירות לגורלית במיוחד
"יום שלישי את יודעת" - שאלות המפתח החשובות ביותר לקראת סופר טיוזדיי
"בחירתה של ניקי" - האישה שיכולה להכריע את הפריימריז הרפובליקניים בדרום קרוליינה
"היום שאחרי הילארי" - מהי תכנית ב' של המפלגה הדמוקרטית
"כולם שונאים את טד" - על המנצח הגדול באיווה שמטריף את שתי המפלגות
"ארבעת הלא כל כך מופלאים" - על ניו האמפשייר ומועמדי הממסד הרפובליקני
"Yes She Can?" - על הצרות של הילארי קלינטון
"בים בם תירס חם" - על הבחירות המקדימות של הרפובליקניים באיווה
